המלצה - תוחלת החיים של אהבה
ינץ לוי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2015 , 398 עמודים
"לכל תוחלת יש תוחלת חיים. וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה. וכשהיא נעדרת, כשהיא פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד יאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה."
אתחיל מהסוף, זהו לא ספר מושלם שחף מליקויים, נהפוך הוא הליקויים בו צורמים וגסים ואפילו מכעיסים. לולאי הכשרון האדיר של המחבר שמספר את הסיפור שלו ושל משפחתו, סביר שהייתי נוטשת באמצע. בסופו של דבר הדברים ידועים מראש וכבר בפרק הראשון הקורא יודע את הצפוי לו בסוף.
אבל זה ספר רגיש ונוגע ללב על התמודדות עם מחלה, עם מוות, בתוך סיר לחץ משפחתי ודינמיקה מורכבת, וכל אלה הופכים את הספר לראוי ביותר כואב ואמיץ.
"..אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכל בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?"
זהו סיפור אוטוביוגרפי של ינץ לוי. את ספריו של ינץ לוי אני מכירה מהבן שלי שממש אוהב אותם ומאחר שקראתי את הספרים עם בני ידעתי שמדובר בכותב מוכשר. אומנם ינץ לוי משנה את השמות אבל האירועים בספר אמיתיים.
היו לי הרבה מקומות שרציתי לצטט, אבל בחודשים האחרונים אפליקציית עברית לא מאפשרת לי לסמן ציטוטים והשירות שלהם לא להיט. אולי כשיתקנו את הבעיה אחזור ואבדיק כאן ציטוטים.
מיכאל הוא הבן הרביעי במשפחה שבה 4 בנים ושתי בנות.
אמו בת לניצולי שואה וחוזרת בתשובה התחתנה עם אביו שהיה מבוגר ממנה מאוד וכבר גרוש פעם אחת.
האב הולך ושוקע לדימדומי השיטיון ועל רקע שקיעה זו, מתגלה שאצל אחד האחים, לביא, התגלה איידס פעיל בגיל 19.
השנים הן שנות ה-90 אז סברו כי מדובר במחלה של הומוסקסואלים, זונות ונרקומנים. אף אחד לא מבין כיצד לביא, המצטייר כאדם אינטיליגנטי, מוכשר ומוצלח, נדבק במחלה הזו.
מדובר בשנים שגם לא היתה תרופה לחולי איידס, איכות החיים של החולים היתה ירודה גם בשל הטיפול הרפואי שלא היה מפותח, וגם בשל הסטיגמה החברתית שגרמה לחברה לנידוי של החולים. הסטיגמה גם לא פסחה אף על טובי הרופאים וגם בבתי חולים הם היו מבודדים.
הספר נע על ציר המחלה של לביא מרגע הגילוי ועד מותו. בין תקווה ליאוש. בין שימחה לעצב עמוק. רגעים נוראיים של אובדן מוסר ורגעים גדולים של חסד.
על ציר המחלה מתמודד לביא עם המחלה ועם המוות שהיא תביא עליו בגיל צעיר. גם המשפחה מתמודדת עם המחלה, עם האובדן ועם החלטות קשות כמו, ההחלטה לאשפז את האב במוסד בו הוא מקבל תרופות ונקשר לכיסא גלגלים למשך כל היום עד מותו הבודד.
עם ההחלטה להתפטר מהכלב חומי, שהולך ומאבד גם הוא את שפיותו.
עם החלטת הבת הקטנה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
עם פרידות מבני זוג, עם חיכוכים שמוקצנים לנוכח הסיטואציה הלחוצה ועם החלטות שנראות פשוטות כמו האם לנסוע לחו"ל או לא בזמן שלא ברור להם אם ומתי לביא ימות.
כמו ברכבת הרים של עליות ומורדות במחלתו של לביא, נפרס סיפורן של הדמויות השונות החל מהאם שאומנם מסורה לילדיה עד בלי קץ, אך נראה שכל פעם שיש גבר בסביבתה עושה טעויות קשות ומרות וכלה בחנניה, המטפל בעל הנשמה היתרה שמלווה את לביא אל מותו.
אחת מהבעיות הרציניות של הספר היא ההחלטה התמוהה להכניס הירהורים פסאודו ספרותיים על כתיבה ועריכה. בפרק הפתיחה מדובר בתרגיל שעובד טוב ומכניס את הקורא לעלילה, אבל מהר מאוד אין צורך בהירהורים האלה ובטח שלא בפרקים שלמים שעוסקים בכך.
בעיה מינורית יותר היא החזרתיות. לעיתים חזרתיות מדוייקת ולעיתים הצגת הדברים מזווית אחרת.
בשליש האחרון של הספר ממש הרגשתי מרוטה במיוחד בקטע של הסופרת בהוספיס. קטע מיותר. כך גם הקטע עם העורכת. ממילא הסוף הוא הקשה ביותר, אז לטעמי היה מקום כאן לקיצוץ והידוק משמעותיים. גם בפרק האחרון, כל האפקט נהרס בהחלטה להמשיך עוד. למה? ישנם מקרים שבהם פחות הוא יותר. מעלות הצמצום במקרים כאלה הן בלתי נתפסות. אני לא מצליחה להבין את שיקולי העריכה של הספר הזה. לא מצליחה להבין אם מדובר בעריכה רשלנית, בכניעה לתכתיבי הסופר או בסתם אי אכפתיות לתוצאה.
יחד עם זאת, זה ספר שגם ברגעים הקשים ביותר שבו, ניכרת האנושיות וידו של המספר שנעה בחן ובהומור דק. ולכך למרות העריכה המחורבנת (סליחה על ההתבטאות) הספר יותר מראוי לקריאה.
ינץ לוי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2015 , 398 עמודים
"לכל תוחלת יש תוחלת חיים. וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה. וכשהיא נעדרת, כשהיא פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד יאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה."
אתחיל מהסוף, זהו לא ספר מושלם שחף מליקויים, נהפוך הוא הליקויים בו צורמים וגסים ואפילו מכעיסים. לולאי הכשרון האדיר של המחבר שמספר את הסיפור שלו ושל משפחתו, סביר שהייתי נוטשת באמצע. בסופו של דבר הדברים ידועים מראש וכבר בפרק הראשון הקורא יודע את הצפוי לו בסוף.
אבל זה ספר רגיש ונוגע ללב על התמודדות עם מחלה, עם מוות, בתוך סיר לחץ משפחתי ודינמיקה מורכבת, וכל אלה הופכים את הספר לראוי ביותר כואב ואמיץ.
"..אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכל בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?"
זהו סיפור אוטוביוגרפי של ינץ לוי. את ספריו של ינץ לוי אני מכירה מהבן שלי שממש אוהב אותם ומאחר שקראתי את הספרים עם בני ידעתי שמדובר בכותב מוכשר. אומנם ינץ לוי משנה את השמות אבל האירועים בספר אמיתיים.
היו לי הרבה מקומות שרציתי לצטט, אבל בחודשים האחרונים אפליקציית עברית לא מאפשרת לי לסמן ציטוטים והשירות שלהם לא להיט. אולי כשיתקנו את הבעיה אחזור ואבדיק כאן ציטוטים.
מיכאל הוא הבן הרביעי במשפחה שבה 4 בנים ושתי בנות.
אמו בת לניצולי שואה וחוזרת בתשובה התחתנה עם אביו שהיה מבוגר ממנה מאוד וכבר גרוש פעם אחת.
האב הולך ושוקע לדימדומי השיטיון ועל רקע שקיעה זו, מתגלה שאצל אחד האחים, לביא, התגלה איידס פעיל בגיל 19.
השנים הן שנות ה-90 אז סברו כי מדובר במחלה של הומוסקסואלים, זונות ונרקומנים. אף אחד לא מבין כיצד לביא, המצטייר כאדם אינטיליגנטי, מוכשר ומוצלח, נדבק במחלה הזו.
מדובר בשנים שגם לא היתה תרופה לחולי איידס, איכות החיים של החולים היתה ירודה גם בשל הטיפול הרפואי שלא היה מפותח, וגם בשל הסטיגמה החברתית שגרמה לחברה לנידוי של החולים. הסטיגמה גם לא פסחה אף על טובי הרופאים וגם בבתי חולים הם היו מבודדים.
הספר נע על ציר המחלה של לביא מרגע הגילוי ועד מותו. בין תקווה ליאוש. בין שימחה לעצב עמוק. רגעים נוראיים של אובדן מוסר ורגעים גדולים של חסד.
על ציר המחלה מתמודד לביא עם המחלה ועם המוות שהיא תביא עליו בגיל צעיר. גם המשפחה מתמודדת עם המחלה, עם האובדן ועם החלטות קשות כמו, ההחלטה לאשפז את האב במוסד בו הוא מקבל תרופות ונקשר לכיסא גלגלים למשך כל היום עד מותו הבודד.
עם ההחלטה להתפטר מהכלב חומי, שהולך ומאבד גם הוא את שפיותו.
עם החלטת הבת הקטנה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
עם פרידות מבני זוג, עם חיכוכים שמוקצנים לנוכח הסיטואציה הלחוצה ועם החלטות שנראות פשוטות כמו האם לנסוע לחו"ל או לא בזמן שלא ברור להם אם ומתי לביא ימות.
כמו ברכבת הרים של עליות ומורדות במחלתו של לביא, נפרס סיפורן של הדמויות השונות החל מהאם שאומנם מסורה לילדיה עד בלי קץ, אך נראה שכל פעם שיש גבר בסביבתה עושה טעויות קשות ומרות וכלה בחנניה, המטפל בעל הנשמה היתרה שמלווה את לביא אל מותו.
אחת מהבעיות הרציניות של הספר היא ההחלטה התמוהה להכניס הירהורים פסאודו ספרותיים על כתיבה ועריכה. בפרק הפתיחה מדובר בתרגיל שעובד טוב ומכניס את הקורא לעלילה, אבל מהר מאוד אין צורך בהירהורים האלה ובטח שלא בפרקים שלמים שעוסקים בכך.
בעיה מינורית יותר היא החזרתיות. לעיתים חזרתיות מדוייקת ולעיתים הצגת הדברים מזווית אחרת.
בשליש האחרון של הספר ממש הרגשתי מרוטה במיוחד בקטע של הסופרת בהוספיס. קטע מיותר. כך גם הקטע עם העורכת. ממילא הסוף הוא הקשה ביותר, אז לטעמי היה מקום כאן לקיצוץ והידוק משמעותיים. גם בפרק האחרון, כל האפקט נהרס בהחלטה להמשיך עוד. למה? ישנם מקרים שבהם פחות הוא יותר. מעלות הצמצום במקרים כאלה הן בלתי נתפסות. אני לא מצליחה להבין את שיקולי העריכה של הספר הזה. לא מצליחה להבין אם מדובר בעריכה רשלנית, בכניעה לתכתיבי הסופר או בסתם אי אכפתיות לתוצאה.
יחד עם זאת, זה ספר שגם ברגעים הקשים ביותר שבו, ניכרת האנושיות וידו של המספר שנעה בחן ובהומור דק. ולכך למרות העריכה המחורבנת (סליחה על ההתבטאות) הספר יותר מראוי לקריאה.