ספינות טרופות / אקירה יושימורה - סקירה
ספינות טרופות, אקירה יושימורה, הוצאת שוקן, שנת 2002, 190 עמ'
הספר הזה עמד אצלי על המדף כמה שנים לפחות וחיכה לתורו. הייתה תקופה שהוא היה מאוד מדובר ומומלץ כאן בפורום, ובאותה תקופה קניתי אותו, אבל משהו בו היה מינימליסטי וקצת זר מכדי למשוך אותי לקריאה עם השנים. כשקראתי סוף סוף התברר שאכן יש בו מהו מינימליסטי וגם זר - דומה לתמונת העטיפה - אבל במובן המעניין.
הספר מתמקד בתושביו של כפר דייגים יפני קטן אי שם לפני הרבה שנים, אולי כמה מאות שנים אפילו. הכפר קטן ואדמתו חרבה וטרשית, כך שהתושבים עניים דרך קבע. הם מתפרנסים מעבודה קשה מאוד מכל מיני סוגים - דיג, קצת ציד ולקט, ייצור מלח ממי הים ומסחר זעיר עם הכפרים השכנים. חורף קשה או עונת דיג חלשה גורמים לרעב מתמשך אצל בני הכפר, מה שמוביל אותם לפתרון הפרנסה השני והקשה עוד יותר - שאחד מבני המשפחה (או כמה מהם) יימכרו לעבדות למשך מספר שנים, והכסף מהמכירה יקיים בדוחק את שאר בני המשפחה. לפעמים הורים מוכרים לעבדות את ילדיהם או גברים את נשותיהם, ולפעמים הגברים מוכרים את עצמם ומשאירים את ניהול המשפחה לאשה ואולי לאחד הילדים הגדולים. זהו גם המקרה במשפחתו של איסאקו, ילד בן 9 שאביו מכר את עצמו לתקופת עבודה של שלוש שנים, וכעת הוא מחליף את האב בפרנסת המשפחה - בעיקר בדיג ובייצור המלח עם שאר בני הכפר - כדי לעזור לאמו להאכיל את שלושת אחיו הקטנים.
מדי כמה שנים מתרחש בכפר הקטן נס גדול, ובו הים שולח להם מתנה גדולה במיוחד - ספינה שמתרסקת על סלעי השונית בים הסוער. המטען שלה - אורז, סוכר, שמן, סאקה - מתחלק שווה בשווה בין המשפחות ויכול לקיים את בני הכפר ברווחה יחסית במשך תקופה מבורכת. לא פלא אפוא כי בני הכפר מייחלים לבואה של ספינה כזו (בלי להקדיש יותר מדי מחשבה או ייסורי מצפון לגורל המלחים בה), מקיימים טקסים שנתיים מדי חורף לבוא הספינה, ואף מבצעים פעולות אקטיביות כדי לקרב ספינות כאלה להתרסק על חופיהם. הספר מתאר את חיי הכפר כשבמשך כמה שנים לא מגיעה כל ספינה טובעת, וגם את הסכנות כאשר כבר כן מגיעה ספינה כזו.
כאמור, הספר מינימליסטי ועדין ביותר, אם כי לא במובן הפוסט-מודרני החולמני. הוא חד ומדויק ואין בו רחמים - חיי הכפר מתוארים בפשטות, על הישגיהם הקטנים והשמחות הגדולות, אך גם על האסונות הכבדים והשרירותיים לעתים קרובות - מוות של תינוקות וילדים, עוני ומחסור, עבודה קשה, אלימות וקנאה בין בני זוג. בכפר הזה אין כמעט ימי מנוחה או רגעים של שלווה ונחת. מחזור השנה עקבי מאוד ומושפע מנשירת העלים בסתיו ומפריחת עצי העמק באביב, מתקופות נדידתם של דגים שונים סמוך לחוף, ומהציפייה לשובם של בני משפחה שחזרו מעבדות (או מהחרדה לבשורות על מותם שם). ובכל זאת, הספר הצליח להעביר לא רק תיאורים אנתרופולוגיים על תרבות רחוקה מכאן אלא גם יחסים אנושיים, חרדה ותקווה, מצוקה והקרבה עצמית, ולעורר הזדהות עם הגיבורים קשי היום. לדעתי המינימליזם החד שבו הוא מעביר את כל קשת הרגשות הזו מאפיינת במשהו את התרבות היפנית, ובכך זהו כנראה הספר היפני הראשון שקראתי שבאמת הצליח להעביר אליי את התרבות הזו כראוי (בניגוד להרוקי מורקאמי למשל, שאני אוהבת את כתיבתו אך אין בה דבר מכל זה).
הספר מומלץ בהחלט לקריאה, ולמרות שהוא קטן כדאי להקדיש לו את תשומת הלב הראויה - הוא עורר בי מחשבות ותחושות רבות.
ספינות טרופות, אקירה יושימורה, הוצאת שוקן, שנת 2002, 190 עמ'
הספר הזה עמד אצלי על המדף כמה שנים לפחות וחיכה לתורו. הייתה תקופה שהוא היה מאוד מדובר ומומלץ כאן בפורום, ובאותה תקופה קניתי אותו, אבל משהו בו היה מינימליסטי וקצת זר מכדי למשוך אותי לקריאה עם השנים. כשקראתי סוף סוף התברר שאכן יש בו מהו מינימליסטי וגם זר - דומה לתמונת העטיפה - אבל במובן המעניין.
הספר מתמקד בתושביו של כפר דייגים יפני קטן אי שם לפני הרבה שנים, אולי כמה מאות שנים אפילו. הכפר קטן ואדמתו חרבה וטרשית, כך שהתושבים עניים דרך קבע. הם מתפרנסים מעבודה קשה מאוד מכל מיני סוגים - דיג, קצת ציד ולקט, ייצור מלח ממי הים ומסחר זעיר עם הכפרים השכנים. חורף קשה או עונת דיג חלשה גורמים לרעב מתמשך אצל בני הכפר, מה שמוביל אותם לפתרון הפרנסה השני והקשה עוד יותר - שאחד מבני המשפחה (או כמה מהם) יימכרו לעבדות למשך מספר שנים, והכסף מהמכירה יקיים בדוחק את שאר בני המשפחה. לפעמים הורים מוכרים לעבדות את ילדיהם או גברים את נשותיהם, ולפעמים הגברים מוכרים את עצמם ומשאירים את ניהול המשפחה לאשה ואולי לאחד הילדים הגדולים. זהו גם המקרה במשפחתו של איסאקו, ילד בן 9 שאביו מכר את עצמו לתקופת עבודה של שלוש שנים, וכעת הוא מחליף את האב בפרנסת המשפחה - בעיקר בדיג ובייצור המלח עם שאר בני הכפר - כדי לעזור לאמו להאכיל את שלושת אחיו הקטנים.
מדי כמה שנים מתרחש בכפר הקטן נס גדול, ובו הים שולח להם מתנה גדולה במיוחד - ספינה שמתרסקת על סלעי השונית בים הסוער. המטען שלה - אורז, סוכר, שמן, סאקה - מתחלק שווה בשווה בין המשפחות ויכול לקיים את בני הכפר ברווחה יחסית במשך תקופה מבורכת. לא פלא אפוא כי בני הכפר מייחלים לבואה של ספינה כזו (בלי להקדיש יותר מדי מחשבה או ייסורי מצפון לגורל המלחים בה), מקיימים טקסים שנתיים מדי חורף לבוא הספינה, ואף מבצעים פעולות אקטיביות כדי לקרב ספינות כאלה להתרסק על חופיהם. הספר מתאר את חיי הכפר כשבמשך כמה שנים לא מגיעה כל ספינה טובעת, וגם את הסכנות כאשר כבר כן מגיעה ספינה כזו.
כאמור, הספר מינימליסטי ועדין ביותר, אם כי לא במובן הפוסט-מודרני החולמני. הוא חד ומדויק ואין בו רחמים - חיי הכפר מתוארים בפשטות, על הישגיהם הקטנים והשמחות הגדולות, אך גם על האסונות הכבדים והשרירותיים לעתים קרובות - מוות של תינוקות וילדים, עוני ומחסור, עבודה קשה, אלימות וקנאה בין בני זוג. בכפר הזה אין כמעט ימי מנוחה או רגעים של שלווה ונחת. מחזור השנה עקבי מאוד ומושפע מנשירת העלים בסתיו ומפריחת עצי העמק באביב, מתקופות נדידתם של דגים שונים סמוך לחוף, ומהציפייה לשובם של בני משפחה שחזרו מעבדות (או מהחרדה לבשורות על מותם שם). ובכל זאת, הספר הצליח להעביר לא רק תיאורים אנתרופולוגיים על תרבות רחוקה מכאן אלא גם יחסים אנושיים, חרדה ותקווה, מצוקה והקרבה עצמית, ולעורר הזדהות עם הגיבורים קשי היום. לדעתי המינימליזם החד שבו הוא מעביר את כל קשת הרגשות הזו מאפיינת במשהו את התרבות היפנית, ובכך זהו כנראה הספר היפני הראשון שקראתי שבאמת הצליח להעביר אליי את התרבות הזו כראוי (בניגוד להרוקי מורקאמי למשל, שאני אוהבת את כתיבתו אך אין בה דבר מכל זה).
הספר מומלץ בהחלט לקריאה, ולמרות שהוא קטן כדאי להקדיש לו את תשומת הלב הראויה - הוא עורר בי מחשבות ותחושות רבות.