אור הקטן 2
New member
מחשבותיי אודות נוילנד של אשכול נבו
כשהייתי ילד בן עשרים, הכרזתי קבל עם ועדה, אשכול נבו הוא הסופר האהוב עלי. לא בכדי חיכיתי ארבע שנים, רציתי להתנער מהביקורות (השליליות ברובן) ומהאהדה האישית (שניים מספריו הם מהאהובים עלי), כדי שאוכל לבחון את ספרו באופן חסר פניות.
בהיותו סופר בעל שם, מרשה לעצמו נבו, סיכונים ספרותיים, לרבות שימוש בשפות זרות, ריבוי מספרים, ותכתובות מייל. האחרון לדעתי, היה מין חכה בעזרתה דג אותנו אל העלילה.
הכתיבה של נבו היא התגלמות הנגישות. היא סוחפת את הקורא בנהר באין מפריע. לאורך הגדה ובין העיקולים. נתמכת באיזון בין פשטות ויצירתיות – דימויים, מטאפורות ומשחקי מילים – שנצרבו בזיכרוני.
המחקר אודות דרום אמריקה מעורר הערכה, נבו היטיב להמחישה ממש כפי שממחיש את ערי נעוריו (ירושלים וחיפה). התיאורים רחבי היריעה עוררו בי תשוקה מחודשת לטיול הגדול שלא התממש (בעל כורחי), אותו אני מנסה להשלים עתה בפעימות קטנות.
הסיפור עוסק ברובו במערכות יחסים, במורכבותן ובשבריריותן. במטען הרגשי הנפיץ, הקשה מנשוא, ובנפש החצויה הנה והנה, במאבק בין מספר אהבות.
ההתייחסות למלחמת לבנון השנייה הזכירה לי את "אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. הרגשתי כאילו נבו השתוקק גם הוא לטבוע את חותמו בספרות הישראלית. אולם כאן, אישה אינה בורחת מבשורה, אלא אדם רודף אחר גילוי.
האם יש הצדקה לרוחב היריעה של הספר? סיפור המעטפת (עלילות לילי ופימה) מוצלח, אך מעפיל לעיתים על הסיפור המרכזי. הרעיון ששני נכדיהם יממשו (אולי) בשמם את אהבתם, הוא נחמד, אך לטעמי היה עובד גם אילו היה מקצרים את סיפור המעטפת.
אזכורה של נוילנד מופיע לראשונה לאחר שלוש מאות עמודים. לטעמי היה אמור להופיע קודם (למשל בשיחות בין מטיילים או מודעות אקראיות), להוות מין מצפן פנימי המזכיר לקורא לאן הוא פוסע. גם כשמגיעים ליעד הנחשק, הביקור בו הוא חפוז, ולא ממצה, בטח אם נבו התכוון להעביר דרכו מסר.
אני לא מאמין באוטופיה, היצר האנוכי האנושי, לא מאפשר ליצור חברה שוויונית באמת (כמתבקש בנוילנד), ההיסטוריה הוכיחה זאת, פעם אחר פעם. הפצע הישראלי עם זאת, הוא חי וקיים. מושבה טיפולית לנפגעי פוסט טראומה על אדמת וחזון הברון הירש, היא בהחלט רעיון חביב.
כמותו גם שילוב "היהודי הנודד" במסגרת הסיפור, והשלמתו עם זיווגה של נסיה (זוג נודדים), שהיה בעיניי, נהדר.
ניתן להניח כי העקרונות המנחים את נוילנד הם עקרונותיו של נבו. להעמיד אותה כראי ואתגר לארץ המקור (ישראל) היא חשיבה מעניינת, אם כי נבו לא שיתף בהשגותיו אודות מדינת היהודים האידיאלית. לפיכך, אם מהות הסיפור הייתה להצית את המחשבה אודות ארץ ישראל חדשה, אחרת, לטעמי, במובן הזה, הוא נכשל.
אם נדמֶּה כי הסיפור עסק במערכות יחסים גרידא, אז סיומו היה נהדר. ייחלתי שנבו לא יתפתה לקלישאה (הבלתי מציאותית) של סגירות המעגל, ואכן אינו התפתה. הוא השאיר את הקורא עם קמצוץ של תקווה בלב, בסיום, יוצא מן הכלל.
מדובר בעוד ספר מוצלח של נבו, העוסק בטיבן של מערכות יחסים וארץ ישראל חדשה-ישנה.
ארבעה וחצי כוכבים, מומלץ.
כשהייתי ילד בן עשרים, הכרזתי קבל עם ועדה, אשכול נבו הוא הסופר האהוב עלי. לא בכדי חיכיתי ארבע שנים, רציתי להתנער מהביקורות (השליליות ברובן) ומהאהדה האישית (שניים מספריו הם מהאהובים עלי), כדי שאוכל לבחון את ספרו באופן חסר פניות.
בהיותו סופר בעל שם, מרשה לעצמו נבו, סיכונים ספרותיים, לרבות שימוש בשפות זרות, ריבוי מספרים, ותכתובות מייל. האחרון לדעתי, היה מין חכה בעזרתה דג אותנו אל העלילה.
הכתיבה של נבו היא התגלמות הנגישות. היא סוחפת את הקורא בנהר באין מפריע. לאורך הגדה ובין העיקולים. נתמכת באיזון בין פשטות ויצירתיות – דימויים, מטאפורות ומשחקי מילים – שנצרבו בזיכרוני.
המחקר אודות דרום אמריקה מעורר הערכה, נבו היטיב להמחישה ממש כפי שממחיש את ערי נעוריו (ירושלים וחיפה). התיאורים רחבי היריעה עוררו בי תשוקה מחודשת לטיול הגדול שלא התממש (בעל כורחי), אותו אני מנסה להשלים עתה בפעימות קטנות.
הסיפור עוסק ברובו במערכות יחסים, במורכבותן ובשבריריותן. במטען הרגשי הנפיץ, הקשה מנשוא, ובנפש החצויה הנה והנה, במאבק בין מספר אהבות.
ההתייחסות למלחמת לבנון השנייה הזכירה לי את "אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. הרגשתי כאילו נבו השתוקק גם הוא לטבוע את חותמו בספרות הישראלית. אולם כאן, אישה אינה בורחת מבשורה, אלא אדם רודף אחר גילוי.
האם יש הצדקה לרוחב היריעה של הספר? סיפור המעטפת (עלילות לילי ופימה) מוצלח, אך מעפיל לעיתים על הסיפור המרכזי. הרעיון ששני נכדיהם יממשו (אולי) בשמם את אהבתם, הוא נחמד, אך לטעמי היה עובד גם אילו היה מקצרים את סיפור המעטפת.
אזכורה של נוילנד מופיע לראשונה לאחר שלוש מאות עמודים. לטעמי היה אמור להופיע קודם (למשל בשיחות בין מטיילים או מודעות אקראיות), להוות מין מצפן פנימי המזכיר לקורא לאן הוא פוסע. גם כשמגיעים ליעד הנחשק, הביקור בו הוא חפוז, ולא ממצה, בטח אם נבו התכוון להעביר דרכו מסר.
אני לא מאמין באוטופיה, היצר האנוכי האנושי, לא מאפשר ליצור חברה שוויונית באמת (כמתבקש בנוילנד), ההיסטוריה הוכיחה זאת, פעם אחר פעם. הפצע הישראלי עם זאת, הוא חי וקיים. מושבה טיפולית לנפגעי פוסט טראומה על אדמת וחזון הברון הירש, היא בהחלט רעיון חביב.
כמותו גם שילוב "היהודי הנודד" במסגרת הסיפור, והשלמתו עם זיווגה של נסיה (זוג נודדים), שהיה בעיניי, נהדר.
ניתן להניח כי העקרונות המנחים את נוילנד הם עקרונותיו של נבו. להעמיד אותה כראי ואתגר לארץ המקור (ישראל) היא חשיבה מעניינת, אם כי נבו לא שיתף בהשגותיו אודות מדינת היהודים האידיאלית. לפיכך, אם מהות הסיפור הייתה להצית את המחשבה אודות ארץ ישראל חדשה, אחרת, לטעמי, במובן הזה, הוא נכשל.
אם נדמֶּה כי הסיפור עסק במערכות יחסים גרידא, אז סיומו היה נהדר. ייחלתי שנבו לא יתפתה לקלישאה (הבלתי מציאותית) של סגירות המעגל, ואכן אינו התפתה. הוא השאיר את הקורא עם קמצוץ של תקווה בלב, בסיום, יוצא מן הכלל.
מדובר בעוד ספר מוצלח של נבו, העוסק בטיבן של מערכות יחסים וארץ ישראל חדשה-ישנה.
ארבעה וחצי כוכבים, מומלץ.