אך עתיד הטניס? ): תגובה לנק 2 של נימי:
2. הנקודה החשובה יותר לטעמי! גם כאן מסכים לגמרי, וכבר התחלתי לכתוב על זה אתמול: אני רואה בשלב האבולוציה הזה בטניס כמשהו שמתחיל להתהוות כסכנה לשחקנים, לקהל ובסופו של דבר בטווח היותר רחוק [אם דברים ימשיכו בכיוון זה] גם לעתיד הטניס בכלל. יותר מדי שיאי אורך נקבעים בשנים האחרונות במשחקי טניס. זה התחיל כבר ב 2004 עם ה6 וחצי שעות במשחק הרולאן הארוך ביותר, המשיך בגמר וימבלדון 2008 המשיך באוסטרליה 2009 האצים בגמר וימבלדון 2009הגיע למצב הזוי במשחק הארוך בהיסטוריה בוימבלדון 2010, והמשיך להגיע לאבסורדים השנה שאני חושב שקיבלנו את סהכ הזמנים הארוך בהיסטוריה על כל המשטחים לסהכ הזמן של 3 משחקי חצי הגמר והגמר שנמשכו ביחד יותר מ 15 שעות!!!! ממוצע של 5 שעות למשחק! עשרות ראליז מעל ל10 ו 20 חבטות ומספר די רב של ראליז מעל ל30-40 חבטות! כרגע זה עדיין קצת חדש לנו אז אנחנו מתלהבים ממפגן האתלטיות והשרירים הללו ואכן יש בזה מספר צדדים מבדרים בתחילה, אך התהליך החמור באמת כאן הוא שבלי שאנחנו שמים לב טניס הופך יותר ויותר למפגן של אתלטיות טהורה! הוא מאבד יותר מהאלמנט האומנותי אסתטי ובלתי צפוי שלו והופך לאקט הרבה יותר מכני וכוחני שמלווה בטכניות הולכת וגוברת. כך הוא הופך יותר לסוג של תחרות ריצה ומשקולות בה בסופו של יום מי שהכי מוכן פיזית ובעל חוסן נפשי הוא זה שינצח. היצירתיות הולכת כאן יותר ויותר לאיבוד ומצטמצמת לכדי מספר אלתורים פיזיים אתלטיים כמו זמני התאוששות מריצה, מפרקים חזקים, ושיווי משקל פיזי. האינסטינקטים הקורדינטייביים האסתטיים הטהורים, הטאצ, הגיוון הולכים ומצטמצמים, ונכבשים תחת מכבש הכוחניות של הטניס המודרני והאובר אתלטי. עניין זה התפתח לטעמי ממספר גורמים שמתבטאים בין היתר ב: 1.התפתחות טכנולוגיות המחבטים והגידים, 2.האטת המגרשים, 3. חדירה של קונספט ושיטות אימון אתלטיות ופיזיות טהורות גם לתחום היותר "קלאסי" אומנותי של הטניס ["משחק הגנטלמנים" התנועות ההרמוניות והארוכות של הטכניקה הקלאסית ועוד...] 4. שינויים אבולוציוניים בענף עצמו ותגובות לסגנונות נפוצים ומוצלחים מהעבר [כאן כמובן אני גם מסכים עם נימ לגבי ההתפתחות של שחקנים מסוימים ביחס וכתגובה לשחקנים דומיננטיים קודמים] שכל פעם מחפשים את האייס החדש או את "שובר השוויון" החדש שישבור את הדומיננטיות הקודמת ויכניס שינוי. במובן זה השינויים באופן טבעי הינם בלתי נמנעים אך אנו כן יכולים לשאול את עצמנו מה בהם טוב ומה בהם רע ולנסות קצת להשפיע. במובן זה עם בוריס בקר היווה את תחילת דור מפציצי הסרב שהכניס חזרה את הסרב וולי בצורה הרבה יותר אגרסיבית כוחנית, הרי שאגאסי התחיל בתהליך התשובה [יותר הגנה אגרסיבית] אותו המשיך פדרר שמצא תשובה לשניהם בסינתזה ושילוב של 2 הסגנונות למשחק אול קורט אגרסיבי שמבוסס על יסודות בייס ליין חזקים אבל עם גיוון ואיזון באלמנטים רבים של סרב אנד וולי ואול-קורט שיצרו התקפה מסוג חדש, גם יציבה למדי מהקו האחורי [סטייל אגאסי], עם החזרות משובחות ואגרסיביות [שוב סטייל אגאסי], אך עם סרב חזק ומגוון, וולים ברמה גבוהה [קצת סטייל סאמפראס ואחרים] להתקפה חדשה ומגוונת זו הגיעה תשובה מעט יותר פשוטה שנסוגה בגדול להגנה די פשוטה אך מאוד קשוחה פיזית ולעיתים אגרסיבית [נדאל]- מה שמעניין בגישה זו והסיבה שלטעמי היא כה הצליחה נבעה מכך שבשל הרמה הגבוהה של ההתקפה המגוונת שהתפתחה היה מסובך וקשה מדי לגבור על כך באסטרטגיות מסוכנות מדי- לכן חלה נסיגה לשכלל כמה שרק ניתן את משחק האחוזים! תגובה זו התחוללה במקביל לשינויים הטכנולוגיים, האטת המגרשים והכנסת שיטות אימון יותר אתלטיות טהורות לטניס [אתלטיזציה של הטניס] כך האתלטיזציה של הטניס אפשרה בפן הפיזי תשתיתי, לבנות שחקנים שיהיו אתלטיים מספיק להוציא את אותה שיטה חדשה לפועל. בקביל האטת המגרשים סיפקה קר נוח ברמה הטכנית ליישם אותה במשחקים עצמם, וגם ייצור של מחבטים וגידים מחומרים יותר ויותר מורכבים אפשרו יכולת ספיגה ויצירת ספין גבוהה בהרבה מבעבר. בתנאים הללו, נוצר קר פורה למדי להצלחת השיטה הזאת כאשר בסופו של דבר היא התבססה על טחינה מתודית לאורך זמן של משחק האחוזים הנמוכים של ההתקפה הפדררית. למעשה שיטה זו בגלל שהיא מבוססת על אחוזים גבוהים צריכה בעיקר די זמן במשחק עצמו בשביל לגבור על שיטות ההתקפה שכן ידוע לכל שבהינתן די זמן הסיכוי של אסטרטגיות מסוכנות המבוססות על אחוזים נמוכים להתפרק- יהיה גבוה! אז כל שנותר הוא להשיג זמן! וכל התקפה טהורה תתפרק בסופו של דבר תחת מכבש האחוזים הגבוהים יותר וזמן זה בדיוק מה שהם קיבלו! המגרשים הואטו=יותר זמן המחבטים והגידים סופגים יותר= יותר זמן הגוף סופג יותר, אתלטיזציה של שיטות אימון, מייקל גונסון מאמן את אנדי מארי וכיוב= יותר זמן לשרוד על המגרש התוצאה? נדאל! ובגרסתו המשופרת מארי ודיוקוביץ! התוצאה? יותר זמן! יותר זמן= גמר של 6 שעות, אחרי 2 חצאי גמר של 5 שעות... מה הלאה? בגדול 2 אפשרויות מרכזיות: 1. המשך אתלטיזציה שתוביל להרווחת עוד זמן, הגדלת יכולת הספיגה הקשחת ההגנה הפיכתה לעוד יותר אתלטית הופעה של נדאלים מארים ודיוקוביצים משופרים הלחמות בדומיננטיות הנוכחית בכלים שלה עצמה- קרי הגנה יותר חזקה ומשחק אחוזים יותר משוכלל שמוצא יותר ויותר אפשרויות לשלב התקפות בטוחות יחסית ויעילות יותר במהלך הראלי הניטרלי או המתגונן- במובן זה דיוקו הוא גרסה משוכללת יותר של נדאל שכן הוא יכול להכניס יותר התקפות באופן יותר אגרסיבי בשל יכולתו ההגנתית המשופרת, אך שימו לב! עדיין לא מדובר כאן בהתקפה טהורה של סיכון אמיתי ואחוזים נמוכים, זה עדיין במסגרת הסיכון המחושב והאחוזים הגבוהים יותר. יתרונות: מי שאוהב אתלטיות טהורה, קרבות אגרוף, מרתונים, והגנה קשוחה נטו ישמח לטבול את אישוניו במרתונים של 6שעות+ חסרונות: הארכה נוספת של זמן המשחקים, ריבוי פציעות, הפיכת הטניס לענף יותר ויותר פיזי נטו, בריחת קהל, שעמום, אבדן סממני הכינון של הטניס הקלאסי- קרי אלגנטיות, נקיות, קלילות הרמוניות, אומנותיות, טאצ וכיו"ב. 2. טסונגה אוסטרליה 2008- במשחק נגד נדאל: זו האפשרות המעניינת יותר לטעמי שכן היא מוצאת דרך להשיב יותר מההתקפה הטהורה ומשחק הסיכונים של האחוזים הנמוכים. כאן למעשה מדובר על שדרוג של פדרר במקום שדרוג של נדאל. במובן הזה מדובר על תשתית משחק בייסליינית יציבה יחסית שמסוגלת בתור נקודת פתיחה להתמודד עם לזמן מסוים עם היציבות הנדאלית ההגנתית, אך בהזדמנות הראשונה לחפש את הרגע הנכון לתקוף גם בסיכונים גבוהים יחסית באופן שבסופו של דבר יערער את יסודות ההגנה שמולה. במובן זה מדובר על התקפה שאמורה להוביל לקיצור הזמן! ולכן גם לחבטות וולי שונות ומגוונות שיכולות לשלב מחד יכולת ספיגה גבוהה אך מאידך גם טאצ עידון ואיזון הרמוני עדין לייצר זוויות קיצוניות, וגם טאצ עדין ליד הרשת שינטרל את הכוחניות האתלטית ההגנתית.. סיכום: אמנם כתבתי הרבה אך מבחינת האנליזה זה רק על קצה המזלג -ויש עוד מורכבויות בנושא. בשורה התחתונה, אני חושב שאופציה מספר אחת קרי הטניס ההגנתי של האחוזים הגבוהים יותר סטייל נדאל וממשיכיו קרובה למיצוי לפחות בצורתה הנוכחית, בעיקר בשל הסכנה לבריאות השחקנים, הרחקת הקהל ובסופו של דבר פגיעה ברווחיות ובתשתית עליה בנוי עיקר הענף. כל זאת מבלי לשכוח את הסכנות הזהותיות של הפיכת הטניס להתמודדות פיזית כמעט טהורה כמעט ללא מאפייני הזהות הקלאסיים המכוננים שלה. האופציה השנייה נראית לי הרבה יותר מבטיחה ומתבקשת בייחוד לאור משחקים כמו היום. בסופו של דבר גם בדיוקוביץ עצמו יש קצת מן היסודות הללו והוא יכול לבחור לפתח עצמו בעתיד יותר לכיוון זה, כנ"ל לגבי מארי - למרות שאצלו העדפות אופיו הטבעיים קצת עומדות בדרכו, לנדאל זה יהיה יותר קשה כי זה עוד יותר רחוק מסגנונו והרגליו הכלליים, אך גם הוא יכול לשלב אלמנטים מכך ואפילו עשה זאת פה ושם מאז פריצתו ב2008, אמנם עדיין לא באופן מהותי - אבל לכו תדעו, בעתיד הכל אפשרי כך בסופו של דבר אני חושב שאם היינו שואלים את השחקנים המסכנים בתום 3 המרתונים של הסופהש האחרון- מה הם בעצמם היו מעדיפים לעתידם בטניס גם הם היו מעדיפים את הסגנון השני אז כל שנותר לבקש זה לו יהי.... (-:
