../images/Emo91.gif שיר השירים אשר לסולומון
שיר השירים אשר לסולומון / טוני מוריסון ספרייה לעם, עם-עובד 1978, 315 עמ' תרגם מאנגלית : אהרן אמיר שיר השירים אשר לסלומון / טוני מוריסון סיימתי אותו אתמול על הדשא בשמש נפלאה, שממש לא התאימה לאפלה שבו, ולא התכוונתי לכתוב עליו, אבל שנתי נדדה והרווח (או ההפסד) כולו שלכם. זהו ספרה השלישי של טוני מוריסון, נכתב ב-1977 ועדיין אין בו את השלמות הסגנונית שיש ב"חמדת". הסיפור מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים מן היהסטוריה של משפחתה של טוני מוריסון עצמה. הספר מתרחש בתוך הקהילה השחורה, הלבנים הם רק ברקע. הסיפור מתחיל ונגמר באוירת ריאליזם מאגי. ברחוב לא הרופא קופץ סוכן ביטוח מגג בית החולים "לא-רחמים", מזנק לחלל האויר במטרה לעוף לעברו השני של האגם. למחרת נולד התינוק הצבעוני הראשון באותו בית חולים. התינוק נולד לרות פוסטר, בת הרופא שעל שמו נקרא הרחוב, ולמייקון מת, אדם קשה, בעל רכוש, השונא את אשתו. הרך הנולד זוכה לכינוי המשפיל "חולב", עקב מעשה שהיה ואותו לא אספר. מייקון האב ואחותו פילאטוס, היו עדים כילדים לרציחתו של אביהם כאשר ניסה להגן על אדמתו. מייקון ופילאטוס מתנתקים זה מזה. הם אמנם חיים באותה עיר אך אינם מדברים. פילאטוס היא אשה גאה ועצמאית,ענייה מאד, מייצרת ומוכרת משקה לפרנסתה ומגדלת את ביתה ריבה ונכדתה הגר. עיקר הסיפור מתחיל כשחולב בשנות השלושים שלו ומעוניין להתנתק ממשפחתו ולצאת לעצמאות. הוא יוצא למסע שבו יגלה את שורשיו, את עברה של משפחתו וגם יהפוך לגבר בוגר ואחראי. נושא השמות מאד משמעותי בסיפור,השמות הניתנים לאנשים בלידתם והכינויים בהם יכונו בהמשך. וגם השירה, המשמשת לצרכים שונים. מכיון שהדורות הקודמים היו אנלפביתים, המסורת השבטית הועברה בעל פה, באמצעות שירה. חולב מגלה לבסוף את ההיסטוריה המשפחתית שלו על ידי האזנה מקרית לשירת ילדים. השירה היא גם אמצעי לריפוי וזיכוך הנפש. יש בספר הרבה רגעים קסומים ודמויות בלתי נשכחות. אני אהבתי דוקא את הרגעים הפחות ריאליסטיים בספר, את המעופים הבלתי מוסברים, את פילאטוס האשה חסרת הטבור שבטנה "עיוורת כמו ברך", את ריח סוכר הזנגויל שנישא ברחובות, ושאנשים פירשו כניחוחו של החופש, או הצדק. הספר מתחיל בגודש של פרטים ועירוב זמנים, בהמשך הדברים מסתדרים והופכים ברורים יותר. ולקינוח ציטוט שאהבתי: " כולם רוצים את החיים של איש שחור. כולם. הלבנים רוצים אותנו מתים או שקטים – וזה כמו מתים. הנשים הלבנות, אותו הדבר. הן רוצות, אתה יודע, שנהיה 'אוניברסליים', אנושיים, בלי 'תודעת-גזע', מאופקים, חוץ מאשר במיטה. הן אוהבות כיסוי גזעי קטן למתניים במיטה. אבל מחוץ למיטה הן רוצות שנהיה אנשים סתם. אתה אומר להן 'אבל את אבא שלי הרגו במעשה-לינץ'.' והן אומרות, 'כן, אבל אתה יותר טוב מעושי הלינץ'' ולכן תשכח את זה' והנשים השחורות, הן רוצות אותך כל-כולך. אהבה, הן קוראות לזה, והבנה. 'מדוע אתה לא מבין אותי?' והכוונה שלהן היא: אל תאהב שום איש עלי אדמות חוץ ממני. תקנה לך חצוצרה ותאמר שאתה רוצה לנגן. הו, הן נורא נהנות מן המוסיקה, אבל רק אחרי שתעשה שמונה שעות עבודה בדואר. גם אם תצליח, גם אם תהיה עקשן ושפל ותגיע לפסגת האוורסט, או בכל זאת תנגן ותהיה נגן טוב, באמת טוב – עדיין זה לא מספיק. אתה מוציא לך את הריאות בחצוצרה והן רוצות שבמעט הנשימה שנשארה לך תגיד להן כמה אתה אוהב אותן... אפילו לסכן את החיים שלך לא יתנו לך, בן-אדם, את החיים שלך – אם זה לא בשבילן. אפילו למות אתה לא יכול אם זה לא בשבילן. מה שוים החיים של בן-אדם אם הוא אפילו לא יכול לבחור בשביל מה למות?" למי שנרתע מן הנושאים הקשים שב"חמדת" או מחדשנות הכתיבה, הספר הזה בהחלט יכול להוות הכרות עם טוני מוריסון. התרגום מצויין.
שיר השירים אשר לסולומון / טוני מוריסון ספרייה לעם, עם-עובד 1978, 315 עמ' תרגם מאנגלית : אהרן אמיר שיר השירים אשר לסלומון / טוני מוריסון סיימתי אותו אתמול על הדשא בשמש נפלאה, שממש לא התאימה לאפלה שבו, ולא התכוונתי לכתוב עליו, אבל שנתי נדדה והרווח (או ההפסד) כולו שלכם. זהו ספרה השלישי של טוני מוריסון, נכתב ב-1977 ועדיין אין בו את השלמות הסגנונית שיש ב"חמדת". הסיפור מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים מן היהסטוריה של משפחתה של טוני מוריסון עצמה. הספר מתרחש בתוך הקהילה השחורה, הלבנים הם רק ברקע. הסיפור מתחיל ונגמר באוירת ריאליזם מאגי. ברחוב לא הרופא קופץ סוכן ביטוח מגג בית החולים "לא-רחמים", מזנק לחלל האויר במטרה לעוף לעברו השני של האגם. למחרת נולד התינוק הצבעוני הראשון באותו בית חולים. התינוק נולד לרות פוסטר, בת הרופא שעל שמו נקרא הרחוב, ולמייקון מת, אדם קשה, בעל רכוש, השונא את אשתו. הרך הנולד זוכה לכינוי המשפיל "חולב", עקב מעשה שהיה ואותו לא אספר. מייקון האב ואחותו פילאטוס, היו עדים כילדים לרציחתו של אביהם כאשר ניסה להגן על אדמתו. מייקון ופילאטוס מתנתקים זה מזה. הם אמנם חיים באותה עיר אך אינם מדברים. פילאטוס היא אשה גאה ועצמאית,ענייה מאד, מייצרת ומוכרת משקה לפרנסתה ומגדלת את ביתה ריבה ונכדתה הגר. עיקר הסיפור מתחיל כשחולב בשנות השלושים שלו ומעוניין להתנתק ממשפחתו ולצאת לעצמאות. הוא יוצא למסע שבו יגלה את שורשיו, את עברה של משפחתו וגם יהפוך לגבר בוגר ואחראי. נושא השמות מאד משמעותי בסיפור,השמות הניתנים לאנשים בלידתם והכינויים בהם יכונו בהמשך. וגם השירה, המשמשת לצרכים שונים. מכיון שהדורות הקודמים היו אנלפביתים, המסורת השבטית הועברה בעל פה, באמצעות שירה. חולב מגלה לבסוף את ההיסטוריה המשפחתית שלו על ידי האזנה מקרית לשירת ילדים. השירה היא גם אמצעי לריפוי וזיכוך הנפש. יש בספר הרבה רגעים קסומים ודמויות בלתי נשכחות. אני אהבתי דוקא את הרגעים הפחות ריאליסטיים בספר, את המעופים הבלתי מוסברים, את פילאטוס האשה חסרת הטבור שבטנה "עיוורת כמו ברך", את ריח סוכר הזנגויל שנישא ברחובות, ושאנשים פירשו כניחוחו של החופש, או הצדק. הספר מתחיל בגודש של פרטים ועירוב זמנים, בהמשך הדברים מסתדרים והופכים ברורים יותר. ולקינוח ציטוט שאהבתי: " כולם רוצים את החיים של איש שחור. כולם. הלבנים רוצים אותנו מתים או שקטים – וזה כמו מתים. הנשים הלבנות, אותו הדבר. הן רוצות, אתה יודע, שנהיה 'אוניברסליים', אנושיים, בלי 'תודעת-גזע', מאופקים, חוץ מאשר במיטה. הן אוהבות כיסוי גזעי קטן למתניים במיטה. אבל מחוץ למיטה הן רוצות שנהיה אנשים סתם. אתה אומר להן 'אבל את אבא שלי הרגו במעשה-לינץ'.' והן אומרות, 'כן, אבל אתה יותר טוב מעושי הלינץ'' ולכן תשכח את זה' והנשים השחורות, הן רוצות אותך כל-כולך. אהבה, הן קוראות לזה, והבנה. 'מדוע אתה לא מבין אותי?' והכוונה שלהן היא: אל תאהב שום איש עלי אדמות חוץ ממני. תקנה לך חצוצרה ותאמר שאתה רוצה לנגן. הו, הן נורא נהנות מן המוסיקה, אבל רק אחרי שתעשה שמונה שעות עבודה בדואר. גם אם תצליח, גם אם תהיה עקשן ושפל ותגיע לפסגת האוורסט, או בכל זאת תנגן ותהיה נגן טוב, באמת טוב – עדיין זה לא מספיק. אתה מוציא לך את הריאות בחצוצרה והן רוצות שבמעט הנשימה שנשארה לך תגיד להן כמה אתה אוהב אותן... אפילו לסכן את החיים שלך לא יתנו לך, בן-אדם, את החיים שלך – אם זה לא בשבילן. אפילו למות אתה לא יכול אם זה לא בשבילן. מה שוים החיים של בן-אדם אם הוא אפילו לא יכול לבחור בשביל מה למות?" למי שנרתע מן הנושאים הקשים שב"חמדת" או מחדשנות הכתיבה, הספר הזה בהחלט יכול להוות הכרות עם טוני מוריסון. התרגום מצויין.
