עבר כמו ערב רגיל כי לשמחתי, התפטרתי מליל הסדר כבר לפני שנה
או שנתיים ולא יהיה עוד אחד בחיי, הגעתי לשלב בחיים שבו אני מוותרת על העינוי הזה ויוצאת לחופש.
אבל אני לא מצליחה לקרוא ממש. הנחתי בצד את הספר של נגוזי אדיצ'יה כדי לחזור אליו, ואני קוראת לאטי חוברת תיירות מטורינו, על טורינו בספרות של סופרים (גברים כולם, לצערי) מבקרים ועל הקסמותם או לא, מהעיר. אני מניחה שעוד נגיעה לגינצבורג ואז תימצא לנו אישה סופרת אחת, סוף סוף, קצה נפשי מעט מאלבומי הגברים האינסופיים האלה, כשחצי מהאנושות לא מקבלת קול בכלל.
אבל נראה לי שאני מתחילה את The Stones of Florence & Venice Observed, איחוד של שני ספרים קצרים שכתבה מרי מקארת'י, הסופרת האמריקאית. ספר ששמצאתי בביתי וחלף מזכרוני מזמן, התחלתי קצת וזה נראה לי. ספר שנכתב לפני 65 שנה ומתלונן על תיירות היתר של פירנצה. אם כבר דבר לא השתנה מאז. אז תחילת 2020, כלומר. בינתיים.