כנף של מלאכית
New member
מכתב לתוכנית של אורלי וגיא
חברי, בועז עטרה ביקש "שנפציץ" את אורלי וגיא בפקסים. (מס' פקס 099595410)
חשוב מאוד שכולנו נכתוב ע"מ שנושא העוול שנעשה לנכים ולקשישים, יגיע לתודעת הציבור וידובר כמה שיותר.
אז הנה מה ששלחתי אליהם ומקוה שגם אתם תתגייסו לכתוב אליהם.
לכבוד
אורלי וגיא מרוז
ערוץ 10
שלום
שמי אנג'לה קרת. נולדתי בשנת 1960 כילדה בריאה ובשנת 1988 חליתי והוכרתי ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה וכיום אני רתוקה לכסא גלגלים. אני גרושה ואמא לבן ולבת בוגרים.
אמי ניצולת שואה, נכה וקשישה. אבי (ז"ל) היה נכה צה"ל, אחי נכה וגם בתי נכה.
בני הבכור שירת בגולני כלוחם ואת רוב שירותו הוא העביר בעזה ובשכם. (ובעוד מקומות מסוכנים, שהוא בחוכמתו הרבה דאג שאני לא אדע עליהם)
אני באה ממשפחה שתרמה רבות למדינה. אבי ז"ל היה ממקימי חיל האוויר, טייס בצה"ל (קורס טייס מס' 1) ופיקד על כמה מבצעים מאוד חשובים (וסודיים בזמנו), הוא היה נכה צה"ל שהתנדב לתרום לצבא עד גיל מבוגר מאוד ועד גיל 70 עשה שרות מילואים מלא. אחי האחד סיים את שירותו כסגן אלוף ואחי השני הנכה קשה, (מתאונת אופנוע) התנדב ועשה שירות מלא בצה"ל ואני הצעירה בילדי המשפחה גם שירתתי שירות מלא בתפקיד משמעותי. (אז הייתי בריאה)
בישראל של היום המציאות קשה ולעיתים אף עצובה. הנכים ובפרט הנכים והקשישים הסעודיים הגיעו למצב אבסורדי שלא פעם הם צריכים לבחור אם לקנות תרופות או אוכל, בין אם לחמם/לקרר את הבית או להזיע/לקפוא ..., ועוד ועוד וכל זאת בעיקר בגלל התעלמות מקבלי ההחלטות מצרכינו לקיום בכבוד. אנו, הנכים והקשישים, איננו מבקשים לעצמנו חיי מותרות ופינוקים, רק חיים בכבוד וללא החשש ליפול נטל על ילדינו.
אישית קשה לי ואני במלחמת הישרדות יומיומית, אך מעבר לכך, חושבת מה עלי לומר לילדיי שהם הדור הצעיר של המדינה הזו, כל עוד אתם חזקים ובריאים תתרמו את המרב ואפילו תסכנו את חייכם עבור המדינה, אך דעו לכם שאם חס וחלילה תחלו ותחלשו ....... וההמשך ברור?
בנוסף מטרידה ומדירה שינה מעיני המחשבה שכשאתבגר, ילדי במקום להשקיע בעתידם, במשפחתם העתידית ובהעשרת חינוך ילדיהם, יצטרכו הם לממן את הטיפול בי (אוכל, תרופות, מטפלת סיעודית ...) מכיוון שקצבאות הנכות המשולמות לנכים ולקשישים ע"י האוצר דרך המוסד לביטוח לאומי, מביאות נכים וקשישים רבים לחיות בתנאים תת אנושיים וללא שמץ של כבוד לו ראוי כל בן אנוש.
אותי לימדו שהורים עוזרים ותומכים בילידיהם ולא להפך.
ברור לי לחלוטין (וכואב מאוד) שאם המצב יימשך כמו שהוא, בעתיד הלא רחוק אני "אפול" להיות נטל כלכלי על ילדי, לכן כבר דברתי עם ילדיי והכנתי אותם שאני בוחרת שלא להיות זקנה (ונכה) כאן בישראל.
מצדם אין הבנה להחלטתי זו, אך לדעתי יום יבוא והם יבינו שזה בא מתוך מחשבה רבה ואהבה ושאם ברצוני לשמור על כבודי וגם לא ליפול עליהם למעמסה ונטל, זו הברירה היחידה שהמדינה הותירה בידי. (וכל אדם שיש קצת שכל בקודקודו יבין מה הפתרון)
מעולם לא חשבתי לדרוש מהמדינה פסיק אחד יותר מאזרח אחר ולבטח שלא תכננתי שכך יהיה מצבי, אנני רוצה לאבד את כבודי ועצוב לי שכך הוא המצב.
אומרים שחברה ניכרת בהתייחסותה לחלשים ....
אורלי וגיא היקרים, אני מקווה שבניגוד למקבלי ההחלטות "תפתחו את לבכם" ותמצאו מקום בתוכנית שלכם להעלות לשיח את נושא מצוקת הנכים והקשישים.
בכבוד רב ובתודה מראש
אנג'לה קרת
טל' ????????????
חברי, בועז עטרה ביקש "שנפציץ" את אורלי וגיא בפקסים. (מס' פקס 099595410)
חשוב מאוד שכולנו נכתוב ע"מ שנושא העוול שנעשה לנכים ולקשישים, יגיע לתודעת הציבור וידובר כמה שיותר.
אז הנה מה ששלחתי אליהם ומקוה שגם אתם תתגייסו לכתוב אליהם.
לכבוד
אורלי וגיא מרוז
ערוץ 10
שלום
שמי אנג'לה קרת. נולדתי בשנת 1960 כילדה בריאה ובשנת 1988 חליתי והוכרתי ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה וכיום אני רתוקה לכסא גלגלים. אני גרושה ואמא לבן ולבת בוגרים.
אמי ניצולת שואה, נכה וקשישה. אבי (ז"ל) היה נכה צה"ל, אחי נכה וגם בתי נכה.
בני הבכור שירת בגולני כלוחם ואת רוב שירותו הוא העביר בעזה ובשכם. (ובעוד מקומות מסוכנים, שהוא בחוכמתו הרבה דאג שאני לא אדע עליהם)
אני באה ממשפחה שתרמה רבות למדינה. אבי ז"ל היה ממקימי חיל האוויר, טייס בצה"ל (קורס טייס מס' 1) ופיקד על כמה מבצעים מאוד חשובים (וסודיים בזמנו), הוא היה נכה צה"ל שהתנדב לתרום לצבא עד גיל מבוגר מאוד ועד גיל 70 עשה שרות מילואים מלא. אחי האחד סיים את שירותו כסגן אלוף ואחי השני הנכה קשה, (מתאונת אופנוע) התנדב ועשה שירות מלא בצה"ל ואני הצעירה בילדי המשפחה גם שירתתי שירות מלא בתפקיד משמעותי. (אז הייתי בריאה)
בישראל של היום המציאות קשה ולעיתים אף עצובה. הנכים ובפרט הנכים והקשישים הסעודיים הגיעו למצב אבסורדי שלא פעם הם צריכים לבחור אם לקנות תרופות או אוכל, בין אם לחמם/לקרר את הבית או להזיע/לקפוא ..., ועוד ועוד וכל זאת בעיקר בגלל התעלמות מקבלי ההחלטות מצרכינו לקיום בכבוד. אנו, הנכים והקשישים, איננו מבקשים לעצמנו חיי מותרות ופינוקים, רק חיים בכבוד וללא החשש ליפול נטל על ילדינו.
אישית קשה לי ואני במלחמת הישרדות יומיומית, אך מעבר לכך, חושבת מה עלי לומר לילדיי שהם הדור הצעיר של המדינה הזו, כל עוד אתם חזקים ובריאים תתרמו את המרב ואפילו תסכנו את חייכם עבור המדינה, אך דעו לכם שאם חס וחלילה תחלו ותחלשו ....... וההמשך ברור?
בנוסף מטרידה ומדירה שינה מעיני המחשבה שכשאתבגר, ילדי במקום להשקיע בעתידם, במשפחתם העתידית ובהעשרת חינוך ילדיהם, יצטרכו הם לממן את הטיפול בי (אוכל, תרופות, מטפלת סיעודית ...) מכיוון שקצבאות הנכות המשולמות לנכים ולקשישים ע"י האוצר דרך המוסד לביטוח לאומי, מביאות נכים וקשישים רבים לחיות בתנאים תת אנושיים וללא שמץ של כבוד לו ראוי כל בן אנוש.
אותי לימדו שהורים עוזרים ותומכים בילידיהם ולא להפך.
ברור לי לחלוטין (וכואב מאוד) שאם המצב יימשך כמו שהוא, בעתיד הלא רחוק אני "אפול" להיות נטל כלכלי על ילדי, לכן כבר דברתי עם ילדיי והכנתי אותם שאני בוחרת שלא להיות זקנה (ונכה) כאן בישראל.
מצדם אין הבנה להחלטתי זו, אך לדעתי יום יבוא והם יבינו שזה בא מתוך מחשבה רבה ואהבה ושאם ברצוני לשמור על כבודי וגם לא ליפול עליהם למעמסה ונטל, זו הברירה היחידה שהמדינה הותירה בידי. (וכל אדם שיש קצת שכל בקודקודו יבין מה הפתרון)
מעולם לא חשבתי לדרוש מהמדינה פסיק אחד יותר מאזרח אחר ולבטח שלא תכננתי שכך יהיה מצבי, אנני רוצה לאבד את כבודי ועצוב לי שכך הוא המצב.
אומרים שחברה ניכרת בהתייחסותה לחלשים ....
אורלי וגיא היקרים, אני מקווה שבניגוד למקבלי ההחלטות "תפתחו את לבכם" ותמצאו מקום בתוכנית שלכם להעלות לשיח את נושא מצוקת הנכים והקשישים.
בכבוד רב ובתודה מראש
אנג'לה קרת
טל' ????????????