המאה היהודית – יורי סלזקין
לפני כמה חודשים האזנתי להסכת עם ד"ר ייניי שפיצר, היסטוריון כלכלי שתיאר את הרקע הכלכלי להגירה ממזרח אירופה לצפון אמריקה בתחילת המאה העשרים. הדובר המליץ על ספרו של סלזקין כעל רקע טוב על חיי היהודים באימפריה הרוסית. אני כבר שמעתי על הספר הזה, שיצא לאור כבר בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2009, וזכרתי שהיה פולמוס סביב השורה התחתונה שלו: שהיהודים שהיגרו לארה"ב עשו את הבחירה הכי טובה. אבל ההיסטוריון הכלכלי הצית את סקרנותי, וחוץ מזה, יש לי עניין מתמשך באימפריה הרוסית ובמדינות שירשו את מקומה, וכן ביהודים שמשפחותיהם באו משם. הזמנתי את הספר, והעברתי כמה שבועות בקריאתו. נדרשו כמה שבועות, היות שהספר מלא וגדוש ברעיונות מקוריים ובפרטים קטנים וגדולים, שאולי הם נחוצים, אבל הם מאטים את הקריאה. לדוגמא, הסטטיסטיקות על שיעור היהודים כאן ושם ושם וכאן לעומת שיעורם באוכלוסיה הכללית. חשוב, מעניין, אבל גם מעייף. כמו הרבה עולים מברה"מ לשעבר שפגשתי, סלזקין מתלהב מדי, חוזר על עצמו, מתעקש. המסקנות שלו, שקוממו רבים, נשמעות נאיביות בשנת 2019, בעידן טראמפ. ועדיין, כדאי להקשיב לו.
בפרק הראשון, "הסנדלים של מרקוריוס: היהודים ונוודים אחרים", סלזניק פורש את האבחנה שהוא עושה בין עמים של עובדי אדמה ובעלי עדרים, אותם הוא מכנה "אפוליניים", לבין עמים של נוודים נותני שירותים, אותם הוא מכנה "מרקוריאניים". במשך מאות שנים חיו אלה לצד אלה, נזקקו זה לזה ובזו זה לזה. לדבריו, היו עוד עמים "מרקוריאניים" מלבד היהודים, ולעמים אלו היו פרקטיקות של היבדלות שמזכירות מאד את אלה של היהודים.
בפרק השני, "אפו של סוואן: היהודים ומודרניים אחרים", סלזניק מתאר את השינויים שחוללה המאה הי"ט באירופה: התיעוש, החילון, המעבר לערים, הופעת תקשורת ההמונים. השינויים האלו טלטלו את המבנה שתיאר הפרק הראשון. המדינה לקחה על עצמה את התפקידים המסורתיים של היהודים, אך פתחה לפניהם אפשרויות כלכליות ותרבותיות חדשות. ההשתייכות המשפחתית-שבטית בכפר פינתה את מקומה להשתייכות לאומית בעיר, והלאומנות פנתה נגד היהודים.
בפרק השלישי, "האהבה הראשונה של באבל: היהודים והמהפכה הרוסית", סלזניק מרחיב את מה שכתב בפרק השני ומדגים אותו על הקיסרות הרוסית, מדינה שבשטחה חי רובו הגדול מאד של העם היהודי, מדינה שההתמודדות שלה עם השינויים הייתה עיקשת וכושלת במיוחד, וסופה שהתפוצצה בקול נפץ אדיר ופנתה את מקומה לאימפריה הסובייטית, שהיהודים מילאו בה תפקידים חשובים. בפרק הזה, סלזניק משתמש בדמויות של טוביה החולב וחמש בנותיו כדי להדגים את דרכן של קבוצות שונות ביהדות רוסיה. צייטל נשארה בתחום המושב, ונרצחה עם משפחתה בשואה. הודל, שגלתה עם בעלה הקומוניסט לסיביר, חזרה משם לאחר המהפכה וחיה כאזרחית בולשביקית נאמנה ומסורה של ברית המועצות. חווה, שברחה עם אהובה הנוצרי, אצל סלזניק התגלגלה לציונות ועלתה לארץ ישראל. ביילקה הגרה לאמריקה בעקבות בעלה פדהצור, איש עסקי האוויר שטוביה תיעב במיוחד. החמישית, שפרינצה, טיבעה עצמה בנהר עוד בספרו של שלום עליכם, וכך נפטר סלזניק מהצורך לברוא גם לה עתיד. רוב הפרק עוסק בחיי היהודים בברית המועצות, מסביר מדוע התגייסו יהודים כה רבים לשרת את המדינה הזו, ומדוע היו לה סיבות טובות להפנות להם עורף לאחר הקמת מדינת ישראל. הנה דוגמא לדבר שלא ידעתי: בשנות העשרים, ברית המועצות גזרה וביצעה דין מוות על התבטאויות אנטישמיות, הן נחשבו לאקט אנטי-מהפכני. והנה עוד דבר: הזיהוי של הבולשביזם עם היהודים, הוא לא התחיל אצל הנאצים. כבר בשנות העשרים היה גולה רוסי ושמו יורי שולגין שהאשים את היהודים באלימות של ברית המועצות.
בפרק הרביעי, "בחירתה של הודל: היהודים ושלוש ארצות מובטחות", סלזניק עוסק בעידן שלאחר סטאלין. בהצטננות הלהט המהפכני בברית המועצות, בהחלפת החזון הקוסמופוליטי בלאומנות רוסית מוסוויית יותר או פחות, במאבק של יהדות ארצות הברית לפתיחת שערי ברית המועצות בשנות השבעים, ובהתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. זהו הפרק שבו שואל סלזניק, בעצמו מהגר מברית המועצות לארצות הברית ויהודי מצד אמו, מי כאן עשה את העסקה הכי טובה: היהודים שהיגרו מתחום המושב לערים הגדולות של ברית המועצות, היהודים שעלו לארץ ישראל והשתתפו בהקמת מדינת ישראל, או היהודים שהגרו לארצות הברית הליבראלית, והפכו לקבוצה האתנית המצליחה ביותר בה, לפי מדדים מסוימים. זהו השלב שבו סלזניק מקלקל את השורה. התובנות שלו לגבי מדינת ישראל מיושנות: הוא עדיין מחזיק בראש תמונה של ישראל שבה התנועה הקיבוצית וצה"ל מוחזקים כאליטה וכמודל לחיקוי, לא כמושא להתקפי הזעם והשנאה של האליטה המתנחלית. התובנות שלו לגבי יהדות ארה"ב אינן מדמיינות את האפשרות, שהתממשה זה מכבר, שהצלחתם של היהודים תעורר עוינות גם כאן, ושהעוינות תתועל להתקפות אלימות על היהודים ועל המוסדות שמזוהים איתם. אולי זה משום שסלזקין יושב בברקלי, אחת הערים הליבראליות ביותר בארה"ב. אולי זה משום שהוא עדיין מאוהב בארצו החדשה, ולכן עיוור לבעיותיה במאה העשרים ואחת.
ועדיין, הרעיונות שלו לגבי המאות הקודמות מקוריים ומאתגרים למחשבה, והמידע שהביא בספרו תרם לי הרבה.
המאה היהודית מאת יורי סלזקין בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ובסיועה הנדיב של קרן נדב לקידום מורשת העם היהודי , תרגום: כרמה פלד ושחר פלד, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 485 עמודים.
לפני כמה חודשים האזנתי להסכת עם ד"ר ייניי שפיצר, היסטוריון כלכלי שתיאר את הרקע הכלכלי להגירה ממזרח אירופה לצפון אמריקה בתחילת המאה העשרים. הדובר המליץ על ספרו של סלזקין כעל רקע טוב על חיי היהודים באימפריה הרוסית. אני כבר שמעתי על הספר הזה, שיצא לאור כבר בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2009, וזכרתי שהיה פולמוס סביב השורה התחתונה שלו: שהיהודים שהיגרו לארה"ב עשו את הבחירה הכי טובה. אבל ההיסטוריון הכלכלי הצית את סקרנותי, וחוץ מזה, יש לי עניין מתמשך באימפריה הרוסית ובמדינות שירשו את מקומה, וכן ביהודים שמשפחותיהם באו משם. הזמנתי את הספר, והעברתי כמה שבועות בקריאתו. נדרשו כמה שבועות, היות שהספר מלא וגדוש ברעיונות מקוריים ובפרטים קטנים וגדולים, שאולי הם נחוצים, אבל הם מאטים את הקריאה. לדוגמא, הסטטיסטיקות על שיעור היהודים כאן ושם ושם וכאן לעומת שיעורם באוכלוסיה הכללית. חשוב, מעניין, אבל גם מעייף. כמו הרבה עולים מברה"מ לשעבר שפגשתי, סלזקין מתלהב מדי, חוזר על עצמו, מתעקש. המסקנות שלו, שקוממו רבים, נשמעות נאיביות בשנת 2019, בעידן טראמפ. ועדיין, כדאי להקשיב לו.
בפרק הראשון, "הסנדלים של מרקוריוס: היהודים ונוודים אחרים", סלזניק פורש את האבחנה שהוא עושה בין עמים של עובדי אדמה ובעלי עדרים, אותם הוא מכנה "אפוליניים", לבין עמים של נוודים נותני שירותים, אותם הוא מכנה "מרקוריאניים". במשך מאות שנים חיו אלה לצד אלה, נזקקו זה לזה ובזו זה לזה. לדבריו, היו עוד עמים "מרקוריאניים" מלבד היהודים, ולעמים אלו היו פרקטיקות של היבדלות שמזכירות מאד את אלה של היהודים.
בפרק השני, "אפו של סוואן: היהודים ומודרניים אחרים", סלזניק מתאר את השינויים שחוללה המאה הי"ט באירופה: התיעוש, החילון, המעבר לערים, הופעת תקשורת ההמונים. השינויים האלו טלטלו את המבנה שתיאר הפרק הראשון. המדינה לקחה על עצמה את התפקידים המסורתיים של היהודים, אך פתחה לפניהם אפשרויות כלכליות ותרבותיות חדשות. ההשתייכות המשפחתית-שבטית בכפר פינתה את מקומה להשתייכות לאומית בעיר, והלאומנות פנתה נגד היהודים.
בפרק השלישי, "האהבה הראשונה של באבל: היהודים והמהפכה הרוסית", סלזניק מרחיב את מה שכתב בפרק השני ומדגים אותו על הקיסרות הרוסית, מדינה שבשטחה חי רובו הגדול מאד של העם היהודי, מדינה שההתמודדות שלה עם השינויים הייתה עיקשת וכושלת במיוחד, וסופה שהתפוצצה בקול נפץ אדיר ופנתה את מקומה לאימפריה הסובייטית, שהיהודים מילאו בה תפקידים חשובים. בפרק הזה, סלזניק משתמש בדמויות של טוביה החולב וחמש בנותיו כדי להדגים את דרכן של קבוצות שונות ביהדות רוסיה. צייטל נשארה בתחום המושב, ונרצחה עם משפחתה בשואה. הודל, שגלתה עם בעלה הקומוניסט לסיביר, חזרה משם לאחר המהפכה וחיה כאזרחית בולשביקית נאמנה ומסורה של ברית המועצות. חווה, שברחה עם אהובה הנוצרי, אצל סלזניק התגלגלה לציונות ועלתה לארץ ישראל. ביילקה הגרה לאמריקה בעקבות בעלה פדהצור, איש עסקי האוויר שטוביה תיעב במיוחד. החמישית, שפרינצה, טיבעה עצמה בנהר עוד בספרו של שלום עליכם, וכך נפטר סלזניק מהצורך לברוא גם לה עתיד. רוב הפרק עוסק בחיי היהודים בברית המועצות, מסביר מדוע התגייסו יהודים כה רבים לשרת את המדינה הזו, ומדוע היו לה סיבות טובות להפנות להם עורף לאחר הקמת מדינת ישראל. הנה דוגמא לדבר שלא ידעתי: בשנות העשרים, ברית המועצות גזרה וביצעה דין מוות על התבטאויות אנטישמיות, הן נחשבו לאקט אנטי-מהפכני. והנה עוד דבר: הזיהוי של הבולשביזם עם היהודים, הוא לא התחיל אצל הנאצים. כבר בשנות העשרים היה גולה רוסי ושמו יורי שולגין שהאשים את היהודים באלימות של ברית המועצות.
בפרק הרביעי, "בחירתה של הודל: היהודים ושלוש ארצות מובטחות", סלזניק עוסק בעידן שלאחר סטאלין. בהצטננות הלהט המהפכני בברית המועצות, בהחלפת החזון הקוסמופוליטי בלאומנות רוסית מוסוויית יותר או פחות, במאבק של יהדות ארצות הברית לפתיחת שערי ברית המועצות בשנות השבעים, ובהתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. זהו הפרק שבו שואל סלזניק, בעצמו מהגר מברית המועצות לארצות הברית ויהודי מצד אמו, מי כאן עשה את העסקה הכי טובה: היהודים שהיגרו מתחום המושב לערים הגדולות של ברית המועצות, היהודים שעלו לארץ ישראל והשתתפו בהקמת מדינת ישראל, או היהודים שהגרו לארצות הברית הליבראלית, והפכו לקבוצה האתנית המצליחה ביותר בה, לפי מדדים מסוימים. זהו השלב שבו סלזניק מקלקל את השורה. התובנות שלו לגבי מדינת ישראל מיושנות: הוא עדיין מחזיק בראש תמונה של ישראל שבה התנועה הקיבוצית וצה"ל מוחזקים כאליטה וכמודל לחיקוי, לא כמושא להתקפי הזעם והשנאה של האליטה המתנחלית. התובנות שלו לגבי יהדות ארה"ב אינן מדמיינות את האפשרות, שהתממשה זה מכבר, שהצלחתם של היהודים תעורר עוינות גם כאן, ושהעוינות תתועל להתקפות אלימות על היהודים ועל המוסדות שמזוהים איתם. אולי זה משום שסלזקין יושב בברקלי, אחת הערים הליבראליות ביותר בארה"ב. אולי זה משום שהוא עדיין מאוהב בארצו החדשה, ולכן עיוור לבעיותיה במאה העשרים ואחת.
ועדיין, הרעיונות שלו לגבי המאות הקודמות מקוריים ומאתגרים למחשבה, והמידע שהביא בספרו תרם לי הרבה.
המאה היהודית מאת יורי סלזקין בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ובסיועה הנדיב של קרן נדב לקידום מורשת העם היהודי , תרגום: כרמה פלד ושחר פלד, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 485 עמודים.
