../images/Emo91.gif הזהו אדם/ פרימו לוי
הזהו אדם / פרימו לוי עם-עובד, סדרת אופקים 1994, 188 עמ' תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי "הזהו אדם" נכתב ב-1958 והוא הראשון בטרילוגיית השואה, והחזק ביניהם. בעיני יש ערך לכל ספר אישי של זכרונות מן השואה. כל עדות יכולה לשפוך אור על הרוע מזוית אחרת. לכל ניצול הזכות לספר את סיפורו. אבל אף אחד לא עשה את זה כמו פרימו לוי. כשקוראים את "הזהו אדם", נוצרת תחושה של מבט כולל. ולדבריו: "כיום, ממרחק השנים אפשר לקבוע בוודאות שתולדות המחנות נכתבו כמעט אך ורק בידי מי, שכמוני, לא נפלו עד תחתיתם. מי שכך עשה לא חזר, או שמא הסבל ואי-ההבנה שיתקו את יכולת אבחנתו." "הזהו אדם" הוא אמנם ספר תעודי, אבל גם ספרות יפה. פרימו לוי משווה את הכניסה לאושוויץ לכניסה לתופת של דנטה. לאחר הנסיעה הארוכה ברכבת, הם מובלים במשאית לכניסה לאושוויץ. החייל הגרמני המלווה אותם בדרכם נמשל לכארון, האחראי על העברת הנשמות. הם מובלים לתוך חדר ריק עם ברז ושלט "אסור לשתות מים"., לאחר ארבעה ימים ללא מי שתייה. "זאת התופת. בימינו התופת ודאי נראית כך: חדר רחב ידיים וריק; ואנחנו בתוכו, עייפים מרוב עמידה: הברז מטפטף אך אין לשתות ממנו: מצפים שיתרחש משהו נורא, ואולם הזמן חולף ולא מתרחש דבר. הכיצד? אבל גם לחשוב לא נותר בנו כוח – זה כבר בין המתים היינו. " בכניסה לאושוויץ הם עוברים תהליך של הסרת כל האנושי מהם.הם מצווים להתפשט, בגדיהם ונעליהם נלקחים,שערם וזקנם מגולח, בעודם ערומים הם מועברים לחדר ענק וקר, ושוהים שם בעמידה עד הבוקר , ואז מותר להם להתקלח. הם מקבלים סמרטוטים ונעלי עץ ולאחר מכן נחרטת בזרועם כתובת הקעקע. כפי שמתאר פרימו לוי, "גלגול הצורה הושלם." ועוד ציטוט: " עתה שוו בנפשכם אדם שניטל ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר-אונים. לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות ביותר שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן-אדם. ..אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם "מחנה ההשמדה". ואולי יובן עכשו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית." בהמשך הוא מחלק את בני האדם לשני סוגים: הניצולים ויורדי דומה - הנידונים למוות. הוא מתאר תהליך אכזרי של סלקציה טבעית,שבו בעלי מקצוע נדרש, כמו רופאים, טבחים וסנדלרים, או כאלה שהשיגו בעזרת ערמה ותושיה עמדות כוח כ"פרומיננט" או " קומבינטור", הצליחו לשרוד. לעומתם הנידונים למוות הפכו למוזלמנים, וגלשו במדרון באופן טבעי אל מותם. הוא מתאר את טיפוסי הניצולים על ידי דוגמאות של אנשים שהכיר במחנה ויצאו בחיים. התכונות הנדרשות הן משמעת פנימית חזקה, אנוכיות, קור-רוח, ערמה ותושיה, וכושר הסתגלות. הרגע היחיד בספר שבו בכיתי היה בפרק שבו הוא הולך עם חברו ומנסה לתרגם לו את "התופת" לצרפתית. פרימו לוי מקבל עבודה בקומנדו כימיה, וג'אן, המשגיח הצרפתי ממנה אותו לעוזר במלאכת הבאת המרק. יש לפניהם הליכה של שעה עד המטבחים, וג'אן רוצה ללמוד איטלקית. פרימו לוי מספר לו בקצרה על דנטה ועל הקומדיה האלוהית , ומתחיל לדקלם לו את "התופת" מן הזכרון. לזמן קצר הוא שוכח מיהו והיכן הוא נמצא. לזמן קצר מושבת לו אנושיותו. בהמשך הוא מתאר את ההפצצות על המחנה.לא היה חשמל, הופסקה אספקת המרק. לאסירים לא הותר לגשת למקלטים.בזמן הפצצות, שכבו בשדה זה על זה כערמת גופות. עבודות הבנייה נפסקו, ובמקומן החלה עבודה סיזיפית של תיקון נזקי ההפצצות ובניית מקלטים, שקרסו שוב ושוב במהלך ההפצצות הבאות. הפרקים האחרונים מספרים על סוף המלחמה, על גיוס מחדש של כוחות הנפש כשהמחנה מפורק, על חברות ועזרה הדדית ברגעים של ייאוש מוחלט. ספר חובה.
הזהו אדם / פרימו לוי עם-עובד, סדרת אופקים 1994, 188 עמ' תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי "הזהו אדם" נכתב ב-1958 והוא הראשון בטרילוגיית השואה, והחזק ביניהם. בעיני יש ערך לכל ספר אישי של זכרונות מן השואה. כל עדות יכולה לשפוך אור על הרוע מזוית אחרת. לכל ניצול הזכות לספר את סיפורו. אבל אף אחד לא עשה את זה כמו פרימו לוי. כשקוראים את "הזהו אדם", נוצרת תחושה של מבט כולל. ולדבריו: "כיום, ממרחק השנים אפשר לקבוע בוודאות שתולדות המחנות נכתבו כמעט אך ורק בידי מי, שכמוני, לא נפלו עד תחתיתם. מי שכך עשה לא חזר, או שמא הסבל ואי-ההבנה שיתקו את יכולת אבחנתו." "הזהו אדם" הוא אמנם ספר תעודי, אבל גם ספרות יפה. פרימו לוי משווה את הכניסה לאושוויץ לכניסה לתופת של דנטה. לאחר הנסיעה הארוכה ברכבת, הם מובלים במשאית לכניסה לאושוויץ. החייל הגרמני המלווה אותם בדרכם נמשל לכארון, האחראי על העברת הנשמות. הם מובלים לתוך חדר ריק עם ברז ושלט "אסור לשתות מים"., לאחר ארבעה ימים ללא מי שתייה. "זאת התופת. בימינו התופת ודאי נראית כך: חדר רחב ידיים וריק; ואנחנו בתוכו, עייפים מרוב עמידה: הברז מטפטף אך אין לשתות ממנו: מצפים שיתרחש משהו נורא, ואולם הזמן חולף ולא מתרחש דבר. הכיצד? אבל גם לחשוב לא נותר בנו כוח – זה כבר בין המתים היינו. " בכניסה לאושוויץ הם עוברים תהליך של הסרת כל האנושי מהם.הם מצווים להתפשט, בגדיהם ונעליהם נלקחים,שערם וזקנם מגולח, בעודם ערומים הם מועברים לחדר ענק וקר, ושוהים שם בעמידה עד הבוקר , ואז מותר להם להתקלח. הם מקבלים סמרטוטים ונעלי עץ ולאחר מכן נחרטת בזרועם כתובת הקעקע. כפי שמתאר פרימו לוי, "גלגול הצורה הושלם." ועוד ציטוט: " עתה שוו בנפשכם אדם שניטל ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר-אונים. לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות ביותר שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן-אדם. ..אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם "מחנה ההשמדה". ואולי יובן עכשו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית." בהמשך הוא מחלק את בני האדם לשני סוגים: הניצולים ויורדי דומה - הנידונים למוות. הוא מתאר תהליך אכזרי של סלקציה טבעית,שבו בעלי מקצוע נדרש, כמו רופאים, טבחים וסנדלרים, או כאלה שהשיגו בעזרת ערמה ותושיה עמדות כוח כ"פרומיננט" או " קומבינטור", הצליחו לשרוד. לעומתם הנידונים למוות הפכו למוזלמנים, וגלשו במדרון באופן טבעי אל מותם. הוא מתאר את טיפוסי הניצולים על ידי דוגמאות של אנשים שהכיר במחנה ויצאו בחיים. התכונות הנדרשות הן משמעת פנימית חזקה, אנוכיות, קור-רוח, ערמה ותושיה, וכושר הסתגלות. הרגע היחיד בספר שבו בכיתי היה בפרק שבו הוא הולך עם חברו ומנסה לתרגם לו את "התופת" לצרפתית. פרימו לוי מקבל עבודה בקומנדו כימיה, וג'אן, המשגיח הצרפתי ממנה אותו לעוזר במלאכת הבאת המרק. יש לפניהם הליכה של שעה עד המטבחים, וג'אן רוצה ללמוד איטלקית. פרימו לוי מספר לו בקצרה על דנטה ועל הקומדיה האלוהית , ומתחיל לדקלם לו את "התופת" מן הזכרון. לזמן קצר הוא שוכח מיהו והיכן הוא נמצא. לזמן קצר מושבת לו אנושיותו. בהמשך הוא מתאר את ההפצצות על המחנה.לא היה חשמל, הופסקה אספקת המרק. לאסירים לא הותר לגשת למקלטים.בזמן הפצצות, שכבו בשדה זה על זה כערמת גופות. עבודות הבנייה נפסקו, ובמקומן החלה עבודה סיזיפית של תיקון נזקי ההפצצות ובניית מקלטים, שקרסו שוב ושוב במהלך ההפצצות הבאות. הפרקים האחרונים מספרים על סוף המלחמה, על גיוס מחדש של כוחות הנפש כשהמחנה מפורק, על חברות ועזרה הדדית ברגעים של ייאוש מוחלט. ספר חובה.
