ארגון אנשים
New member
אף אחד לא מכין אותנו
."אף אחד לא הכין אותנו לזה, הולדת הילד הראשון, חתיכת מסע ארוך שאין לו סוף".
אמרה ונשנקה, עיניה היפות הצטעפו, ממוללת ממחטת נייר בין אצבעותיה בסערת רגשות פנימית.
"אף אחד אינו מכין זוג צעיר תאב חיים, מסעות וטיולים חובקי עולם ולפתע הכל נעצר ואיש אינו מאושר".
זה היה אתמול לעת ערב, קבענו להיפגש בקונדיטוריה קטנה ליד הבית, פינה לא שקטה במיוחד כשברקע סאון הרכבים החוזרים הביתה.
הזמנו קפוצ'ינו בכוס הכי גדולה, וכמה מאפים קטנים, התבוננתי בה סקרן רעב וצמא ממתין לסיפורה.
"שלומי ואני היינו באמצע הקרוז בים הבלטי, חודש שביעי להריוננו. לפנות בוקר, לקראת הכניסה לנמל טאלין. חשה לפתע שאיני חשה בילד. הוא לא זז, נבהלתי ואז ירדו המים.
שלומי מזעיק את צוות הרפואי ומגיע גם רופא, שבינו לבין גניקולוגיה ומיילדות כמו המרחק לקוטב הדרומי. מזעיק אמבולנס לנמל. כבר לא זוכרת מה קרה. איבדתי את ההכרה"...
"התעוררתי מונשמת, שלומי לידי, מנגב את מצחי ואת פניי. לבדנו בחדר לבן וקר. לא מבינה מה קרה.
"אנחנו בטיפול נמרץ כבר יומיים, בבית חולים בטאלין, קרוב לנמל". אומר לי שלומי ומוחה דמעה.
"מחר חוזרים בטיסה הביתה"... "לעזאזל, על מה הוא בכלל מדבר" אני חושבת לעצמי...
"תנוחי עכשיו, נדבר יותר מאוחר"...
מרגישה ריקה ומותשת. בטני ריקה ונזכרת שירדו המים.
"מה קרה לתינוק?" נבהלת וצועקת אל שלומי "מה קרה לילד"?
"הילד באינקובטור בטיפול נמרץ"... נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו ועיניו מלאו דמעות.
הטיסה הביתה לא זכורה לי. נחתנו בנתב"ג ישר לאמבולנס ולבלינסון.
לאחר 15 יום שוחררתי והילד נותר במחלקת ילודים באינקובטור.
כל יום ביקור, פתיחת המכסה, ליטוף הפנים ותפילה.
דמות זעירה, תווי פנים לא ברורים, עיניים עצומות צינורות וסנסורים
וקולות המוניטור. על הצג קווים ירוקים וספרות אצות.
רגליו מקופלות כלפי בטנו. ידיו זעירות כפות ידיו קפוצות.
הילד נולד במשקל 987 גרם. דופק לא סדיר, לא נשם כ-200 שניות.
בחודש השני הרופא קורא לנו לחדרו.
"הילד נפגע בלידתו המוקדמת ואיננו יודעים את מידת הנזק לגוף ולמוח"..
"אני רוצה למות" אומרת אני לשלומי ופורצת בבכי. שלומי מחבק אותי ואומר
"אנו ביחד נתגבר על הכל"... נהייה פתאום גיבור כזה מול הרופא.
ובלילה במיטה הוא נשבר ופרץ בבכי . תמיד הגברים בוכים באין רואים,
אבל אני ראיתי אותו נשבר לרסיסים. הגבר שלי.
"אף אחד אינו מכין אותנו לתינוק פגוע שיתוק מוחין, על המורכבות והמשכו של הטיפול.
כשהבאנו אותו הביתה לאחר ארבעה חודשים. חדר מואר וגווניו כחולים, רק אז התחלנו לעכל את
אורך המסע, עליותיו ומורדותיו. רופא, כל יומיים שלושה, תרופות, אוכל מיוחד ושעות רבות של התבוננות בו ותהיות. תחושה של חורבן הבית ואיך בונים משפחה זוג צעיר בתחילת דרכו ובום.
ילד פגוע הדורש טיפול, הילד בעגלה מיוחדת, אינו מתקשר, מוזן ואינו מגיב
ריצות והרבה שעות של בכי ומריבות קטנות על כלום".
"התגרשנו לאחר שנתיים. הילד אצלי ואני מחפשת פתרונות.
אין לי ראש לזוגיות, התייבשתי מפנים וזקוקה בעצמי לטיפול.
חושבת על המשך החיים ומה יהיה אתו, למה זה קרה לי ?
אולי בגלל הג'וינט שגלגלנו בחדר בקרוז" ?
"תודה שהקשבת לי"...
הקונדיטור הקשיב בחצי אוזן, ארז פשטידות מהמקפיא ועוגה.
"תבואי כל שבוע ואכין לך חבילה הביתה.
הקפה עלי"...
."אף אחד לא הכין אותנו לזה, הולדת הילד הראשון, חתיכת מסע ארוך שאין לו סוף".
אמרה ונשנקה, עיניה היפות הצטעפו, ממוללת ממחטת נייר בין אצבעותיה בסערת רגשות פנימית.
"אף אחד אינו מכין זוג צעיר תאב חיים, מסעות וטיולים חובקי עולם ולפתע הכל נעצר ואיש אינו מאושר".
זה היה אתמול לעת ערב, קבענו להיפגש בקונדיטוריה קטנה ליד הבית, פינה לא שקטה במיוחד כשברקע סאון הרכבים החוזרים הביתה.
הזמנו קפוצ'ינו בכוס הכי גדולה, וכמה מאפים קטנים, התבוננתי בה סקרן רעב וצמא ממתין לסיפורה.
"שלומי ואני היינו באמצע הקרוז בים הבלטי, חודש שביעי להריוננו. לפנות בוקר, לקראת הכניסה לנמל טאלין. חשה לפתע שאיני חשה בילד. הוא לא זז, נבהלתי ואז ירדו המים.
שלומי מזעיק את צוות הרפואי ומגיע גם רופא, שבינו לבין גניקולוגיה ומיילדות כמו המרחק לקוטב הדרומי. מזעיק אמבולנס לנמל. כבר לא זוכרת מה קרה. איבדתי את ההכרה"...
"התעוררתי מונשמת, שלומי לידי, מנגב את מצחי ואת פניי. לבדנו בחדר לבן וקר. לא מבינה מה קרה.
"אנחנו בטיפול נמרץ כבר יומיים, בבית חולים בטאלין, קרוב לנמל". אומר לי שלומי ומוחה דמעה.
"מחר חוזרים בטיסה הביתה"... "לעזאזל, על מה הוא בכלל מדבר" אני חושבת לעצמי...
"תנוחי עכשיו, נדבר יותר מאוחר"...
מרגישה ריקה ומותשת. בטני ריקה ונזכרת שירדו המים.
"מה קרה לתינוק?" נבהלת וצועקת אל שלומי "מה קרה לילד"?
"הילד באינקובטור בטיפול נמרץ"... נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו ועיניו מלאו דמעות.
הטיסה הביתה לא זכורה לי. נחתנו בנתב"ג ישר לאמבולנס ולבלינסון.
לאחר 15 יום שוחררתי והילד נותר במחלקת ילודים באינקובטור.
כל יום ביקור, פתיחת המכסה, ליטוף הפנים ותפילה.
דמות זעירה, תווי פנים לא ברורים, עיניים עצומות צינורות וסנסורים
וקולות המוניטור. על הצג קווים ירוקים וספרות אצות.
רגליו מקופלות כלפי בטנו. ידיו זעירות כפות ידיו קפוצות.
הילד נולד במשקל 987 גרם. דופק לא סדיר, לא נשם כ-200 שניות.
בחודש השני הרופא קורא לנו לחדרו.
"הילד נפגע בלידתו המוקדמת ואיננו יודעים את מידת הנזק לגוף ולמוח"..
"אני רוצה למות" אומרת אני לשלומי ופורצת בבכי. שלומי מחבק אותי ואומר
"אנו ביחד נתגבר על הכל"... נהייה פתאום גיבור כזה מול הרופא.
ובלילה במיטה הוא נשבר ופרץ בבכי . תמיד הגברים בוכים באין רואים,
אבל אני ראיתי אותו נשבר לרסיסים. הגבר שלי.
"אף אחד אינו מכין אותנו לתינוק פגוע שיתוק מוחין, על המורכבות והמשכו של הטיפול.
כשהבאנו אותו הביתה לאחר ארבעה חודשים. חדר מואר וגווניו כחולים, רק אז התחלנו לעכל את
אורך המסע, עליותיו ומורדותיו. רופא, כל יומיים שלושה, תרופות, אוכל מיוחד ושעות רבות של התבוננות בו ותהיות. תחושה של חורבן הבית ואיך בונים משפחה זוג צעיר בתחילת דרכו ובום.
ילד פגוע הדורש טיפול, הילד בעגלה מיוחדת, אינו מתקשר, מוזן ואינו מגיב
ריצות והרבה שעות של בכי ומריבות קטנות על כלום".
"התגרשנו לאחר שנתיים. הילד אצלי ואני מחפשת פתרונות.
אין לי ראש לזוגיות, התייבשתי מפנים וזקוקה בעצמי לטיפול.
חושבת על המשך החיים ומה יהיה אתו, למה זה קרה לי ?
אולי בגלל הג'וינט שגלגלנו בחדר בקרוז" ?
"תודה שהקשבת לי"...
הקונדיטור הקשיב בחצי אוזן, ארז פשטידות מהמקפיא ועוגה.
"תבואי כל שבוע ואכין לך חבילה הביתה.
הקפה עלי"...