מה קוראים בשבת
- פותח הנושא Arana
- פורסם בתאריך
בשלהי החגים נהניתי מקריאה מרובה 
רוב השבוע הוקדש לאפרים קישון, תחילה עם הביוגרפיה מאת ירון לונדון, "קישון - דו-שיח ביוגרפי", ואחר-כך עם ספרו "שעיר, לעזאזל", סאטירה על גזענות שאתה הנוסח הראשון שלה כתב בשבועות האחרונים של המלחמה תחת אש.
לפני אלה קראתי את "מנון לסקו" מאת אבה פרבו, ספר אהבה והתבגרות מ-1731 שלא נס ליחו, ואת "מטאטא וסיפורים אחרים" מאת לאוניד פקרובסקי, קובץ של סיפורים חדים וחכמים המתבוננים בחברה הישראלית מתוך הבודקה של השומר, איש רוח שעלה מאוקראינה.
האחרון השבוע היה "השעה לילה" מאת לודמילה פטרושבסקיה, ספר מצמרר על היומיום המסויט תחת השלטון הסובייטי.
שבת שלום
רוב השבוע הוקדש לאפרים קישון, תחילה עם הביוגרפיה מאת ירון לונדון, "קישון - דו-שיח ביוגרפי", ואחר-כך עם ספרו "שעיר, לעזאזל", סאטירה על גזענות שאתה הנוסח הראשון שלה כתב בשבועות האחרונים של המלחמה תחת אש.
לפני אלה קראתי את "מנון לסקו" מאת אבה פרבו, ספר אהבה והתבגרות מ-1731 שלא נס ליחו, ואת "מטאטא וסיפורים אחרים" מאת לאוניד פקרובסקי, קובץ של סיפורים חדים וחכמים המתבוננים בחברה הישראלית מתוך הבודקה של השומר, איש רוח שעלה מאוקראינה.
האחרון השבוע היה "השעה לילה" מאת לודמילה פטרושבסקיה, ספר מצמרר על היומיום המסויט תחת השלטון הסובייטי.
שבת שלום
מנון לסקו
אישית, אוהב שיצירה "זולגת" לתחומי מדיה שונים. פוצ'יני הלחין את האופרה מנון לסקו (Puccini - Manon Lescaut), וכך גם ז'יל מסנה (Jules Massenet - Manon שאותה אני לא מכיר).
לפני המון שנים ראיתי את הסרט "מנון 70" עם קתרין דנב (
). סביר שבימים אלה, ימי ה-me too, הסרט לא היה עובר - ובצדק.
אישית, אוהב שיצירה "זולגת" לתחומי מדיה שונים. פוצ'יני הלחין את האופרה מנון לסקו (Puccini - Manon Lescaut), וכך גם ז'יל מסנה (Jules Massenet - Manon שאותה אני לא מכיר).
לפני המון שנים ראיתי את הסרט "מנון 70" עם קתרין דנב (
סיימתי לקרוא את
המון ומנהיגיו ברומא של צבי יעבץ.
הוצ' דביר, 218 עמודים + 13 עמודים של ביבליוגרפיה ומפתח שמות.
מחקר מקורי, ולמרות השוני ההיסטורי הגדול, קשה להמנע מהשלכות אקטואליות.
אסתכן בהארכת-יתר
ואצטט מהספר משפט קצר אחד של ההיסטוריון הרומי טקיטוס, המתאים לעידן הפייסבוק והטוויטר: נירון הודח בכוח השמועות יותר מאשר בכוח הנשק. (עמ' 179)
המון ומנהיגיו ברומא של צבי יעבץ.
הוצ' דביר, 218 עמודים + 13 עמודים של ביבליוגרפיה ומפתח שמות.
מחקר מקורי, ולמרות השוני ההיסטורי הגדול, קשה להמנע מהשלכות אקטואליות.
אסתכן בהארכת-יתר
אני באטרף של "אידיוט". לא מסוגלת להניח מהידיים.
כבר עברתי את האמצע למרות זמן הקריאה המוגבל. יש משהו לגמרי מהפנט בספר הזה, בדמויות, בדינמיקה ביניהן, בדיאלוגים המבריקים. רק עכשיו אני מבינה עד כמה לא הבנתי כלום בגיל שקראתי אותו לראשונה אף על פי שחשבתי שאני מבינה הכול. גדולה ספרותית בהתגלמותה. זה לא ספר מושלם, יש בו פגמים, אך הוא יותר טוב ממושלם, הוא גאוני לגמרי. אפילו הכאוטיות והבלבול המאפיינים את הכתיבה, במקום לפגום באיכותו, רק משרתים אותו והולמים אותו מאוד, תואמים ומשקפים בדיוק את המהות הפנימית, את סערת הרגשות הפנימית. כדברי השיר, perfect imperfections.
ממשיכה גם עם "אל תוך הלילה", שרובו הגדול כבר מאחוריי, והוא בסך הכל ספר טוב, אך ליד הגאוניות האידיוטית הכל מחוויר.
כבר עברתי את האמצע למרות זמן הקריאה המוגבל. יש משהו לגמרי מהפנט בספר הזה, בדמויות, בדינמיקה ביניהן, בדיאלוגים המבריקים. רק עכשיו אני מבינה עד כמה לא הבנתי כלום בגיל שקראתי אותו לראשונה אף על פי שחשבתי שאני מבינה הכול. גדולה ספרותית בהתגלמותה. זה לא ספר מושלם, יש בו פגמים, אך הוא יותר טוב ממושלם, הוא גאוני לגמרי. אפילו הכאוטיות והבלבול המאפיינים את הכתיבה, במקום לפגום באיכותו, רק משרתים אותו והולמים אותו מאוד, תואמים ומשקפים בדיוק את המהות הפנימית, את סערת הרגשות הפנימית. כדברי השיר, perfect imperfections.
ממשיכה גם עם "אל תוך הלילה", שרובו הגדול כבר מאחוריי, והוא בסך הכל ספר טוב, אך ליד הגאוניות האידיוטית הכל מחוויר.
הגעתי למסקנה שהספר הזה, על אף הריאליזם הפסיכולוגי שלו,
הוא סוריאליסטי במידה מסוימת. זה לא משהו בוטה וברור, אך כל הסטינג הזה, שבו כל האנשים שכביכול לא ממש קשורים זה לזה ובאים מעולמות כל כך שונים, ובתחילה הרושם הוא שמישקין נתקל בהם לגמרי במקרה ולרגע חולף ברכבת או רק שמע עליהם במקרה מפי מישהו, פתאום מופיעים בחייו וזה בחיי זה בדיוק במקום ובזמן הנכון, נפגשים ביניהם, מתאספים ומתערבבים ומשוחחים ביניהם כאילו זה הדבר הצפוי והטבעי ביותר בעולם. השילוב הזה של הריאליזם והסוריאליזם בספר הוא אולי אחת המוזריות הגדולות ביותר, אך גם הגדולה שלו.
הוא סוריאליסטי במידה מסוימת. זה לא משהו בוטה וברור, אך כל הסטינג הזה, שבו כל האנשים שכביכול לא ממש קשורים זה לזה ובאים מעולמות כל כך שונים, ובתחילה הרושם הוא שמישקין נתקל בהם לגמרי במקרה ולרגע חולף ברכבת או רק שמע עליהם במקרה מפי מישהו, פתאום מופיעים בחייו וזה בחיי זה בדיוק במקום ובזמן הנכון, נפגשים ביניהם, מתאספים ומתערבבים ומשוחחים ביניהם כאילו זה הדבר הצפוי והטבעי ביותר בעולם. השילוב הזה של הריאליזם והסוריאליזם בספר הוא אולי אחת המוזריות הגדולות ביותר, אך גם הגדולה שלו.
לא רק ב"אידיוט"
התופעה קיימת גם בספרים אחרים של דוסטוייבסקי.
כידוע, ספריו נכתבו פורסמו למקוטעין, ולכן כמה תופעות נגזרות מכך: (1) הסופר עצמו לא תמיד ידע מראש מה יהיה בפרקים הבאים (2) המורכבות של הדמויות נבנית תוך כדי התגלגלות העלילה, ובעיקר תוך כדי עימותן עם דמויות אחרות בסיפור (3) אפקט של מתח ו/או הפתעה בסוף הפרק, כדי להחזיק את הקוראים מסוקרנים.
אצל סופרים אחרים שכתבו למקוטעין (ע"ע מועדון הפיקוויקים או דון קיחוטה לדוגמה), אופי הגיבורים הראשיים די ידוע לקורא כבר בתחילת הספר, והם מועברים מתפאורה לתפאורה, כמעט כ"עלילת-סיטואציות". אצל דוסטוייבסקי התפאורות מינימליות למדי, העלילה/המתח הם בבניית הדמויות והאינטראקציות שביניהן, וזה מה שהפך אותו לענק, בעיני.
אגב, קורא עכשיו את מעשה מגעיל שלו, ועל כך אומרים בעברית הקלוקלת של ימינו: אותו כנ"ל.
התופעה קיימת גם בספרים אחרים של דוסטוייבסקי.
כידוע, ספריו נכתבו פורסמו למקוטעין, ולכן כמה תופעות נגזרות מכך: (1) הסופר עצמו לא תמיד ידע מראש מה יהיה בפרקים הבאים (2) המורכבות של הדמויות נבנית תוך כדי התגלגלות העלילה, ובעיקר תוך כדי עימותן עם דמויות אחרות בסיפור (3) אפקט של מתח ו/או הפתעה בסוף הפרק, כדי להחזיק את הקוראים מסוקרנים.
אצל סופרים אחרים שכתבו למקוטעין (ע"ע מועדון הפיקוויקים או דון קיחוטה לדוגמה), אופי הגיבורים הראשיים די ידוע לקורא כבר בתחילת הספר, והם מועברים מתפאורה לתפאורה, כמעט כ"עלילת-סיטואציות". אצל דוסטוייבסקי התפאורות מינימליות למדי, העלילה/המתח הם בבניית הדמויות והאינטראקציות שביניהן, וזה מה שהפך אותו לענק, בעיני.
אגב, קורא עכשיו את מעשה מגעיל שלו, ועל כך אומרים בעברית הקלוקלת של ימינו: אותו כנ"ל.
אצל דוסטוייבסקי הכל קצת יותר מורכב
1. כפי שכתבנו, הוא לא ידע מראש מה יקרה בעלילה ולאן יתפתחו הדמויות במפגשן זו עם זו. במקרה של אידיוט, כפי שכתוב במהדורה העברית, בתחילת הכרך השני לא היה לו מושג מה צפוי לקרות בהמשך, והוא כותב ביומנו: "הנסיך כספינקס".
2. בכל הספרים של דוסטוייבסקי המוכרים לי מופיע נושא הרצון החופשי, או למעשה חוסר הרצון החופשי. הצידוק-העצמי של מעשיהם מופיע אצל גיבוריו תמיד בדיעבד.
הנה למשל ההופעה הראשונה של מחשבת הרצח אצל רסקולניקוב: רסקולניקוב יצא במבוכה גמורה. המבוכה גברה עוד ועוד. כשירד במדרגות, נעצר פעמים אחדות, כאילו הלם בו משהו פתאום. בסוף, כשירד לרחוב, קרא: "הו, אלי ! כמה מאוס כל זה ! והאם, האם אני... שטות, הבלים !" אמר בנחישות. "כלום יכולה זוועה כזאת לעלות על דעתי? איזו זוהמה מסוגל להעלות ליבי ! העיקר: מזוהם, מלוכלך, מאוס, מאוס ! ואני חודש תמים..." כלומר, פתאום הוא נעשה מודע לאיזו מחשבה מודחקת שמקננת בו כבר חודש תמים, ומרגע זה ואילך היא מבצבצת לתודעה, לובשת צורה, משתלטת עליו, הוא מחפש הצדקה לביצוע, והשאר ידוע.
כך אצל כל הדמויות באידיוט. למשל, מה הם ולמה הגורמים של נסטאסיה לקפריזיות שלה? להפכפכות (השתלטנית) של ליזאבטה פרוקופייבנה? שלא לדבר כמובן על מישקין. כך זה אצל הקרמזובים, זהו בסיס אופיו של אלכסיי איוונוביץ' המהמר (הקוביוסטוס, בתרגום הישן), וכן הלאה וכן הלאה.
1. כפי שכתבנו, הוא לא ידע מראש מה יקרה בעלילה ולאן יתפתחו הדמויות במפגשן זו עם זו. במקרה של אידיוט, כפי שכתוב במהדורה העברית, בתחילת הכרך השני לא היה לו מושג מה צפוי לקרות בהמשך, והוא כותב ביומנו: "הנסיך כספינקס".
2. בכל הספרים של דוסטוייבסקי המוכרים לי מופיע נושא הרצון החופשי, או למעשה חוסר הרצון החופשי. הצידוק-העצמי של מעשיהם מופיע אצל גיבוריו תמיד בדיעבד.
הנה למשל ההופעה הראשונה של מחשבת הרצח אצל רסקולניקוב: רסקולניקוב יצא במבוכה גמורה. המבוכה גברה עוד ועוד. כשירד במדרגות, נעצר פעמים אחדות, כאילו הלם בו משהו פתאום. בסוף, כשירד לרחוב, קרא: "הו, אלי ! כמה מאוס כל זה ! והאם, האם אני... שטות, הבלים !" אמר בנחישות. "כלום יכולה זוועה כזאת לעלות על דעתי? איזו זוהמה מסוגל להעלות ליבי ! העיקר: מזוהם, מלוכלך, מאוס, מאוס ! ואני חודש תמים..." כלומר, פתאום הוא נעשה מודע לאיזו מחשבה מודחקת שמקננת בו כבר חודש תמים, ומרגע זה ואילך היא מבצבצת לתודעה, לובשת צורה, משתלטת עליו, הוא מחפש הצדקה לביצוע, והשאר ידוע.
כך אצל כל הדמויות באידיוט. למשל, מה הם ולמה הגורמים של נסטאסיה לקפריזיות שלה? להפכפכות (השתלטנית) של ליזאבטה פרוקופייבנה? שלא לדבר כמובן על מישקין. כך זה אצל הקרמזובים, זהו בסיס אופיו של אלכסיי איוונוביץ' המהמר (הקוביוסטוס, בתרגום הישן), וכן הלאה וכן הלאה.
Shroud, ג'ון באנוויל
שאני קוראת בשטף כדי לסיימו ולהתחיל ספרים אחרים, אחרי קושי לקרוא בקיץ אני ממש מלאת תשוקה לקרוא עוד ספרות, גם עיון. בעברית, באנגלית, גם בצרפתית.
הספר הזה הוא ככה, הוא כתוב בשטף, בווירטואוזיות, בשפה גבוהה במכוון. אבל קשה להזדהות עם הדמות הראשית, גם העלילה לדעתי לא כל כך אמינה, אותה זהות גנובה שמדובר עליה בהתחלה מובילה לווידוי שלם בחלק השני, שהופך כתוב גבוה פחות, אנושי יותר, ומערב את השואה, שאני צריכה עוד לחשוב מה אני חושבת על התיאור של הסיפור ההוא.
הקשר, לפחות עד כה, עם טורינו והתכריך, כמעט לא קיים.
אני נהנית מהשטף כאמור, מעושר השפה, מהאירוניה. לא כל כך מדברים אחרים, כן מהקשרים תרבותיים שהייתי צריכה לבדוק אותם והניעו אותי לרצות לקרוא הלאה (ניטשה, מיתולוגיה, "הסערה" של שייקספיר). אני עדיין רוצה לקרוא את "המוקצה".
שאני קוראת בשטף כדי לסיימו ולהתחיל ספרים אחרים, אחרי קושי לקרוא בקיץ אני ממש מלאת תשוקה לקרוא עוד ספרות, גם עיון. בעברית, באנגלית, גם בצרפתית.
הספר הזה הוא ככה, הוא כתוב בשטף, בווירטואוזיות, בשפה גבוהה במכוון. אבל קשה להזדהות עם הדמות הראשית, גם העלילה לדעתי לא כל כך אמינה, אותה זהות גנובה שמדובר עליה בהתחלה מובילה לווידוי שלם בחלק השני, שהופך כתוב גבוה פחות, אנושי יותר, ומערב את השואה, שאני צריכה עוד לחשוב מה אני חושבת על התיאור של הסיפור ההוא.
הקשר, לפחות עד כה, עם טורינו והתכריך, כמעט לא קיים.
אני נהנית מהשטף כאמור, מעושר השפה, מהאירוניה. לא כל כך מדברים אחרים, כן מהקשרים תרבותיים שהייתי צריכה לבדוק אותם והניעו אותי לרצות לקרוא הלאה (ניטשה, מיתולוגיה, "הסערה" של שייקספיר). אני עדיין רוצה לקרוא את "המוקצה".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.