תודה לכולם ותגובות
שמאור - לא צריך להרחיק כדי לראות שחקנים שהתמוטטו במהלך משחקים. אני מפנה אותך לפוגניני בצרפת בשנה שעברה, ולג'וקוביץ' עצמו בחלקים אחרים של הקריירה שלו. צריכים לזכור שיש הרבה גורמים שמנעו התמוטטות של השחקנים בגמר - העובדה שהם התרגלו למשחקים בסדר גודל כזה (עד כמה שאפשר להתרגל לדבר כזה), הם באו בגישה המנטאלית הנכונה והיו מוכנים לקרב לא-אנושי, הכושר הגופני היוצא מגדר הרגיל של שניהם ואולי חשוב מהכל - המעמד. לא כל משחק ארוך של חמש מערכות הוא גמר גראנד-סלאם, בו האדרנלין ותחושת הטירוף מהקהל שולטים ברגשות השחקנים. דמיין לעצמך שזה היה משחק סיבוב ראשון או סיבוב אחרון של מוקדמות בווימבלדון. אבי - אתה מבסס את זה שהנקודות לא בהכרח ארוכות על פדרר, אבל אמרתי מראש שפדרר הוא האנומליה של הסבב. כמו כן, מצחיק קצת להגיד על הסיבובים הראשונים של ג'וקוביץ' משהו כמו "ראו, אלה היו משחקים קצרים, אז כנראה שאין בעיה מהותית". ג'וקוביץ' הוא רמה מעל מלומדים כמו ניקולאס מאהו ולא שם נמצאת בעיית אורך המשחקים. העניין הוא גם לא עצם היכולת של נדאל וג'וקוביץ' לנסות לסגור נקודות מהר - ברור שהפורהאנד של נדאל יכול לסיים נקודות במהירות ושג'וקוביץ' יכול לשחק סרב\וולי אם ירצה ולקצר את הנקודות. העניין הוא שזה לא באמת מתרחש, מכיוון שאין לשחקנים תמריצים לעשות דבר כזה. כיום קשה הרבה יותר לתקוף מכיוון שהמגרשים איטיים יותר ושחקן הגנתי יחזיר יותר מהכדורים ההתקפיים האלה. השחקן ההגנתי יודע שהאחוזים לטובתו - מתישהו השחקן התוקף יפספס כדור, ואם שני שחקני-על כמו מרבה הרגליים והליצן פספסו כדורים התקפיים בגמר גראנד-סלאם, ממי אנחנו מצפים שכן יצליח לתקוף ולשבור בעזרת מתקפה שחקן הגנתי? בנוסף, קל לראות כיצד שחקנים התקפיים כמו צונגה ושחקנים כמו-התקפיים כמו סודרלינג וברדיך ניגפים בסופו של דבר מול מפלצות הגנה כמו נדאל וג'וקוביץ' (הרי ברדיך נתן משחק מטורף ברבע הגמר ועדיין הפסיד בארבע מערכות). ניתן להגיד שזה מכיוון שהשחקנים ההתקפיים הנוכחיים פשוט אינם מוכשרים מספיק, אבל לדעתי (שניתן לחלוק עליה) מדובר בעניין מהותי בסבב ולא מקרי. שוקולד תפוז (שזה דיי מגעיל, עדיף שוקולד לבן) - נדאל הוא שחקן שהכישרון שלו נופל רק מזה של פדרר. אם ירצה, הוא יוכל לפתח יכולות התקפיות מרהיבות שיאפשרו לו לנצח את ג'וקוביץ' בהתקפה. הבעיה היא ששני השחקנים התפתחו בצורה מאוד מסוימת. אתם מוזמנים להשוות את ג'וקוביץ' ששיחק מול נדאל במיאמי 2007 לג'וקוביץ' של אתמול, או את נדאל ששיחק מול יואיט במלבורן 2005 לזה ששיחק אתמול, ולראות כמה התקפיים הם היו פעם וכמה הגנתיים הם היו אתמול. זה לא מקרי ולא מדובר בתכנית משחק ספציפית, זו התפתחות של שני השחקנים למצב הגנתי מכיוון שזה מה שנותן להם את היתרון הגדול ביותר בדינאמיקה של הסבב כיום, מבחינת אחוזים זה מה שעדיף להם כדי להיות מדורגים במקומות הראשונים בעולם. לכן קשה להאמין שנדאל יצליח להפוך פתאום לאיזה שחקן התקפי - כל הקריירה האחוזים היו לטובתו במשחק הגנתי מושלם, הוא התפתח לשחקן כזה מכיוון שזה מה שהוא חשב (ובצדק) שיעלה אותו לפסגת המשחק. עם זאת, אני חושב שבאליפות ארה"ב 2010, שהיה באמת טורניר מיוחד, ראינו את נדאל ביכולתו ההתקפית המירבית שלו, וזה גם היה הטורניר הטוב ביותר בקריירה של נדאל מחוץ לחימר. יתכן שזו אכן התשובה האפשרית לג'וקוביץ', אבל הבעיה היא שלא מדובר באיזו תכנית משחק גרידא, אלא במה שנקרה ה-zone, מצב בו לשחקן דברים פשוט "הולכים". קל מאוד להגיד "במשחק הבא אלך על ווינרים", אבל אז מגיעים למגרש, והכדורים מהצד השני של המגרש לא מפסיקים לחזור, ופתאום אתה מתחיל לעשות טעויות ואומר "נו, ניחא, אז אנסה לבנות קצת את הנקודה לפני שאהיה אגרסיבי" - ולפתע, בלי תכנון, אנחנו נגררים לחמש מערכות של קרב חפירות שלקוח היישר ממלחמת העולם הראשונה. בקיצור - קשה ללמד כלב זקן תעלולים חדשים. אני חושב שאם נדאל יתחיל להיות לפתע שחקן אגרסיבי, הוא יפסיד יותר משחקים בשלבים יותר מוקדמים. אולי זה מחיר שהוא מוכן לשלם, אבל זה יהיה תהליך ארוך.