שתי הערות לסיום הטירוף
1. ג'וקוביץ' התקרב היום להשלמת המסע לבלתי אפשרי. המסע התחיל לפני כשנה וחצי עם הניצחון על פדרר בחצי גמר אליפות ארה"ב 2010. זה היה מחסום בלתי עביר מבחינתו - הוא הפסיד שלוש פעמים ברציפות לפדרר בטורניר הזה מבלי לתת פייט של ממש, והיה נחשב למפסידן גדול מאוד ברגעי האמת, כמו מארי בימים אלה. נדאל ופדרר היו מחסומים בלתי עבירים בגראנד-סלאמים ולא הייתה שום סיבה נראית לעין בגינה ג'וקוביץ' צריך היה לנצח דווקא את המשחק ההוא. ניתן לומר שאם מארי היה מנצח את ג'וקוביץ' בחצי הגמר שלשום, זו הייתה הפתעה בסדר גודל כזה. ההמשך לזכייה בגביע דייויס לא היה הטירוף האמיתי, וגם לא הזכייה במלבורן 2011. אמנם הוא ניצח את פדרר שוב בחצי הגמר, אבל התחושה הייתה שעל המחסום המנטאלי הזה הוא כבר התגבר. הבלתי-אפשרי באמת היה סדרת הנצחונות על נדאל - בלתי אפשרי לנצח את נדאל מפיגור מערכה בגמר של טורניר. בלתי אפשרי לעשות זאת פעמיים ברציפות. בלתי אפשרי לנצח את נדאל בשובר-שיוויון במערכה מכרעת. בלתי אפשרי לנצח אותו בגמר טורניר על חימר, ובלתי אפשרי לעשות את זה פעמיים בלי לאבד מערכה. בלתי אפשרי לנצח את נדאל בקרב פיזי במשחק של הטוב-מחמש-מערכות, בטח שלא בגמר גראנד-סלאם. בלתי אפשרי לנצח את נדאל במשחק שנגרר לחמש מערכות (זה בסך הכל ההפסד השני של מרבה הרגליים בקריירה במשחק שמגיע לחמש מערכות). נדאל הוא לא פדרר - בלתי אפשרי לנצח אותו במשחקי ראש. כך לפחות חשבנו. המסע להשלמת הבלתי-אפשרי יסתיים אם וכאשר יזכה הסרבי באליפות צרפת על חשבון נדאל - אז נוכל להגיד באמת שראינו את מה שלא היה אמור לקרות לעולם. עם זאת, לא ממש משנה מה יקרה מעתה והלאה - ג'וקוביץ' הוכיח שהוא לא סתם מספר אחד בעולם אלא ענק טניס. הוא לא היה מגיע לרמה הזאת לעולם לולא נדאל ופדרר, וקל לראות כיצד הוא נבנה כשחקן על מנת להתמודד עם השניים האלה. כל אחד משלושת הענקים נבנה כשחקן בזכות שחקנים אחרים שהיה עליו להתגבר עליהם - פדרר נהיה פדרר בזכות אגאסי, יואיט ונלבנדיאן, נדאל נהיה נדאל בזכות פדרר ועכשיו ג'וקוביץ' נהיה ג'וקוביץ' בזכות נדאל ופדרר. זה התענוג האמיתי בשחקנים גדולים מהחיים - שבזכותם הרמה בסבב כולו עולה פלאים. 2. עם כל הכבוד למשחק המטורף באמת שראינו היום, הסבב הגיע לנקודת משבר מסוימת בתחום אחד ספציפי. הגמרים האחרונים בניו-יורק ובמלבורן הדגישו את בעייה האטת המשחק. נהוג לציין את הנקודה בה אנשים החלו להרים גבה ולתהות על המהירות הבלתי נסבלת בסבב בגמר ווימבלדון 1998, כשסמפראס ניצח את איוואניסביץ' בחמש מערכות ארוכות מבחינת משחקונים אך קצרצרות מבחינת זמן, שארכו ביחד פחות משלוש שעות. מאותו רגע התחיל תהליך האטה הדרגתי שהפך את המשטחים כולם לדומים מאוד. כולנו יודעים שאין היום כמעט שום יתרון לשחקני סרב\וולי בווימבלדון, ושאין הבדל מהותי במהירות המשטחים הקשים של אוסטרליה או מיאמי ובין החימר של מדריד וצרפת (לעתים נראה שהחימר אפילו מהיר יותר). פדרר הוא האנומליה של העשירייה הראשונה. את שאר שחקני החמישייה משלמים שחקנים הגנתיים בטבעם, ולדעתי גם שחקנים כמו ברדיך וסודרלינג נהנים מההאטה של המשחק, מכיוון שיש להם הרבה יותר זמן להתכונן לחבטות המפלצתיות שהם מכים. כאשר יש פחות זמן להכות את הכדור כי המשטח מהיר יותר, אין זמן להתמקם לחבטה באופן אידאלי והשחקנים צריכים להיות יצירתיים יותר, מגוונים יותר ולהסתמך פחות על משחק קו-אחורי סטאטי שלא דורש חשיבה רבה. הבעיה היא כמובן שבמצב כזה בו הכדורים והמשטח מהירים יותר יש יתרון גדול יותר למגישים רצחניים, דבר שכיום לא מהווה פקטור של ממש בצמרת המשחק בניגוד לעבר. אני לא אומר שצריכים לחזור לשנות ה-90, ואני חושב שהטניס כיום הוא לבטח ברמה איכותית מאוד. עם זאת, אני לא חושב שהכיוון שהמשחק הולך אליו הוא חיובי - אנחנו לא רוצים שכל מערכה בגמר גראנד-סלאם תארך מעל לשעה. זה נחמד מדי פעם וזה מאוד מרגש כרגע, אבל זה לא טוב לטווח הארוך. הסבב צריך להתעורר, ואני מאמין שזה יקרה בקרוב ובשנים הקרובות נחזור לראות הבדל משמעותי יותר בין המשטחים ואת הנקודות מתקצרות על המשטחים הקשים.
1. ג'וקוביץ' התקרב היום להשלמת המסע לבלתי אפשרי. המסע התחיל לפני כשנה וחצי עם הניצחון על פדרר בחצי גמר אליפות ארה"ב 2010. זה היה מחסום בלתי עביר מבחינתו - הוא הפסיד שלוש פעמים ברציפות לפדרר בטורניר הזה מבלי לתת פייט של ממש, והיה נחשב למפסידן גדול מאוד ברגעי האמת, כמו מארי בימים אלה. נדאל ופדרר היו מחסומים בלתי עבירים בגראנד-סלאמים ולא הייתה שום סיבה נראית לעין בגינה ג'וקוביץ' צריך היה לנצח דווקא את המשחק ההוא. ניתן לומר שאם מארי היה מנצח את ג'וקוביץ' בחצי הגמר שלשום, זו הייתה הפתעה בסדר גודל כזה. ההמשך לזכייה בגביע דייויס לא היה הטירוף האמיתי, וגם לא הזכייה במלבורן 2011. אמנם הוא ניצח את פדרר שוב בחצי הגמר, אבל התחושה הייתה שעל המחסום המנטאלי הזה הוא כבר התגבר. הבלתי-אפשרי באמת היה סדרת הנצחונות על נדאל - בלתי אפשרי לנצח את נדאל מפיגור מערכה בגמר של טורניר. בלתי אפשרי לעשות זאת פעמיים ברציפות. בלתי אפשרי לנצח את נדאל בשובר-שיוויון במערכה מכרעת. בלתי אפשרי לנצח אותו בגמר טורניר על חימר, ובלתי אפשרי לעשות את זה פעמיים בלי לאבד מערכה. בלתי אפשרי לנצח את נדאל בקרב פיזי במשחק של הטוב-מחמש-מערכות, בטח שלא בגמר גראנד-סלאם. בלתי אפשרי לנצח את נדאל במשחק שנגרר לחמש מערכות (זה בסך הכל ההפסד השני של מרבה הרגליים בקריירה במשחק שמגיע לחמש מערכות). נדאל הוא לא פדרר - בלתי אפשרי לנצח אותו במשחקי ראש. כך לפחות חשבנו. המסע להשלמת הבלתי-אפשרי יסתיים אם וכאשר יזכה הסרבי באליפות צרפת על חשבון נדאל - אז נוכל להגיד באמת שראינו את מה שלא היה אמור לקרות לעולם. עם זאת, לא ממש משנה מה יקרה מעתה והלאה - ג'וקוביץ' הוכיח שהוא לא סתם מספר אחד בעולם אלא ענק טניס. הוא לא היה מגיע לרמה הזאת לעולם לולא נדאל ופדרר, וקל לראות כיצד הוא נבנה כשחקן על מנת להתמודד עם השניים האלה. כל אחד משלושת הענקים נבנה כשחקן בזכות שחקנים אחרים שהיה עליו להתגבר עליהם - פדרר נהיה פדרר בזכות אגאסי, יואיט ונלבנדיאן, נדאל נהיה נדאל בזכות פדרר ועכשיו ג'וקוביץ' נהיה ג'וקוביץ' בזכות נדאל ופדרר. זה התענוג האמיתי בשחקנים גדולים מהחיים - שבזכותם הרמה בסבב כולו עולה פלאים. 2. עם כל הכבוד למשחק המטורף באמת שראינו היום, הסבב הגיע לנקודת משבר מסוימת בתחום אחד ספציפי. הגמרים האחרונים בניו-יורק ובמלבורן הדגישו את בעייה האטת המשחק. נהוג לציין את הנקודה בה אנשים החלו להרים גבה ולתהות על המהירות הבלתי נסבלת בסבב בגמר ווימבלדון 1998, כשסמפראס ניצח את איוואניסביץ' בחמש מערכות ארוכות מבחינת משחקונים אך קצרצרות מבחינת זמן, שארכו ביחד פחות משלוש שעות. מאותו רגע התחיל תהליך האטה הדרגתי שהפך את המשטחים כולם לדומים מאוד. כולנו יודעים שאין היום כמעט שום יתרון לשחקני סרב\וולי בווימבלדון, ושאין הבדל מהותי במהירות המשטחים הקשים של אוסטרליה או מיאמי ובין החימר של מדריד וצרפת (לעתים נראה שהחימר אפילו מהיר יותר). פדרר הוא האנומליה של העשירייה הראשונה. את שאר שחקני החמישייה משלמים שחקנים הגנתיים בטבעם, ולדעתי גם שחקנים כמו ברדיך וסודרלינג נהנים מההאטה של המשחק, מכיוון שיש להם הרבה יותר זמן להתכונן לחבטות המפלצתיות שהם מכים. כאשר יש פחות זמן להכות את הכדור כי המשטח מהיר יותר, אין זמן להתמקם לחבטה באופן אידאלי והשחקנים צריכים להיות יצירתיים יותר, מגוונים יותר ולהסתמך פחות על משחק קו-אחורי סטאטי שלא דורש חשיבה רבה. הבעיה היא כמובן שבמצב כזה בו הכדורים והמשטח מהירים יותר יש יתרון גדול יותר למגישים רצחניים, דבר שכיום לא מהווה פקטור של ממש בצמרת המשחק בניגוד לעבר. אני לא אומר שצריכים לחזור לשנות ה-90, ואני חושב שהטניס כיום הוא לבטח ברמה איכותית מאוד. עם זאת, אני לא חושב שהכיוון שהמשחק הולך אליו הוא חיובי - אנחנו לא רוצים שכל מערכה בגמר גראנד-סלאם תארך מעל לשעה. זה נחמד מדי פעם וזה מאוד מרגש כרגע, אבל זה לא טוב לטווח הארוך. הסבב צריך להתעורר, ואני מאמין שזה יקרה בקרוב ובשנים הקרובות נחזור לראות הבדל משמעותי יותר בין המשטחים ואת הנקודות מתקצרות על המשטחים הקשים.
