מה קוראים בשבת
- פותח הנושא Arana
- פורסם בתאריך
קראתי השבוע שני ספרים טובים
הראשון היה "אנטוניה שלי" מאת וילה קאתר, ספר בן 101 שנים המתאר את חיי החלוצים בנברסקה, ובעיקר את חיי הנשים הצעירות. מרגש ומרתק.
השני היה "עד שיצא עשן לבן" מאת רוברט האריס, המתאר את תהליך בחירת האפיפיור. מושקע וכתוב מצוין, כרגיל אצל האריס.
שבת שלום
הראשון היה "אנטוניה שלי" מאת וילה קאתר, ספר בן 101 שנים המתאר את חיי החלוצים בנברסקה, ובעיקר את חיי הנשים הצעירות. מרגש ומרתק.
השני היה "עד שיצא עשן לבן" מאת רוברט האריס, המתאר את תהליך בחירת האפיפיור. מושקע וכתוב מצוין, כרגיל אצל האריס.
שבת שלום
לספר מה קורה כאן, למי שירצו: "תחנה 11" הוא ספר קומיקס או
בקנדה, בשנים שלפני ה"קריסה". הקריסה הזאת היא התפרצות של השפעת הגאורגית, שמוטטה את הציוויליזציה. תאריך היצירה מתואר כאן יחד עם חייה האישיים, והאישה הזאת נישאה לשחקן כוכב, שהגיע לטורונטו כדי לשחק את המלך ליר. הוא נתן עותק של הספר (או הטיוטא זכרוני בוגד בי) לילדה צעירה ששיחקה איתו על הבמה. אותו שחקן נפל ומת על הבמה.
וזו היתה יריית הפתיחה לסיום הציוויליזציה, בדמות אותה שפעת גיאורגית.
אותה ילדה גדלה, שרדה את ה"קריסה" והפכה שחקנית בוגרת, הלכה ברגל למעשה ממה שהיה קנדה למה שהיה ארצות הברית. עכשיו היא חלק מה"סימפוניה הנודדת", קבוצת שחקנים ונגנים המונהגת על ידי מנצחת, שנודדת בין "טריטוריה" אחת למשנה - כך הן נקראות - לאורך אגם מישיגן. האנושות שנותרה מהקריסה חזרה לצוד בעלי חיים, היא מצויידת אמנם באקדחים אך אין מכוניות יותר. יש ללהקה קרוואנים, לשעבר ואן הובלות, שחוברו לו רתמות וסוסים, וכך נודדת הלהקה ברגל וברכב, מעיירה לעיירה, עם הופעותיה. בחורף, בקיץ, בכל מזג אוויר. כל המרחקים צומצמו לחלוטין כך שאין שום מידע, למשל, לגבי מה קרה עם מה שהיה פעם שיקאגו.
גם ספירת השנים השתנתה: עכשיו אנו בשנת 20, לפעמים יש פלאשבקים לשנת 5. הכל ביחס לשנת הקריסה.
אני בדרך כלל לא אוהבת ספרים שמתרחשים בעתיד מבהיל שכזה ואם לא דרור בורשטיין שהמליץ, לא הייתי מנסה לקרוא אותו. אבל אני שמחה שכן קראתי וסבורה גם שדמויות המופיעות בקנדה שלפני הקריסה תצוצנה גם אחריה עוד בהמשך הספר, כולל, אולי, מחברת הקומיקס שאולי גם היא שרדה אותה.
אני נהנית מתיאור מציאות כזה - גם אם אני שמחה שלפחות כרגע אינו מנת חלקי - מההומור הדק, מיכולת הסיפור. ההמצאה.
בקנדה, בשנים שלפני ה"קריסה". הקריסה הזאת היא התפרצות של השפעת הגאורגית, שמוטטה את הציוויליזציה. תאריך היצירה מתואר כאן יחד עם חייה האישיים, והאישה הזאת נישאה לשחקן כוכב, שהגיע לטורונטו כדי לשחק את המלך ליר. הוא נתן עותק של הספר (או הטיוטא זכרוני בוגד בי) לילדה צעירה ששיחקה איתו על הבמה. אותו שחקן נפל ומת על הבמה.
וזו היתה יריית הפתיחה לסיום הציוויליזציה, בדמות אותה שפעת גיאורגית.
אותה ילדה גדלה, שרדה את ה"קריסה" והפכה שחקנית בוגרת, הלכה ברגל למעשה ממה שהיה קנדה למה שהיה ארצות הברית. עכשיו היא חלק מה"סימפוניה הנודדת", קבוצת שחקנים ונגנים המונהגת על ידי מנצחת, שנודדת בין "טריטוריה" אחת למשנה - כך הן נקראות - לאורך אגם מישיגן. האנושות שנותרה מהקריסה חזרה לצוד בעלי חיים, היא מצויידת אמנם באקדחים אך אין מכוניות יותר. יש ללהקה קרוואנים, לשעבר ואן הובלות, שחוברו לו רתמות וסוסים, וכך נודדת הלהקה ברגל וברכב, מעיירה לעיירה, עם הופעותיה. בחורף, בקיץ, בכל מזג אוויר. כל המרחקים צומצמו לחלוטין כך שאין שום מידע, למשל, לגבי מה קרה עם מה שהיה פעם שיקאגו.
גם ספירת השנים השתנתה: עכשיו אנו בשנת 20, לפעמים יש פלאשבקים לשנת 5. הכל ביחס לשנת הקריסה.
אני בדרך כלל לא אוהבת ספרים שמתרחשים בעתיד מבהיל שכזה ואם לא דרור בורשטיין שהמליץ, לא הייתי מנסה לקרוא אותו. אבל אני שמחה שכן קראתי וסבורה גם שדמויות המופיעות בקנדה שלפני הקריסה תצוצנה גם אחריה עוד בהמשך הספר, כולל, אולי, מחברת הקומיקס שאולי גם היא שרדה אותה.
אני נהנית מתיאור מציאות כזה - גם אם אני שמחה שלפחות כרגע אינו מנת חלקי - מההומור הדק, מיכולת הסיפור. ההמצאה.
אוי התבלבל קצת, "תחנה 11" היא ספר קומיקס או טיוטא שלו,
שנכתבה על ידי אישה צעירה בשנים לפני הקריסה. הוא עצמו עוסק בתחנת חלל שבה כמה ניצולים ממתקפה על כדור הארץ, שמונהגים על ידי פסיכולוג שאני חושבת שנקרא ד"ר 11. יש כמה "סוררים" בתחנה הזאת שרוצים בכל זאת לחזור לכדור, מרוב געגועים.
תהליך היצירה של הקומיקס, שאותו יוצרת אישה צעירה שאחר כך נישאת לשחקן (וגם מתגרשת ממנו, הוא אגב מתחתן עם שחקנית אחרת תחתיה, וגם ממנה מתגרש, אותה שחקנית לוקחת את בנם המשותף ועוברת לחיות בירושלים - שזו נקודה שאולי נופל בה הרומאן מבחינת אמינות, כי לא מוזכר שאותה אישה יהודיה דווקא ואני לא רואה איך אישה נוצריה עם בן נוצרי, מצליחה לחיות בירושלים שנים) שמתמוטט על הבמה ובכך ניתן האות לתהליך הקריסה, מתואר יפה. כל זה קרה בשנים שלפני הקריסה, כאמור.
עכשיו, שני הפוסטים כנראה מתחברים. הרשיתי לעצמי לספר את העלילה גם כי כיף לתאר אותה וגם כי עוד להגעתי לחצי ספר אז קצוות אולי יתחברו.
שנכתבה על ידי אישה צעירה בשנים לפני הקריסה. הוא עצמו עוסק בתחנת חלל שבה כמה ניצולים ממתקפה על כדור הארץ, שמונהגים על ידי פסיכולוג שאני חושבת שנקרא ד"ר 11. יש כמה "סוררים" בתחנה הזאת שרוצים בכל זאת לחזור לכדור, מרוב געגועים.
תהליך היצירה של הקומיקס, שאותו יוצרת אישה צעירה שאחר כך נישאת לשחקן (וגם מתגרשת ממנו, הוא אגב מתחתן עם שחקנית אחרת תחתיה, וגם ממנה מתגרש, אותה שחקנית לוקחת את בנם המשותף ועוברת לחיות בירושלים - שזו נקודה שאולי נופל בה הרומאן מבחינת אמינות, כי לא מוזכר שאותה אישה יהודיה דווקא ואני לא רואה איך אישה נוצריה עם בן נוצרי, מצליחה לחיות בירושלים שנים) שמתמוטט על הבמה ובכך ניתן האות לתהליך הקריסה, מתואר יפה. כל זה קרה בשנים שלפני הקריסה, כאמור.
עכשיו, שני הפוסטים כנראה מתחברים. הרשיתי לעצמי לספר את העלילה גם כי כיף לתאר אותה וגם כי עוד להגעתי לחצי ספר אז קצוות אולי יתחברו.
כן אבל זה תורגם. לדעתי דרור בורשטיין קרא את זה בעברית
ואז המליץ. אחרת לא הייתי כותבת את השם של זה בעברית. אולי זה יצא בהוצאת בבל, שמרבה להוציא ספרות אנגלוסקסית.
דווקא קראתי מה שכתבתי וזה נקרא מופרך. מה זו העלילה הזאת?
אבל אני נהנית מזה ומאז שכתבתי חל שינוי דרמטי בעלילה שאין לי הסבר לו. טוב, אחכה ואראה. מה שאני אוהבת זו העדינות, זה כתוב ברגישות, בהומור דק, באמפתיה. וזה גם מתאר עולם שהוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל להנות ממנו ביושבי על הכורסא. גם אם זה כן קצת מעורר חרדות, אובדן הציוויליזציה וחזרה לצייד, להגנה עצמית בעזרת סכינים, רובים, אין דלק או חשמל.
האנגלית מאוד נוחה לקריאה לדעתי, למי שקוראת ספרות באנגלית באופן קבוע. מאוד זורם. אני רוצה שוב לקרוא מה שדרור בורשטיין כתב על הספר, וכתבו אחרים, אבל רק אחרי שאסיים לקרוא.
ואז המליץ. אחרת לא הייתי כותבת את השם של זה בעברית. אולי זה יצא בהוצאת בבל, שמרבה להוציא ספרות אנגלוסקסית.
דווקא קראתי מה שכתבתי וזה נקרא מופרך. מה זו העלילה הזאת?
אבל אני נהנית מזה ומאז שכתבתי חל שינוי דרמטי בעלילה שאין לי הסבר לו. טוב, אחכה ואראה. מה שאני אוהבת זו העדינות, זה כתוב ברגישות, בהומור דק, באמפתיה. וזה גם מתאר עולם שהוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל להנות ממנו ביושבי על הכורסא. גם אם זה כן קצת מעורר חרדות, אובדן הציוויליזציה וחזרה לצייד, להגנה עצמית בעזרת סכינים, רובים, אין דלק או חשמל.
האנגלית מאוד נוחה לקריאה לדעתי, למי שקוראת ספרות באנגלית באופן קבוע. מאוד זורם. אני רוצה שוב לקרוא מה שדרור בורשטיין כתב על הספר, וכתבו אחרים, אבל רק אחרי שאסיים לקרוא.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.