"אמנות בשדות הכוח: היסטוריה קטנה של ציות ומרד"
ספרה הנפלא של ד"ר לאה דובב. שכמאמרה, עונה על השאלה "איך פועלת האמנות" במקום "מה אומרות היצירות". כלומר, תנאי היצירה, הפטרונים, בעלי הכח שהזמינו אותה, משפיעים על האיקונוגרפיה, על המסרים שמעבירה היצירה.
איפה יצירות מאששות את הסדר החברתי ומחזקות אותו ואיפה, לעומת זאת, הן מורדות בסדר הקיים ובמוקדי הכח, ומעבירות מסר אוניברסלי, פילוסופי, אישי.
ד"ר דובב היא היסטוריונית ופילוסופית של האמנות וכתיבתה המפותלת, העשירה והמעמיקה, היא חלק של היצירה עצמה. זהו ספר מאוד לא פשוט לקריאה, בעיקר בתחילתו ובסופו, ואני שמחה שהיה לי החג לקרוא בו, שאפשר רצף של יום אחר יום של קריאה של כמה עשרות עמודים, ומנוחה מייד לאחר מכן, כדי לעכל. אותי הספר העשיר ופתח לי דרכים חדשות לגמרי למחשבה על אמנות.
חוץ מזה קראתי שירה: כמה עשרות מתוך "בארוקו", ספר ענק המרכז כמה מאות שירים מהמאה ה-17, מתורגמים מ-10 שפות על ידי עמינדב דיקמן. השלמת הקריאה כאן בוודאי תיקח כמה חודשים, השירים ברובם קודרים (מלחמת 20 שנה, דבר, רדיפות דתיות, אפיינו את המאה ה-17, לצד יצירה גדולה), חלקם נפלאים.
קראתי שוב את "שיר עיר", 8 שירים גנוזים של לאה גולדברג, בהשראת חיתוכי עץ של פרנס מזרייל, אמן שהיה פופולרי מאוד בין שתי מלחמות העולם, גולדברג כתבה את השירים בתחילת שנות ה-30 בברלין וגנזה אותם אחר כך (חוץ מאחד שהופיע בדפוס). בספר חיתוך עץ ולמולו שיר, ובסוף אחרית דבר מעמיקה וארוכה ומרתקת במיוחד, של החוקר גדעון טיקוצקי, שאותה לא קראתי עד אז (בעוד שאת השירים כאן, פעם אחת).
קראתי גם שירים של פרימו לוי, אוסף נפלא וקודר ברובו, "אתם החיים בבטחה", שתרגם ד"ר אריאל רטהאוז, ביניהם שני השירים שמופיעים בתחילת "הזהו האדם" (הוא טוען, אגב, שהתרגום אינו מוצלח, וכיוון שהצירוף מופיע בשיר המצוטט, תרגם מחדש ל-"האם זה אדם", ללא סימן שאלה) ו"ההפוגה". כרגיל אצל חוקר זה, אחרית הדבר מרתקת ומלומדת. ומשם, למרות שדחיתי זאת שנים, לא יכולתי אלה לעבור ל"הזהו אדם" עצמו, ובלעתי אותו ב-24 שעות. בקרוב אתחיל את "ההפוגה". ואקרא גם את שאר ספריו. כך החלטתי לאחר קריאת אוסף השירים.