מה קוראים בשבת

[Arana]

מה קוראים בשבת

עוד שבוע חלף, ואנחנו מתקרבים יותר ויותר לשעון הקיץ...
אז מה אתם קוראים בשבת

 

[נתנאל6589881]

כלום

אבא עדיין לא רכש לי ספרים מחכה כבר הרבה זמן , וגם אני לי מצב רוח בכלל אז לא נראה לי שאקרא בקרוב

 

[roni64]

היה שבוע מגוון

בתחילת השבוע סיימתי ספר עיון, "קארדוזו" מאת מרדכי ליאור. הספר מבוסס על עבודת דוקטורט, והוא מתאר שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה ה-19. מעניין.
אחריו קראתי ספר סיפורים, "כל ילדיה של דודה הגר" מאת אדוארד פ' ג'ונס, סיפורים מוצלחים על חייהם של האפרו-אמריקאים.
הבא בתור היה "אלמוניות" מאת אגור שיף, ספר המפגיש בנסיבות קיצוניות סופר אלמוני וסופר בעל שם עולמי. כתוב יפה.
נטשתי את "טוהר" מאת ג'ונתן פראנזן, ספר להגני בעיני. משכתי כ-250 עמודים, וכשל כוחי.
קיבלתי פיצוי מקסים על האכזבה בעזרת מאיר שלו ו"גינת בר". הספר הוא אוסף של הרהורים והתבוננויות סביב גינת הבר ששלו מטפח בביתו בעמק יזרעאל. ספר משובב לב.
האחרון היה "היום בתוך הבלגן" מאת גיום ריס, שעוסק בתקשורת ובהיעדרה בעולם הטכנולוגי. לצערי לא התרשמתי ממנו.
עדיין לא בחרתי ספר לשבת מבין שלושה מועמדים.

שבת שלום

 

[מחשבות]

אלמוניות מסקרן אותי, התאכזבתי מה שאמרת על טוהר

וגם גינת בר מסקרן אותי אחרי השיחה עם קומי מידן.

 

[roni64]

האם אהבת את ספריו האחרים של פראנזן?

אם כן, אולי תחשוב אחרת ממני על "טוהר". קראתי את "התיקונים", וגם ממנו לא התלהבתי.

 

[מחשבות]

התיקונים היה מעולה. זו בטח התשובה עבורי.

 

[roni64]

בהחלט

 

[אורלנדה]

ויליאם טרבור, Death in Summer

אחרי "לולי וילוז" בשבוע שעבר, נזכרתי כמה אני אוהבת לקרוא ספרות בריטית ושלפתי את הספר מאת מחבר "המסע של פליסיה", שאין לי כח נפשי לקרוא שוב, כי הוא סיפור כתוב כל כך טוב וחריף - האיש ידע לספר סיפור - אבל הוא למעשה סיפור זוועה שמציע רק גאולה קטנה בסוף.

הספר הזה מעודן, כתוב באדרסטיימנט ועם הרבה רגישות וקשב, של סופר שיודע לבנות דמויות ראשיות של נערות או נשים צעירות ממנו בהרבה ("פליסיה" שלו היא בת 15 והוא הוציא את הספר כשהיה בן 65, והמרחק המגדרי והגילאי לא ניכר בו כלל). המבנה המעמדי של בריטניה מועבר כבר בהתחלה, כמובן גם בשפת הדיבור של הדמויות משני עברי המתרס.

המוות בקיץ הוא מוות פתאומי של אישה, אם טריה מאוד ובגיל 40 פלוס מינוס, שמוצאת מותה בתאונת דרכים. ההמשך הוא ניסיון למצוא אומנת לתינוקת, שנשארה לבדה עם אביה (ההססן, הפלגמטי משהו, זה שאינו יודע בדיוק מה הוא רוצה ואם כן, איך לומר זאת) בבית אחוזה מפואר (אך שירד מגדולתו) והמתחים המובנים בינו ובין חמותו, הנוטרת לו מתוך אמונתה שנשא את בתה לאישה רק משום כספה. מכאן הכל פתוח, אני עדיין בהתחלה ונושמת כל מילה.

 

[אורלנדה]

ועדיין מחפשת כל רגע פנוי לקריאה, כבר בסוף ולפניי כמה עשרות

עמודים. ובכן הספר חזק. טרבור (נפטר בשיבה טובה לפני חודשים ספורים), היה לו הכישרון לתאר גם דמויות אפלות, אפילו פסיכופטיות, בצורה שאפשר להזדהות איתן ולו במעט. אין רק מפלצות עם קרניים.

ויש מגע בעצב, זה בכל ספריו שקראתי עד עכשיו. הנכונות לגעת בעצב תהומי של קיום, של נסיבות חיים נוראות. זה ראוי להערכה וגם מעיד על עומק רגשי ועל הבנה פסיכולוגית עמוקה. כך ב-"מסע של פליסיה" (יצא בעברית וגם היה סרט, של אטום אגויאן) שהוא סיפור מעורר אימה המפנה אצבע מאשימה לחברה בה אנו חיים, הדוחפת את החלשים, ובעיקר את החלשות והצעירות, אל פי תהום, כבר מגיל צעיר, הקרתנות הדתית האירית, האכזריות הכלכלית של משטר ת'אצ'ר.

כך ב-"לקרוא את טורגנייב", שעד כמה שזכור לי מתאר את חייה הקשים ביותר של אישה צעירה באירלנד השמרנית והדתית (טרבור היה אירי שהשתקע באנגליה בגיל צעיר).

כך גם כאן, הכאב קשה מנשוא. ולפעמים מוביל למעשים קשים מנשוא. ועוד משהו, כמה קשה הפער לפעמים בין תמונת עולם שאנחנו בונים לעצמנו, סך כל החוויות שלנו, ובין המציאות כפי שחווה אותה הזולת. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על המשמעות של הזולת בחיינו, שלנו בחייו, וכמה כל זה רחוק ממציאות. כמה זה מכאיב.

ושוב, דיון מפורש במופנמות הבריטית, בחוסר היכולת לדבר על הרגשות, על מה אני מרגישה ברגע. זה חוזר שוב ושוב בספרים שנכתבים באנגליה, גם באירלנד.

 

[אורלנדה]

וגם "המסע של פליסיה". היום לא אחת מדובר על מסע כעל "מסע

החיים", "משנה הדרך ולא המטרה". שזה אולי קביל יותר לאוכלוסיה שבעה, בורגנית.

לאור זאת, כמה אירונית המילה "מסע" בספר הזה, מבחינת הסיבה בגינה יצאה פליסיה למסע, הבחירה אם בכלל לצאת למסע אם לאו (שנתונה לרבים מאיתנו ולרבות מאוד, ממש לא) הפער בין התפיסה שלה את המטרה לבין התפיסה שלנו, כבר מההתחלה, את מי היא פוגשת במסע הזה, מה היא לומדת על החיים בקשר לשכר ועונש (או להיעדרם למעשה). ואיך היא מוצאת את הכח ללכת הלאה, להמשיך בדרך, שאולי תוביל אותה יום אחד לחיים טובים יותר.

קראתי שוב את הפרק האחרון בסופה"ש. לא זכרתי את כל הפרטים, רבים הם התייחסויות למקומות שונים בספר, אבל הוא הותיר אותי שוב, עם דמעה. המשפטים האחרונים בעיקר השלישי מהסוף, על כח, על בחירה בחיים. זה ספר מומלץ למי שמוכן ומוכנה לעמוד בקושי הרגשי הרב שהוא מעורר.

וגם "מוות בקיץ", או Death in Summer, הוא ספר מומלץ. עדיין יש הפער הזה בין החיים שלי כאן ובין ספר שנכתב באנגליה לפני 20 שנה, פער תרבותי שלא ניתן לגשר עליו, שאולי חבר שלי שגר בלונדון שנים, בשבילו אין כאן פער. בשבילי יש. ואפילו את זה אני אוהבת. כי לא צריך לדעת הכל בחיים, אפשר להנות מהאלמנטים האנושיים האוניברסליים שיש בספר.

 

[נתנאל6589881]

במה מתבטא הפער ? ולמה לא ניתן

לגישור ? כאלו מה הבדל התרבותי ? ואת אומרת עשרים שנה ואנגליה שזה מדינה מערבית כמו שלנו ,אז למה ? זה ממש לא ברור לי, למה חשת ככה ? לא אומר שאין הבדל אלא לא עד כדי כך קיצוני כאלו מה כבר השתנה ? אשמח להסבר,

 

[אורלנדה]

מאכלים. או מותגים של מאכלים מוכנים.

זוג מבוגר נשכר לעבוד כעובדי משק בית באחוזה. זה משהו שהולך רחוק לתקופה של אדונים ומשרתים, נכון? אלה אנשים שעשו קריירה מעבודת השירות הזאת, שאולי ויתרו על להיות הורים בשבילו. אנשים שמקדישים חיים שלמים לשירות הזולת. (כולם גרים באותו בית).

מישהו נוסע בסופי שבוע לבקר מה שנקרא Stately Home (זה מ"פליסיה"). אלה בתי קייט, כנראה, של העשירים, באזורי הכפר האנגליים, שפתוחים לציבור.

אנשים פונים באדוני ובגברתי לכל זולת. זו צורת ההתבטאות. בישראל בדרך כלל המילה "אדוני" או "גברת" זה כדי להסתיר אגרסיה, זה נאמר בכעס, דווקא בחוסר כבוד.

באנגליה אומרים דברים לא בצורה ישירה, לפחות במעמד מסוים עושים זאת. מסייגים, מרככים, הרגשות נשארים מוסתרים, טון הדיבור הוא מופנם. זה מאוד שונה מהמוחצנות הישראלית.

יש לשון שונה למעמדות שונים. יש משפטים שם שברור לי שמיוחדים לא רק לצעירים, אלא לכאלה שיש להם פחות כסף, לא למדו בבתי ספר גבוהים, גדלו אולי בבית יתומים - כמו זה שמתואר כאן, זוועת עולם, אבל תמיד מתואר בפה משפט שם משפט, כפלאשבקים, זה לא נזרק לך לפנים, אבל אתה מבין את גודל הזוועה של המקום הזה ככל שהספר מתקדם. הם אומרים משפטים או משמיטים מילים שונות ואתה מבין את ההקשר, אבל אין סיכוי שהשניים שגרים באחוזה כרגע, האלמן וחמותו, היו מדברים כך.

עדיין, הזיכרון של מלחמת העולם הראשונה קיים.

אלה דברים שיכולתי לחשוב עליהם, בשליפה.

 

[נתנאל6589881]

הבנתי, תודה על התשובה המנומקת

אב עדיין כמו כל ספר טוב יש לו מאפיינים כללים שלא קשורים בתרבות או מעמד או מנטליות , לכן עדיין אפשר להנות ממנו וזה מה שהופך ספרות לטובה שהיא כללית, ולא רק קשורה בזמן או מקום, לא מדבר על הספר הזה ספציפית כי לא קראתי אלא בכלל על ספרו טובה, והבנתי שהספר הזה עונה על הגדרה הזו ? לכן אהבת, וכן אני מסכים שיש הבדלים בין תרביות ולא ניתן לגשר אלא אם תלמד את השפה, ועכשיו אחרי שהסברת הבנתתי נקודתית, תודה לך .

 

[אורלנדה]

נכון. לא הייתי צריכה לגור בבית יתומים איום

(וחשבתי על זה שאולי יש כאן קריצה עצובה לאלה המיתולוגיים מהספרות האנגלית)
כדי לדמיין קשר שלי עם זולת באופן אחר מכפי שהיה במציאות. כל כך רציתי אבל מה שהיה שם זה בעיקר רצון שלי. זה אופייני לחשיבה של נשים צעירות. במיוחד כאלה עם חסך רגשי.
אז כאן זה פוגש אותי. בעקבות הקריאה עלה לי לפני כמה ימים איזה מקרה לא נעים שקרה לי שקשור בדמיונות כאלה, מקרה שקרה לפני רבע מאה.

אז זה דווקא לא נעים כל כך. ובכל זאת. אני שמחה שאני יכולה להרגיש ולהתמודד עם העבר שלי, ושזה קורה בעקבות קריאת ספר טוב.

ומעבר למה שכתבתי בהודעה הקודמת, יש חוויות מעמדיות בוודאי של היומיום, של מי שגרים בארץ הזאת, שהן מוכרות להם והם פוגשים אותן בספר ומבינים אותן מייד. ואני לא. (וזה דווקא לא כל כך חסר לי).

 

[נתנאל6589881]

כן ספר יכול להיות מאוד טרגרי

אני מסכים , וספר טוב באמת משנה בך משהוא כנל שירה זה מה שעושה ספרות מופתית בעיני, ככל שהאפקט עליך הוא עמוק או לטווח ארוך ככה הספר נחשב טוב לפחות בעינך, לכן ספרות היא כל כך אישית וכל אחד וטעמו ויש שמדבר עליך יותר וכזה שפחות, עמוס עוז אמר בהרצאה על ספרות, שכל קראיה בספר היא של אדם היא שונה משל אחר, כלומר כל אדם קורא ספר אחר, ולאחד יש כימה ולאחד לא, זה העניין בסוביקטיביות ,לכן גם אם יש לך יכולת קראיה טובה לא בטוח שתהנה או תבין למה ספר מופתי, למשל אחד לא סובל את החטא ועונשו והוא מופת לא ? זה לא אומר כלום כי אליךהספר לא מדבר לכן החוויה היא אישית, ויש כאלו שמושך יותר וכאלו שפחות וכאלו שבאופן יותר אובקטיבי כללי מחקרי טוב וכאלו שפחות, אבל אתה בסופו של דבר מי שמחליט מה טוב ומה לא, לא במבקר, ולא החוקר, ולא אף אחד ,זה דעתי על עניין הטרגר .

 

[KallaGLP]

"קאמילה" של פאני ברני.

קראתי ספר אחר שלה, "אוולינה", בעבר ונהניתי, אך הספר הזה מהנה ברמה אחרת. אני מופתעת לגלות שזה רומן ממש מבריק ובעל נגיעות מודרניות, מלא הומור משובח, אירוניה חריפה, אלמנטים של פרודיה והבנה עמוקה ודקה של הטבע האנושי על כל גווניו, כולל הסתכלות ממש מודרנית על הפער הבין דורי ועל מעמד האישה. בין הדמויות אפשר למצוא כמה טיפוסים קומיים שחבל על הזמן. מרגישים שאוסטן הושפעה ממנה, אם כי סגנון הכתיבה של אוסטן מתעלה בהרבה על קודמתה. אבל למרות שאינו מושלם ולפעמים טיפה מסורבל במשפטיו הארוכים מאוד, אם מקלפים את העטיפה החיצונית שנראית לפעמים מיושנת מעט, מגלים בפנים אוצרות. הספר ממש שווה, במיוחד לחובבי הרומן האנגלי הקלאסי, התובנות והתיאורים שלו גורמים לי לא אחת לצחוק בקול רם ממש. אני חושבת בהנאה על המאות הרבות של עמודים שעוד נותרו לי בספר המאוד ארוך הזה.
רק לחשוב לאילו רמות אפשר היה להגיע אילו לנשים הייתה הזדמנות ללמוד, להשתתף במגוון פעילויות רחב יותר ולהרחיב אופקים כמו לגברים. מתכווץ לי הלב לחשוב כמה עוד נשים כשרוניות בטירוף היו בתקופתה (או לפניה ואף אחריה) שלא היו להן את התנאים או ההשכלה או האפשרות להביא את הפוטנציאל שלהן לידי מימוש. כמה עוד יצירות מבריקות כאלה היו יכולות לצאת לאוויר העולם או אולי אף יצאו ואיש אינו מודע לקיומן עד עצם היום הזה.

 

[נתנאל6589881]

בעיני כתיבה נשית חשובה מאוד

כל עוד היא מציגה תמונה רחבה של המצב של המאבק בין גברים ונשים בין האישה לחברה, אבל לפי ידעתי יש לא מעט כותבות " פימנסטיות " שכותבת חד צדדי וחד כווני ומציגות תמונה חסרת גוונים ,נוטה לכייון האשמה והאדרת האישה כ - "קורבן מלאך" ואת הגבר " כשטן - פושע " זה נהוג מאוד לפי ידעתי, ובעיני זה פסול, התמונה מאוד מאוד מורכבת יותר מ - " טובים " או " רעים " אז כותבת שמציגה את הנושא החשוב הזה מכל הכוונים ומראה את שני הצדדים בעיני היא כותבת טובה ,לכן אני לא נגד כתיבה נשית בועטת אני נגד כתיבה נשית סטרוטאיפית חד מימידית וזה תקף לכל כותב גם שחורים, או הומאים- לסביות וכו, בעיני כתיבה טובה היא כזו שמציגה מגוון רחב של קולות גם כאלו שמנוגדים לקול הפנימי שלי _ (של הסופר - האדם ) ונותנת לכל אחד מקום, זה בעיני כתיבה טובה, באופן אישי אני הודה שלא קראתי כמעת כתיבה פימינסטית אלא רק מעט מאוד שירה ועל זה אני מסתמך , וגם לא הרבה מעט מאוד מאוד, רוב הקריאה שלי היא של יוצרים גברים ...

 

[KallaGLP]

אבל פאני ברני אינה קשורה לתנועת הפמיניזם,

שמטבע הדברים עוד בכלל לא הייתה אפילו בתכנון בתקופתה. הפמיניזם שלה הוא ברמת הפמיניזם של ג'יין אוסטן - של לתת מקום וחשיבות גם לדמות הנשית בעולם גברי ולהציג אותה בצורה קצת פחות סטריאוטיפית ושטחית, או כדבריה של ג'יין אוסטן, לא רק כ"fine lady" המשמשת לקישוט בלבד, אלא כ"rational creature" המסוגלת לחשוב, להבין ולהרגיש לעומק ואף להביא תועלת מעשית כלשהי. בתקופה שנשים לא נחשבו אפילו לבני אדם בעלי זכויות, כמו זכות בחירה, ירושה או לימודים, אין בכלל מה לדבר על פמיניזם במשמעות המודרנית של המילה, כך שכל מה שכתבת כאן לא ממש רלוונטי לסופרת שחייתה ופעלה בין המחצית השנייה של המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19.
לגבי כותבות פמיניסטיות מודרניות, אני מסכימה שכל קיצוניות והגזמה היא דבר שלילי ולא בריא, אבל אין לכך קשר לביקורת שלי על הספר הספציפי הזה.

 

[נתנאל6589881]

אני לא מכיר אותה

אני מדבר באופן עקרוני על התופעה לא על הספר או הסופרת הזו, אני נוטה לדבר באופן כללי שאני שומע על כתיבה נשית כי הזכרת את המונח הזה או על כל נושא אחר, אני לא מבטא את דעתי על הנושא של כתיבה נשית אבל היה מעניין לדבר על הבדלים, מאוד מעניין לראות איך כתבה אישה במאה השמונה עשרה לעומת היום, התפתחות היא עניין מרתק בעיני ובכל תחום .

 

[KallaGLP]

אני מבינה שההערה הייתה כללית, וגם מבינה שלא קראת אותה,

אך יחד עם זאת, גם בלי לקרוא אותה, לטעמי גם הכללה צריכה להיות במסגרת הסביר וההגיוני, תוך התחשבות במה שמתקבל על הדעת לאור ההקשר ההיסטורי והעובדתי. הרי לא ייתכן משום בחינה שהיא שסופרת בת תקופתה, בין אם אתה מכיר את כתיבתה או לא, הייתה פמיניסטית "שורפת חזיות", כשעוד לא הומצאו חזיות אפילו. הרעיונות הפמיניסטיים הקיצוניים מהסוג שאתה מתייחס אליהם אינם רלוונטיים בשום אופן לתקופתה, שהתאפיינה בדיכוי נשים קיצוני, ששום מחאה נגדו לא יכולה להיראות מוגזמת, ובפרט לא הייתה מאפשרת את חופש הפעולה והביטוי שיש לפמיניסטיות כיום, שנותן להן בכלל את ההזדמנות להביע את עצמן ולפעול בצורה כה קיצונית, לפחות בציבור.
אני כותבת את זה כדי להסביר מדוע זה לא מתקבל על הדעת בעיניי לקשר את הספרות הנשית של המאות 19 ו-18 לסוג כזה של פמיניזם, אף על פי שבהכללה, כשמדובר בפמיניזם המודרני, אני מסכימה איתך שיש פעילות ויוצרות הלוקחות אותו לקיצוניות ההפוכה, שהיא גם מוגזמת ומכוערת.