הו! 11, גיליון המוקדש כולו למחזות
ועונג צרוף ברובו הגדול. קטעי מחזות של מחזאיות ומחזאים, מחזות שהוצגו אך לא פורסמו בכתובים, לצדם מחזות קצרים מאת סופרות וסופרים שאינם כותבים בז'אנר בדרך כלל או מעולם לא. יחד עם תרגומים מקלאסיקות רוסיות, איריות, ספרדיות, אידיות (סיפור יפהפה של איציק מאנגר בתרגומו של בני מר) וגרמניות. שלל נושאים שונים וז'אנרים שונים של כתיבה. יצירות יפות אחרות: מחזות וקטעים מאת גלעד עברון, יוסף בר יוסף, רועי חן, דרור בורשטיין, שירה פנקס, מחזה נעורים של ברכט, שנינה יפהפיה של לרמונטוב, מחזון קצת אירוני מן העיזבון של לאה גולדברג. ועוד ועוד.
בעיקר אהבתי את מחזה של ננו שבתאי ועכשיו אני מתה לקרוא את "ספר הגברים" שלה. אבל גם תרגומים מבולגקוב (יחד עם הרחבה על סיפורו הטראגי בתקופת סטלין, עשה חשק לקרוא סוף סוף את "האמן ומרגריטה", שעדיין לא, וספרים נוספים שלו). בכלל הכל עשה חשק לקרוא יותר שירה מתורגמת ולראות הצגות רציניות בתיאטרון. שאפו לדורי מנור ולרועי חן, שהוא גם כותב מוכשר וגם מתרגם נפלא. ולחשוב שהצלתי את העותק הזה ממכולה מלאה פסולת בניה ועשרות רבות של ספרים, שלא היה חפץ בהם.
בשבוע שעבר קראתי את "פדרו פארמו" של חואן רולפו, ממבשרי כתיבת הריאליזם המאגי הלטינו-אמריקאי וכפי שכותבת רות אלמול, הספר הוא בין רומן ובין פואמה בפרוזה, ובשבילי כאן היתה ההנאה העיקרית, תרגומו הנהדר של רמי סערי ולשון הפואמה. העלילה מאוד לא ברורה, עם קפיצות בזמנים ובין דמויות, כשלא ברור מי הדובר.ת, האם מעולם המתים או החיים, כשדמות המספר, שבא לחפש את פארמו - אביו המנוח - גם היא זעה ונדה בין שני העולמות ומתקשרת עם המתים באופן ישיר. זה רחוק מאוד מלהיות סגנון מועדף עלי אבל קראתי עד הסוף גם משום היריעה הקצרה, משום החשיבות ומשום הנגיעה בהיסטוריה מקסיקאית והיסטוריה היא תמיד מענייני.
ניסיתי גם בשבוע שעבר לקרוא את "ההפוגה" מאת מריו בנדטי ואת "איוולת" מאת הורסיו קסטייאנו מויא, שני ספרים מעוררים עניין. אבל היחס הבלתי נסבל לנשים שאותו מפגינות שתי הדמויות הראשיות בשני הספרים, בהתאמה, גרם לי להשליכם הצידה. לא בכל ספר מתאפשר לי לספר לעצמי שזהו רק שיקוף, מראה של נפשות מסוכסכות ואלימות המוציאות מררתן על נשים. אם סופר רוצה לכתוב לי, מן הראוי שיכבדני בשפה ראויה. חבל.