יש עכשיו תחושת ריקנות, בכל זאת לא יהיו עוד ספרים בסדרה הזאת
אבל הכרך האחרון לא היה רכבת הרים רגשית, כזו שהרגשתי שאני צריכה לצלול לתוכה ולפנות לצורך כאן משאבים רגשיים, כמו שהיו הכרכים הקודמים.
שזה טוב או רע, אני לא יודעת.
אבל לא הרגשתי מאוד קשורה רגשית הפעם.
לא כמו לספר של לורנצה פיירי, "איים קטנים", שקראתי בדיוק לפניו. ושאיפשהו שוב קראתי כאילו הוא מזכיר לא במעט את כתיבתה של פרנטה. ממש לא. זה שמדובר באיטליה ובסיפורים של נשים - שתי חברות, שתי אחיות - לא אומר שלכן יש דמיון. הספר החדש של פיירי הוא שוב יחסי-אנוש, הפעם בין שתי משפחות ממעמדות שונים, ובתקופת סוף 80 תחילת 90. הלוואי שיתורגם אבל שוב, יחסר הרקע התרבותי. גם אם יש הסברים בגוף הטקסט, אין ספק שיאבד משהו בתרגום. רק מעצם ההתחברות לעולם זר.