../images/Emo91.gif חמש ילדות יפות / יוג'ינידס
חמש ילדות יפות / ג'פרי יוג'נידס מודן 2005, 216 עמודים תרגום: חנה ידור-אבני לכאורה, אין נושא אפל יותר מחבורת אחיות המתעקשות ללכת אל מותן. ולמרות זאת, העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטם של הבנים שהעריצו אותן, ומנסים להבין את הטרגדיה לאחר שנים, מספקת לא מעט רגעים מחוייכים. שמו המקורי של הספר הוא The Virgin Suicides, בעברית כנראה "התאבדות הבתולין" על שם שיר של להקת "לב אכזר" שהבנות אהבו. הסיפור מתחיל בהתאבדותה של ססיליה, ובתקופה שלאחר מכן, הנערים צופים בהן בסקרנות ובהערצה, אוספים בשקדנות פיסות מידע, ותוך כך הם מגלים עולם נסתר של בנות, ריחות דחוסים של נערות מתבגרות, תחתונים מקומטים, ריחות שמפו ומיטות אפיריון. הם משיגים את היומן של ססיליה, קוראים אותו יחד ויודעים קטעים שלמים ממנו בעל-פה. וציטוט: "מעולם לא יכולנו להבין מדוע הבנות רצו כל-כך להתבגר, או מדוע הן חשו חובה להחמיא זו לזו, אך לפעמים, אחרי שמישהו מאיתנו קרא קטע ארוך בקול רם, נאלצנו לכבוש את הדחף לחבק זה את זה או לומר זה לזה כמה אנחנו יפים. חשנו את תחושת הכלא של נערה, כיצד הדבר גורם למוח להיות פעיל וחולמני וכיצד לומדים אילו צבעים מתאימים זה לזה. ידענו שהבנות היו התאומות שלנו, שכולנו התקיימנו בחלל כבעלי-חיים שעורם זהה, ושהן ידעו הכל עלינו, אף כי לא יכולנו לרדת אל סוף דעתן כלל וכלל. לבסוף ידענו שהבנות היו בעצם נשים בתחפושת, שהן הבינו את האהבה ואפילו את המוות, ושתפקידנו היה אך ורק ליצור את הרעש שכנראה ריתק אותן". לאחר ההתאבדות הראשונה, ההורים כופים על הבנות משטר חמור ובידוד חברתי. בנסיון לפענח את המסתורין משיגים הבנים פרטים שונים כמו רשימת הקניות של המשפחה, מן המשאית המספקת להם פעם בשבוע את כל צרכי הבית. הבית הולך והופך מוזנח מחוסר טיפול. העלים נערמים בחצר, נורות אינן מוחלפות, הגג לא מתוקן ומי הגשם דולפים פנימה. עם הסתגרות המשפחה בתוך הבית, המבנה הולך ומתפורר. היו נסיונות קלושים מצד השכנים ובית-הספר לסייע לבנות,אבל ההורים הלכו והתבצרו בבידודם, והבנות קיבלו על עצמן את הגזירה ללא מאבק. וציטוט: "היינו רוצים לספר לכם בצורה מוסמכת כיצד התנהלו החיים בבית ליסבון, או מה הבנות חשו כשהיו כלואות בתוכו. לפעמים, סחוטים מן החקירה הזאת, אנחנו כמהים לפיסת מידע, לאיזו אבן רוזטה שתסביר את הבנות סוף-סוף. אך אף שהחורף ההוא לא היה חורף של אושר, אין הרבה מה מהוסיף. הנסיון להגדיר את כאבן המדוייק של הבנות כמוהו כבדיקה העצמית שרופאים קוראים לנו לעשות (הגענו לגיל הזה)... וכך אנחנו שוכבים על גבנו, בודקים, נרתעים, בודקים שוב, וזרעי המוות אובדים באנדרלמוסיה שאלוהים עשה מאיתנו. אותו דבר בעניין הבנות. אך התחלנו למשש את יגונן וכבר מצאנו את עצמנו תוהים אם הפצע המסויים הזה היה קטלני או לא, או אם (בטיפול העיוור שלנו) זה בכלל פצע. או אולי זה רק פה, שהוא רטוב וחם באותה המידה. אולי הצלקת היא על הלב או על פיקת הברך. איננו יודעים. כל שביכולתנו לעשות הוא להמשיך ולגשש במעלה הידיים והרגליים, על פני גוף הרכיכה הדו-צדדי הרך, אל הפנים המדומיינות. הן מדברות אלינו, אך איננו יכולים לשמוע." קטע שאהבתי מאד הוא נסיון תקשורת שהבנות עושות כשהן כלואות בבית. הן מתקשרות לאחד הבנים ומשמיעות קטעי מוסיקה. הבנים מחזירים בשירים משלהם, וכך נוצר דיאלוג מוזיקלי ביניהם, "חילופי דברים קונטרפוקטיים". העובדה שהסיפור מסופר מזוית הראייה (החלקית מאד) של הבנים, מקשה על הקורא להבין באמת את התהליך שעבר על הבנות . האקלים, חילופי העונות, הם חלק חשוב בסיפור ומשקפים את התקדמות האירועים. רוב הזמן שורה על הספר תחושה של נוסטלגיה כאובה ולאו דוקא טרגדיה המתקרבת אל סופה המהדהד. מדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש,והספר אינו מספק הסבר אמיתי לאסון. הבנות הזכירו לי חבורת למינגים שנחושים לצעוד אל מותם. דבר אחד פגם בהנאת הקריאה שלי, העובדה שראיתי את הסרט (המוצלח!) שנעשה על-פיו על ידי סופיה קופולה לפני זמן לא רב. עדיין, ממליצה בחום, גם למי שראה את הסרט. וחייבת לציין כאן את ספרו השני, "מידלסקס", שהוא מעולה, אפילו יותר מ"חמש ילדות יפות".
חמש ילדות יפות / ג'פרי יוג'נידס מודן 2005, 216 עמודים תרגום: חנה ידור-אבני לכאורה, אין נושא אפל יותר מחבורת אחיות המתעקשות ללכת אל מותן. ולמרות זאת, העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטם של הבנים שהעריצו אותן, ומנסים להבין את הטרגדיה לאחר שנים, מספקת לא מעט רגעים מחוייכים. שמו המקורי של הספר הוא The Virgin Suicides, בעברית כנראה "התאבדות הבתולין" על שם שיר של להקת "לב אכזר" שהבנות אהבו. הסיפור מתחיל בהתאבדותה של ססיליה, ובתקופה שלאחר מכן, הנערים צופים בהן בסקרנות ובהערצה, אוספים בשקדנות פיסות מידע, ותוך כך הם מגלים עולם נסתר של בנות, ריחות דחוסים של נערות מתבגרות, תחתונים מקומטים, ריחות שמפו ומיטות אפיריון. הם משיגים את היומן של ססיליה, קוראים אותו יחד ויודעים קטעים שלמים ממנו בעל-פה. וציטוט: "מעולם לא יכולנו להבין מדוע הבנות רצו כל-כך להתבגר, או מדוע הן חשו חובה להחמיא זו לזו, אך לפעמים, אחרי שמישהו מאיתנו קרא קטע ארוך בקול רם, נאלצנו לכבוש את הדחף לחבק זה את זה או לומר זה לזה כמה אנחנו יפים. חשנו את תחושת הכלא של נערה, כיצד הדבר גורם למוח להיות פעיל וחולמני וכיצד לומדים אילו צבעים מתאימים זה לזה. ידענו שהבנות היו התאומות שלנו, שכולנו התקיימנו בחלל כבעלי-חיים שעורם זהה, ושהן ידעו הכל עלינו, אף כי לא יכולנו לרדת אל סוף דעתן כלל וכלל. לבסוף ידענו שהבנות היו בעצם נשים בתחפושת, שהן הבינו את האהבה ואפילו את המוות, ושתפקידנו היה אך ורק ליצור את הרעש שכנראה ריתק אותן". לאחר ההתאבדות הראשונה, ההורים כופים על הבנות משטר חמור ובידוד חברתי. בנסיון לפענח את המסתורין משיגים הבנים פרטים שונים כמו רשימת הקניות של המשפחה, מן המשאית המספקת להם פעם בשבוע את כל צרכי הבית. הבית הולך והופך מוזנח מחוסר טיפול. העלים נערמים בחצר, נורות אינן מוחלפות, הגג לא מתוקן ומי הגשם דולפים פנימה. עם הסתגרות המשפחה בתוך הבית, המבנה הולך ומתפורר. היו נסיונות קלושים מצד השכנים ובית-הספר לסייע לבנות,אבל ההורים הלכו והתבצרו בבידודם, והבנות קיבלו על עצמן את הגזירה ללא מאבק. וציטוט: "היינו רוצים לספר לכם בצורה מוסמכת כיצד התנהלו החיים בבית ליסבון, או מה הבנות חשו כשהיו כלואות בתוכו. לפעמים, סחוטים מן החקירה הזאת, אנחנו כמהים לפיסת מידע, לאיזו אבן רוזטה שתסביר את הבנות סוף-סוף. אך אף שהחורף ההוא לא היה חורף של אושר, אין הרבה מה מהוסיף. הנסיון להגדיר את כאבן המדוייק של הבנות כמוהו כבדיקה העצמית שרופאים קוראים לנו לעשות (הגענו לגיל הזה)... וכך אנחנו שוכבים על גבנו, בודקים, נרתעים, בודקים שוב, וזרעי המוות אובדים באנדרלמוסיה שאלוהים עשה מאיתנו. אותו דבר בעניין הבנות. אך התחלנו למשש את יגונן וכבר מצאנו את עצמנו תוהים אם הפצע המסויים הזה היה קטלני או לא, או אם (בטיפול העיוור שלנו) זה בכלל פצע. או אולי זה רק פה, שהוא רטוב וחם באותה המידה. אולי הצלקת היא על הלב או על פיקת הברך. איננו יודעים. כל שביכולתנו לעשות הוא להמשיך ולגשש במעלה הידיים והרגליים, על פני גוף הרכיכה הדו-צדדי הרך, אל הפנים המדומיינות. הן מדברות אלינו, אך איננו יכולים לשמוע." קטע שאהבתי מאד הוא נסיון תקשורת שהבנות עושות כשהן כלואות בבית. הן מתקשרות לאחד הבנים ומשמיעות קטעי מוסיקה. הבנים מחזירים בשירים משלהם, וכך נוצר דיאלוג מוזיקלי ביניהם, "חילופי דברים קונטרפוקטיים". העובדה שהסיפור מסופר מזוית הראייה (החלקית מאד) של הבנים, מקשה על הקורא להבין באמת את התהליך שעבר על הבנות . האקלים, חילופי העונות, הם חלק חשוב בסיפור ומשקפים את התקדמות האירועים. רוב הזמן שורה על הספר תחושה של נוסטלגיה כאובה ולאו דוקא טרגדיה המתקרבת אל סופה המהדהד. מדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש,והספר אינו מספק הסבר אמיתי לאסון. הבנות הזכירו לי חבורת למינגים שנחושים לצעוד אל מותם. דבר אחד פגם בהנאת הקריאה שלי, העובדה שראיתי את הסרט (המוצלח!) שנעשה על-פיו על ידי סופיה קופולה לפני זמן לא רב. עדיין, ממליצה בחום, גם למי שראה את הסרט. וחייבת לציין כאן את ספרו השני, "מידלסקס", שהוא מעולה, אפילו יותר מ"חמש ילדות יפות".
