../images/Emo91.gif זרעים של חיבה - שרה ווטרס
זרעים של חיבה – שרה ווטרס הוצאת ינשוף 2006, 375 עמודים תרגום מאנגלית – אינגה מיכאלי חיכיתי בסקרנות רבה לתרגום ספר כלשהו של שרה ווטרס. סופרת צעירה, בריטית, לסבית, שספריה מוגדרים כ"ספרות גותית", עם שתי מועמדויות לבוקר ופרסים נוספים מאחוריה. ספרות גותית מוגדרת בויקידיה כתת-סוגה של הספרות הרומנטית מן המאות ה-18 וה-19. מתעסקת בסיפורי אימה המכילים יסודות אפלים ועל-טבעיים. המילה "גותיקה" מתקשרת עם אימה, רוחות, מגיה שחורה וטירוף. דוגמאות לכתיבה גותית הן "פרנקשטיין" של מרי שלי, סיפוריו של אדגר אלן פו והמרקיז דה סאד. הייתי מכניסה גם את שרלוט ברונטה לקטגוריה הזו. גם דיקנס הושפע מן הכתיבה הגותית. ולגבי הספרות העכשווית, "לטענת גרייס" גם הוא רומן גותי. יש גם ז'אנר שנקרא "גותיקה דרומית" והוא כולל את וויליאם פוקנר, פלאנרי אוקונור , קארסון מק'קאלס וטנסי ויליאמס. "זרעים של חיבה" בהחלט עונה על הקריטריון הזה, אם כי לא באופן קיצוני. לאורך הקריאה היו לי אסוציאציות בעיקר לציור הפרה-רפאליטי, ועל כך בבלוג. ולספר עצמו: "זרעים של חיבה" מתרחש בלונדון הויקטוריאנית, בשנים 1872-1875. הגיבורה היא מרגרט פריור, אשה בת 29 המתאוששת מנסיון התאבדות. היא חיה בבית אמה ומוגבלת בתנועותיה, נצפית בשבע עיניים ומטופלת בתרופות הרגעה. כדי להעסיק את עצמה ולהינתק מאבלה על מות אביה , מחליטה מרגרט לבקר את הנשים בבית הכלא המקומי. בעבודתה כגבירה אורחת היא אמורה לעודד את הכלואות ולתת להן דוגמא אישית למוסריות ומידות תרומיות, אך היא נקשרת בעבותות לאחת הכלואות , סלינה דוז, שהיא מדיום וכלואה באשמת הונאה וגרימת מוות בשוגג. הסיפור נמסר לסירוגין מפיה, או מיומנה של מרגרט פריור, ומקטעי כתיבה של סלינה. בסופו של הסיפור רוב המידע נמסר ממרגרט בעוד סלינה נשארת אניגמטית. הספר ממש כישף אותי. יש משהו מהפנט בכתיבה ומאד אמין, גם לציניקנים כמוני. רותקתי לתיאור הדמויות בכלא, אסירות וסוהרות כאחד, הארכיטקטורה המסוייטת של הכלא והטיפול המרתק במעמד האישה באותה תקופה, בעיקר בנשים "חריגות". שרה ווטרס מצליחה לתאר באופן נפלא את היפוך התפקידים בין שתי הנשים. שורה תחתונה: מומלץ בחום רב.
זרעים של חיבה – שרה ווטרס הוצאת ינשוף 2006, 375 עמודים תרגום מאנגלית – אינגה מיכאלי חיכיתי בסקרנות רבה לתרגום ספר כלשהו של שרה ווטרס. סופרת צעירה, בריטית, לסבית, שספריה מוגדרים כ"ספרות גותית", עם שתי מועמדויות לבוקר ופרסים נוספים מאחוריה. ספרות גותית מוגדרת בויקידיה כתת-סוגה של הספרות הרומנטית מן המאות ה-18 וה-19. מתעסקת בסיפורי אימה המכילים יסודות אפלים ועל-טבעיים. המילה "גותיקה" מתקשרת עם אימה, רוחות, מגיה שחורה וטירוף. דוגמאות לכתיבה גותית הן "פרנקשטיין" של מרי שלי, סיפוריו של אדגר אלן פו והמרקיז דה סאד. הייתי מכניסה גם את שרלוט ברונטה לקטגוריה הזו. גם דיקנס הושפע מן הכתיבה הגותית. ולגבי הספרות העכשווית, "לטענת גרייס" גם הוא רומן גותי. יש גם ז'אנר שנקרא "גותיקה דרומית" והוא כולל את וויליאם פוקנר, פלאנרי אוקונור , קארסון מק'קאלס וטנסי ויליאמס. "זרעים של חיבה" בהחלט עונה על הקריטריון הזה, אם כי לא באופן קיצוני. לאורך הקריאה היו לי אסוציאציות בעיקר לציור הפרה-רפאליטי, ועל כך בבלוג. ולספר עצמו: "זרעים של חיבה" מתרחש בלונדון הויקטוריאנית, בשנים 1872-1875. הגיבורה היא מרגרט פריור, אשה בת 29 המתאוששת מנסיון התאבדות. היא חיה בבית אמה ומוגבלת בתנועותיה, נצפית בשבע עיניים ומטופלת בתרופות הרגעה. כדי להעסיק את עצמה ולהינתק מאבלה על מות אביה , מחליטה מרגרט לבקר את הנשים בבית הכלא המקומי. בעבודתה כגבירה אורחת היא אמורה לעודד את הכלואות ולתת להן דוגמא אישית למוסריות ומידות תרומיות, אך היא נקשרת בעבותות לאחת הכלואות , סלינה דוז, שהיא מדיום וכלואה באשמת הונאה וגרימת מוות בשוגג. הסיפור נמסר לסירוגין מפיה, או מיומנה של מרגרט פריור, ומקטעי כתיבה של סלינה. בסופו של הסיפור רוב המידע נמסר ממרגרט בעוד סלינה נשארת אניגמטית. הספר ממש כישף אותי. יש משהו מהפנט בכתיבה ומאד אמין, גם לציניקנים כמוני. רותקתי לתיאור הדמויות בכלא, אסירות וסוהרות כאחד, הארכיטקטורה המסוייטת של הכלא והטיפול המרתק במעמד האישה באותה תקופה, בעיקר בנשים "חריגות". שרה ווטרס מצליחה לתאר באופן נפלא את היפוך התפקידים בין שתי הנשים. שורה תחתונה: מומלץ בחום רב.
