סיימתי את "כפרה".
בהתחלה היה לי קשה להתחבר מבחינה רגשית, מתישהו באמצע הרגשתי שזה משתפר ואני נשאבת, אך לבסוף שוב התאכזבתי. הסיום היה מיותר ויומרני בעיניי, והפך בדיעבד את כל היצירה למפורשת מדי ומלאכותית, כאילו הסופר מסרב לתת לקורא את הקדיט המגיע לו. ברור שיש כאן מסר מורכב, בעיקר על הכתיבה עם החזקות והמיגבלות שלה, אבל בסופו של דבר שום כפרה אין כאן. עצם ההשתעשעות היורמנית עם הרעיון שבכתיבת יצירה ספרותית פיקטיבית יכולה להיות כפרה על נזק ממשי שנגרם לאדם במקום פעולת תיקון אמיתית עיצבנה אותי משום מה. לא כי התשובה בספר על השאלה הזו הייתה חיובית, כי היא נשארה דו משמעית, אלא עצם העובדה שהרעיון לא נשלל מכל וכל כמגוחך ומלא בחשיבות עצמית של הכותב. עצם ההתייחסות הרצינית לשאלה הזו, כאילו יש לה מקום, מעצבנת אותי, ולא כי יש לי משהו נגד כוחה של כתיבה, להפך. אבל לא במקרה הזה. יש גבול.