המלצה
The Autobiography Of Benvenuto Cellini

  • פותח הנושא siv30
  • פורסם בתאריך

siv30

New member
המלצה
The Autobiography Of Benvenuto Cellini

by Benvenuto Cellini
, 496 pages
Published 1999 by Penguin Classics

קראתי במהדורת קינדל.

בנוונוטו צ'ליני נחשב לאחד מגדולי הצורפים של הרנסנס האיטלקי. לא ברור לי מי קבע את העובדה הזו והאם היא מבוססת על עדויותיו העצמיות המשבחות את עצמו ואת איכות עבודתו באוטוביוגרפיה הזו שלפנינו או שאכן נמצאו לכך ראיות. בין כה, אני לא הצלחתי למצוא צילומים או תמונות של שלל יצירותיו בהן הוא מתפאר במהלך האוטוביוגרפיה ואני חייבת להסתמך על עדותו העצמית שנמסרת לקורא בבטחון עצמי החלטי ובלתי ניתן לערעור


נולד ב- 1500, מת ב - 1571 בנוונוטו צ'ליני בנו של ארכיטקט ומוזיקאי, בחר לאכזב את אביו וללכת אחר נטיות ליבו להיות צורף ופסל ולא מוזיקאי. מתחילת האוטוביוגרפיה הזו שלפנינו הוא מורד במוסכמות ומסרב להיות ממושמע לעיתים עד קשות עורף וסיכון חיו.

הוא מתאר בציניות ובהומור שלוח רסן את קורותיו, ומערכות יחסיו עם האפיפיורים, הדוכסים שהיוו פטרונים לעבודתו ועם מלך צרפת פרנסואה הראשון. מאחר ובנוונטו צ'ליני היה אדם חם מזג ומהיר חימה, לא נחסכות מהקורא מלחמותיו האישיות עם אמנים בני זמנו ועם אנשים שאיתם בא בעימותים.

למעשה מאחר ורוב הזמן נשא פגיון וחרב, ומאחר והיה מהיר חימה הוא הורג במי שעולב בו, באמנותו ובמשפחתו בלי רחם והספר זרוע מתים על ימין ועל שמאל.

דווקא אלה לא מכניסים אותו לכלא אלא חשד פרוע שגנב מהאפיפיור. צ'ליני מתאר את יאושו ואת נחת זרועו של האפיפיור בעת שהותו בכלא וסירובו של האפיפיור לשחררו.

גם עם מלך צרפת הוא מגיע לפרשת מים והוא חוזר לאיטליה ללא הסכמה מפורשת שלו.

צ'ליני מתאר את תהליך היצירה שלו וגם מתאר לקורא את המוצר המוגמר. מהביוגרפיה עולה כי לא אחת חתרו תחתיו אמנים אחרים בשל שיטות העבודה האיטיות והפרפקציוניסטיות שבהן נקט. לא אחת פקפקו פטרוניו בגמר המוצלח של היצירה. אבל, צ'ליני הנאמן לעצמו וליצירה שלו, לא ויתר על עקרונותיו גם במחיר הפסד כספי.

זו אוטוביוגרפיה מעניינת היא כתובה בשפה קולחת והאירוניות הטבועה בה מזכירה רומאנים פיקרסקים ביחוד בתהפוכות ובאירועים שמלווים את דמותו של צ'ליני שלא בוחל בנקמות קטנות וגדולות ובתיאור אויביו ומתנגדיו בשפת רחוב רעילה.

בחלק האחרון של האוטוביוגרפיה לאחר שחזר מצרפת שם הגיע ליחסים קרים עם המלך והסתכסך עם המאהבת של המלך , הוא משרת את הדוכס קוזימו מדיצ'י ומתאר את תהפוכות יחסיו עם הדוכס בזמן בניית הפסל פרסאוס אוחז בראש מדוזה.

האוטוביוגרפיה פורסמה ע"י גתה בתחילת המאה ה- 18 ומאז צ'ליני הפך למפורסם גם בזכותה. בזכות הכתיבה שלו וגם אולי בזכות השחצנות והגוזמאות הטבועה בו.

מומלץ בחום לאוהבי ההיסטוריה, הבידור והאמנות.

 
אני לא זוכרת אם זה הפסל הזה ואם נמצא בפיאצה דלה סיניוריה

שם יש מין נישה מקורה של כמה פסלים ולצידה כמה פסלים המוצבים בחוץ (אם אני לא טועה, כולל העתק של "דוד" של מיכלאנג'לו), אבל פסל אחד שלו ראיתי. או שם, או באורנסמיקלה, כנסיה יפהפיה במרחק כמה דקות הליכה משם, בה עשרות נישות מלאות פסלים. היום אלה העתקים שהוצבו בהן כדי להגן על הפסלים המקוריים מנזקי מזג האוויר, כשהמקוריים מוצגים למעלה, כ-12 פסלים, שוב, ייתכן שאחד מהם שלו.

תודה על ההמלצה, גם מדריך הטיולים שלי לפירנצה המליץ עליה ונראה לי שגם ראיתי את הספר בחנות ספרים בפירנצה, אך לא קניתי.
 

ihtiyar

New member
הפסל הנ"ל נמצא בלוג'ה די לאנצי בכיכר הסניוריה,

ודוד (העותק) נמצא קרוב לשם בכיכר, בפתח של פלאצו וקיו.
אוי, פירנצה....!!!
 

siv30

New member
המלחיה שהכין למלך פרנסואה ה1

היא נחשבת עד היום ליצירת מופת וירטואוזית

 

דיאנה1

New member
נשמע טיפוס מעניין... בלשון עדינה...

לא כל כך הבנתי, כתבת שלא מצאת צילומים של יצירותיו, אבל צרפת שתיים (מאד יפות!)
נחמד לקרוא משהו שנכתב כל כך מזמן ועדיין לפי דבריך זורם ומעניין.
 

siv30

New member
הוא

מתפאר בשלל יצירות אבל הן לא בנמצא

הוא טיפוס ססגוני וצבעוני
 

ihtiyar

New member
האוטוביוגרפיה של צ'ליני הזכירה לי

את De Profundis ("ממעמקים") של אוסקר ויילד.
שניהם, ויילד וצ'ליני היו ביסקסואלים שנשפטו והואשמו במעשי-סדום, וכתבו אוטוביוגרפיות המתחשבנות עם כל העולם ואשתו (צ'ליני איכשהו "שוכח" להזכיר את כל ההאשמות האלה). שניהם - שללא ספק היו אמנים דגולים - משבחים את עצמם לבלי די.
לשאלתך על גדולתו, אין ספק שהוא היה ידוע ומוערך מאוד בימיו. לא סתם-כך הוא הועסק ע"י פרנסואה ה-1 מצרפת (שהביא אליו גם את ליאונרדו דה וינצ'י, ורכש יצירות של גדולי הרנסנס האיטלקי), ע"י האפיפיור קלמנט ה-7 שהיה פטרונו (זה שהזמין ממיכלאנג'לו את "יום הדין" לקפלה הסיסטינית), והמדיצ'ים.

אם הנושא מעניין אותך, כדאי לקרוא גם את "Live of the artists" של Vasari, הוצ' פנגווין, תרגום George Bull. גם אם תשיגי, לא כדאי לקרוא את התרגום העברי לספרו של וסארי (הוצ' מוסד ביאליק, תרגום חלקי בלבד של משה ברש), וגם לא את "ממעמקים" של ויילד בתרגומו של דוד פרישמן. התרגום מצונזר, ובהקדמה פרישמן דואג ל"צניעות" הקוראים ולא מזכיר חלילה מדוע ויילד נדון למחבוש.
 

ihtiyar

New member
יש בספר משהו לא נעים, לטעמי

כחצי מהספר הוא מתחשבן עם אהובו ואביו (של חברו) וגולש לא אחת לקטנוניות. המחצית השניה היא על פני השטח כמעט וידוי בנוסח הנוצרי המתחסד, כשם הספר (De profundis clamavi ad te, Domine = ממעמקים קראתיך יה), אבל מעבר לכך יש בה כמיהה למירוק חטאים ולקבלת-עצמו כאדם חדש. ויילד מציב לעצמו מטרה להשתנות (בנוסח "לגלות את עצמו", "להתחזק", "לקבל את האחר" וכיוב' כוונות "רוּחְנִיוֹת" המוכרות לנו בימינו עד לזרא). הוא כנראה האמין בזה. אני לא. לכן לא אקרא את התרגום החדש.
 

Arana

Active member
מנהל


אני ממש לא מתמצאת בעולם האמנות והפיסול, כך שלא הכרתי את צ'ליני (את הפסל של פרסאוס ראיתי בעבר, אך לא ידעתי מי יצר אותו).
נשמע כמו טיפוס בהחלט מעניין, וביוגרפיה בסגנון קצת יוצא דופן
 
למעלה