קתרינה הגדולה \ אנרי טרויה
קתרינה הגדולה
אנרי טרויה
מצרפתית: חייים קדמן
כנרת-זמורה-ביתן 2000
470 עמ'
הביוגרפיה של קתרינה השניה, שליטת רוסיה במחצית השניה של המאה הי"ח, מרתקת ומעוררת מחשבות שונות ומגוונות. מחשבות על דגם של מנהיגות נשית בעולם גברי, מחשבות על העם הרוסי ועל מדינתו רחבת הידיים, ומחשבות על האופן שבו האתוס הרוסי, שלקתרינה השניה היה חלק בעיצובו, השפיע על אנשים שמוצאם בארצות שהיו חלק מהקיסרות הרוסית. תוך כדי קריאת תיאורי הטקסים והתככים בחצר הקיסרית, נזכרתי לא פעם בסדרות ההיסטוריות הבריטיות, ששודרו בערוץ הראשון בשחור לבן בשנות השבעים. אני זוכר סדרה אחת, שליוותה את העשורים האחרונים של השושלות הקיסריות ברוסיה, פרוסיה ואוסטריה. נראה, שהטקסים והתככים לא השתנו הרבה מימי הזוהר של קתרינה השניה עד ההתרסקות במלחמת העולם הראשונה. אולי זו הייתה הבעיה של שלוש המדינות הללו, שדבקו בעבר, באמונה שמה שעבד פעם – יעבוד תמיד.
הביוגרפיה כתובה היטב, מחולקת יפה לפרקים לפי תקופות ולפי נושאים, עוברת בקלילות אלגנטית מהזדהות עם הגיבורה הראשית לריחוק אירוני ממנה, ובחזרה. יש ביוגרפיות שמכוונות להלל את מושאן, יש ביוגרפיות שמכוונות להוקיע את מושאן. בשני המקרים, יש בכך כדי להעיק על הקורא. אם הייתה לטרויה כוונה כזו, הוא הצליח להסוות אותה היטב. הרושם שאני קיבלתי היה, שהוא רצה לספר סיפור מרתק, על דמות מרתקת, בעלת סיפור חיים מרתק. הצליח לו.
קתרינה השניה נולדה בשם סופי בעיר שטטין, היום בשטח פולין. היא הייתה בתו של נסיך גרמני פרוטסטנטי, ששלט על נסיכות גרמנית פעוטה. בהיותה בת עשרה, היא הוצעה לבית המלוכה הרוסי ככלה ליורש העצר פטר, נכדו של פטר הגדול, שהיה בן עשרה גם הוא. כמו קתרינה, גם פטר גדל והתעצב בנסיכות גרמנית פעוטה. ברם, קתרינה הייתה בחורה נבונה וחרוצה, ופטר היה אידיוט. קתרינה התנתקה מעברה, ודבקה בארצה החדשה. היא שנתה את שמה לשם רוסי, קיבלה עליה את הדת האורתודוכסית, למדה רוסית בשקדנות, קראה את ספרי ההוגים החשובים של תקופתה, החלה מתכתבת עם וולטיר ודידרו, קשרה קשרים עם האצולה ועם הכנסיה, ונשאה באורך רוח את היחס הרע של הקיסרית יליזבטה, דודתו של פטר. פטר לא טרח ללמוד רוסית, בז בגלוי לכל מה שלא היה פרוסי, בילה את רוב זמנו במשחק בחיילים, השניא את עצמו על האצולה ועל הכנסייה. אפילו לעבר את אשתו הוא לא הצליח. קתרינה מצאה לה מאהבים. הקיסרית יליזבטה העלימה עין, העיקר שיוולד יורש עצר, שימשיך את השושלת אחרי פטר. או במקומו. היורש פאוול אכן נולד, אף שלא ברור ממי. יליזבטה מתה, ופטר נמשח לצאר. ימים קשים באו על רוסיה. פטר השלישי המשיך לעשות את כל השטויות שעשה בתור יורש העצר, רק שעכשיו היו בידיו סמכויות בלתי מוגבלות של קיסר. כשניסה להיפטר מאשתו כדי לשאת את פילגשו, חוללו ידידיה של קתרינה הפיכה והכתירו אותה לצארינה, בברכת הכנסיה ובתמיכת העם. את ההפיכה הנהיג גרגורי אורלוב, מאהב לשעבר של קתרינה, יחד עם ארבעת אחיו. פטר השלישי הוכרח לחתום על כתב ויתור.
קתרינה בת שלושים ושלוש, ויש לה אנרגיות שלא תיאמנה. סוף סוף הגיע הזמן ליישם בארצה החדשה את כל הרפורמות שהגתה במשך שנים, ברוח ערכי הנאורות של המאה הי"ח. היא יוזמת, היא מייסדת, היא מכנסת, היא מקימה, היא עובדת ולומדת מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל שום דבר לא זז, שום דבר לא מתרומם. בכל זאת, זו רוסיה. לאט לאט מתפוגגת ההתלהבות העממית הראשונית מהכתרתה, ואז פורץ מרד איכרים בראשות אחד פוגאצ'ב, שכמעט עולה לה בכסאה. המרד הזה משמש לה קריאת השכמה. לא יהיו יותר רפורמות, לא יהיה ביזור סמכויות, לא יוקל עול שיעבוד האיכרים. קתרינה תמשיך להתכתב עם ההוגים הגדולים של הנאורות, לקרוא בספריהם ולפטפט עליהם עם ידידיה ומאהביה. לימים, היא תביא לנכדיה מחנך שווייצרי בעל השקפות רפובליקניות ושמו לההארפ. אך על האיכרים היא תשלוט ביד ברזל, על האינטלקטואלים היא תאסור להתבטא, ועל כל גילוי של עצמאות היא תעניש באכזריות המזוהה עם ארצה החדשה: הגליה, מלקות, קטיעת איברי האדם החי, פשיטת עורו בעודו חי. היא תשלוט דרך האימה. לקראת סוף ימיה של קתרינה תפרוץ המהפכה הצרפתית, ותקצין את עוינותה של הקיסרית לכל מה שמריח כמו חירות בפרקטיקה, ולא רק בתיאוריה.
משהבינה קתרינה שלא על הברק האינטלקטואלי ולא על הרפורמות החברתיות תהיה תפארתה של רוסיה, הפנתה את מרצה וכישוריה להרחבת גבולות הקיסרות. הייתה לה תכנית גדולה, גדולה יותר מארבעים הקילומטרים שלנו: היא חלמה לכבוש מידי האיפריה העות'מאנית את הבלקן ואת קונסטנטינופול, איסטנבול של ימינו, צור מחצבתה של הדת הנוצרית האורתודוכסית. היא רצתה לייסד בקונסטנטינופול ממלכה נוצרית, ולהמליך בה את נכדה קונסטנטין, אחיו הצעיר של נכדה אלכסנדר, אותו יעדה למלוך בסנט פטרבורג. קתרינה לא העריכה ביותר את בנה פאוול, שאולי לא היה בנו של בעלה פטר השלישי, אבל התגלה כאידיוט לא פחות ממנו. בראש הצבא שנשלח דרומה עמד גרגורי פוטיומקין, החזק ורב ההשפעה בין מאהביה לשעבר.
לפוטיומקין ולגנרלים שלו היו הצלחות רבות, ביניהן הרחבת גבולה הדרומי של רוסיה עד הים השחור והשתלטות על האדמות הפוריות של אוקראינה. אבל לקונסטנטינופול - הוא לא הגיע. קתרינה נאלצה להשלים עם אבדן חלומה. היא יכלה להתנחם בהצלחות במערב: צבאה של קתרינה כבש את פינלנד מידי ממלכת שוודיה, והשתלט על חלק הארי של פולין. פולין חדלה להתקיים כמדינה, שטחה חולק בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. המלך האחרון של פולין היה סטניסלאוס פוניאטובסקי, עוד מאהב לשעבר של קתרינה, שהיא עצמה דאגה להושיב על כס המלכות כמה עשורים לפני כן.
קו עלילה עיקרי בסיפור חייה של קתרינה השניה הוא זה שמונה את המאהבים שלה בזה אחר זה. מה שהתחיל כאילוץ, בן זוג ילדותי ונעדר כח גברא, הפך להיות שגרה: בכל תקופה של חייה היה לצארינה מאהב, שהתגורר באגף של הארמון, ובלילה עלה במדרגות הלולייניות לחדר משכבה. מאהביה היו תמיד צעירים, נאים, נמרצים ומעניינים בדרך זו או אחרת. כעבור מספר שנים, או שקתרינה מאסה בהם, או שהם מאסו בתפקיד התובעני, והם הוחלפו באחרים. המוכשרים שביניהם הפכו במהלך תקופת הכהונה שלהם לאנשי ממשל בכירים, מוציאים לפועל של המדיניות של קתרינה. הרופסים יותר שולחו אחר כבוד לנחלה שהוענקה להם במתנה, יחד עם האיכרים המשועבדים שישבו עליה, ובצירוף מתנות כספיות נדיבות. והנה החלק הכי טוב בסיפור: המוכשרים שביניהם הבינו שהגיע זמנם לפרוש, בחרו עבור הצארינה את המועמדים להחליפם בחדר המיטות הקיסרי, ונשארו החברים הכי טובים של הצארינה. להבנתי, זה לא היה בגלל טובות ההנאה שיכלה להעניק להם, אלא משום שהיא הייתה אשה שהיית רוצה שתהיה ידידה שלך, גם אם אתה כבר לא שוכב איתה. כל החגיגה הזו לא הייתה סוד: כל החצר ידעה עליה, בכל חצרות המלוכה של אירופה ידעו עליה. לאחר הירצחו של פטר השלישי, שלפי הביוגרפיה אירע ללא ידיעתה ובניגוד לרצונה של הצארינה, אפילו הכנסיה לא יכלה לטעון כנגדה שהיא נואפת. העם הפשוט, האנלפבית ברובו, המשיך לראות בה את השליטה החסודה, ראש הכנסייה, זו שמקפידה להופיע בטקסים הדתיים ותמיד נראית כאילו היא ממש חזק בעניין של הנצרות האורתודוכסית. בשורה התחתונה, הנה לנו הוכחה, שבליבה של ארץ דתית מאד ושמרנית מאד יכול להתקיים אי של חופש ומתירנות, ובלבד שהוא יודע להגן על עצמו כראוי.
יהיה מעניין לקרוא ביום מן הימים ביוגרפיה של
אנגלה מרקל, המנהיגה הפוליטית הבולטת של ימינו, ולהשוות. שתי נשים גרמניות, חכמות וחזקות, שמצאו דרכים לגייס גברים שיתמכו בהן ויסייעו להן בהגשמת השאיפות האישיות שלהן והחזון הלאומי שלהן במדינות גדולות ועתירות משאבים. על צד השוני, האחת הייתה רודנית והשניה ראש מדינה דמוקרטית. האחת מצטיירת כנהנתנית וכבעלת נטייה אינטלקטואלית, השנייה מתנאה באורח חיים צנוע, בדיאלוג בגובה העיניים. אקווה שהביוגרפיה של מרקל תהיה כתובה טוב לפחות כמו זו שכתב אנרי טרויה על קתרינה השניה.
קתרינה הגדולה
אנרי טרויה
מצרפתית: חייים קדמן
כנרת-זמורה-ביתן 2000
470 עמ'