הימנון הקרב של אמא נמרה / איימי צ'ואה - סקירה
הימנון הקרב של אמא נמרה, איימי צ'ואה, שנת 2011, הוצאת מודן, 216 עמודים
הספר הזה היה מדובר מאוד עם צאתו, והגישה החינוכית שלו ממשיכה להיות מדוברת עד היום. על הכריכה כתוב "רב המכר שהסעיר את אמריקה", ולא בכדי. כי צ'ואה, "אמא נמרה" סינית מארה"ב (שגם נולדה בשנת הנמר ומזכירה את תכונות בני המזל הזה מדי פעם), שוטחת בספר הזה את משנתה החינוכית כפי שלמדה מאבותיה הסינים הקפדנים והנוקשים. חינוך שכמובן שום אמריקאי לא מקבל בקור רוח. בעמוד הראשון מציינת צ'ואה מה שתי בנותיה (בסוף הספר נערות מתבגרות) לא הורשו מעולם לעשות:
- לישון אצל חברות
- לשחק עם חברים אחרי שעות הלימודים
- להשתתף בהצגות בית הספר
- לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב
- לבחור פעילויות או חוגים
- לקבל ציון נמוך מ"טוב מאוד"
- לא לנגן בפסנתר או כינור
ועוד כמה מגבלות ברוח זו.
צ'ואה מנסה להסביר לאורך כל הספר כמה החינוך הסיני האדוק הוא טוב לילדים, כי "ילד יכול ליהנות רק ממשהו שהוא מצטיין בו", ולכן חשוב שהילדים יצטיינו בכל מה שהם עושים. זה גם כמובן פותח דלתות בחיים ומקדם את הילדים לפסגה העולמית בתחומים שבהם הם מצטיינים, ואיזה הורה לא רוצה שילדיו ירכשו כלים וקשרים להצלחה בעתיד? אז צ'ואה, אמא סינית קפדנית, פועלת בדיוק למען מטרה זו (היא נשואה לבעל יהודי אבל הוא לא כל כך פעיל בסיפור, כלומר לא מפריע לה להיות אמא סינית כמו שהיא רוצה). מלבד ההצטיינות בלימודי בית הספר, חוץ מבשיעורי ספורט ודרמה כמובן, היא שלחה את שתי בנותיה ללימודי נגינה מפרכים - הבכורה לפסנתר והצעירה לכינור - והשקיעה כסף רב בלימודים אצל טובי המורים ושעות רבות של עזרה בעצמה באימוני הנגינה שלהן.
כאן הנקודה המרכזיתשצ'ואה מנסה להעביר - שלהיות "אמא נמרה" סינית זה לא דבר קל או אנוכי כמו שאמריקאים חושבים, כי למעשה זה דורש מהאם אינסוף עבודה וגם השקעה כספית ניכרת כדי להביא את ילדיה לגדולה. אין ספק שהיא שכנעה אותי: בכל הספר נראה שצ'ואה מלהטטת בלי הרף בין עבודתה התובענית כמרצה למשפטים לבין לימודי הנגינה של בנותיה, כולל הסעות למאסטרים בכל רחבי אמריקה והשגחה על לימודי נגינה גם בחופשות משפחתיות (למשל באמצעות שכירת אולם כנסים של מלון כמה שעות בכל יום כדי שהילדה תוכל להתאמן בפסנתר שבו). ואין ספק כי בנותיה הגיעו רחוק - הבכורה הגיעה לרסיטלים יוקרתיים לפסנתר וזכתה בתחרויות נגינה עולמיות, והצעירה הדהימה את כל שומעיה בנגינתה בכינור וזכתה ללמוד אצל מורה אגדית מג'וליארד.
אבל לא הכול הלך חלק כי הילדות, נו, הן אמריקאיות. הבכורה עוד קיבלה על עצמה את הדין ולמדה להיות צייתנית, אך הצעירה המרדנית סירבה להיכנע לתכתיבי אמה, ושעות רבות עברו על השתיים מדי יום בצעקות ומריבות סביב הנגינה בכינור - שבמקומו העדיפה הבת לבלות עם חברים, ללכת למסיבות או לשחק טניס (שומו שמים). במשך רוב הספר הבת נכנעה בסופו של דבר לאמה, אך העימות הוביל לתחושה לא כל כך נעימה בעת הקריאה, ולפחות אני כקוראת מערבית שאלתי את עצמי - בשביל מה זה טוב?
זו הביקורת העיקרית שלי על שיטת החינוך הזו, כפי שעלתה מתוך הספר: אכן, ילד (וגם מבוגר) כנראה יכולים ליהנות באמת רק ממשהו שהם טובים בו. ואין ספק שכדי להיות טובים במשהו צריך להתאמן הרבה. וגם אין ספק שהצלחה בלימודים זה חשוב, ופיתוח תכונות כמו התמדה, סבלנות וחריצות זה חשוב אפילו יותר. אבל למה, בשם אלוהים, הייתה חייבת צ'ואה לשלוח את בנותיה דווקא ללימודי נגינה שבהם השקיעו את כל המרץ והזמן והיכולת שלהן? הספר כולו סובב סביב תיאורי נגינה, החל מהאימונים הקפדניים ועד הרסיטלים ובית הספר היוקרתי למוזיקה. בסופו של דבר האימונים עשו את שלהם, ושתי הבנות ניגנו מדהים לגילן וגרפו תשואות בכל מקום. אבל הבחירה במוזיקה נראתה לי כמעט שרירותית, כמו משהו שהיה נראה לאם יוקרתי או מכובד, וזו כמובן לא הייתה בחירה של הבנות עצמן (אף על פי שהיא טוענת ששתיהן מאוד מוזיקליות). אז ברור שאם הילדה מתאמנת שעות בכל יום בכלי נגינה, ולומדת עם טובי המורים, בסופו של דבר היא תנגן טוב; אבל באותו אופן שרירותי היא הייתה יכולה לעסוק בשחמט, או בשחייה, או בלימודי שפות זרות או במדעים. למעשה, כל דבר שנלמד בשיטתיות ובקפדנות במשך שעות בכל יום עם טובי המורים, נשתפר בו במידה ניכרת. אז מה כל כך מיוחד במוזיקה שהאימא הזו התעקשה לטפח? ולמה היו צריכות להתנהל מריבות יומיומיות עם הבת הצעירה במשך שנים סביב לימודי הכינור שלה, אם באותה מידה היא הייתה יכולה להצליח במשהו אחר - משהו שהיא בחרה?
הרי זה כל הבסיס של החינוך הסיני, והוא הרבה פחות טוב לילדים ממה שהיה נדמה בהתחלה: לדעת צ'ואה (והסינים), הילדים צריכים לכבד את הוריהם, לציית להם בכל דבר, להשקיע את מירב המאמצים לשמח אותם, ולא חשוב מה הילדים עצמם חושבים. זו גישה שאני יכולה להבין, אבל בהחלט גם יכולה להבין למה ילדה עם מזג עצמאי וסוער שגדלה באמריקה תסרב להשתתף במשחק הזה. אז בסופו של דבר הספר מתחלק בין סיפורי הצלחה של הבנות בנגינה (נראה שרוב תחומי הלימודים האחרים לא ממש עניינו את צ'ואה, למרות שהיה לה חשוב לציין שהן הצליחו גם בהם) לבין תיאורי המריבות ההרסניות בין האם לבת הצעירה. לא השתכנעתי מזה ששיטת החינוך הזו טובה במיוחד, למרות שיש כמה מאפיינים שלה שהייתי מאמצת (ושאני אף מכירה באופן אישי מהחינוך הרוסי). מצד שני, גם לא הייתי הופכת את הספר הזה למוקד של דיון סוער. נראה שהוא פרובוקטיבי לאמריקאים כמעט במודע, כי צ'ואה כל הזמן משווה בין שני סוגי החינוך וטוענת כמה שלה יותר טוב. נו, שיהיה...
קראתי את הספר במהירות, בתוך פחות מיום אני חושבת. הוא זורם וקליל למדי, וגם לא ארוך. אבל לא זכורות לי ממנו הרבה תובנות חינוכיות גדולות, וגם לא הנאה מיוחדת בקריאה באופן כללי, אלא רק תחושה של מירוץ שלא ברור מה מטרתו. אולי כך הרגישו גם הבנות שלה. אני, בכל אופן, שמחתי לסיים את הקריאה ולחזור לחיים הנינוחים שלי, שהם לא מרדף אחר הצטיינות אלא פשוט חיים.
הימנון הקרב של אמא נמרה, איימי צ'ואה, שנת 2011, הוצאת מודן, 216 עמודים
הספר הזה היה מדובר מאוד עם צאתו, והגישה החינוכית שלו ממשיכה להיות מדוברת עד היום. על הכריכה כתוב "רב המכר שהסעיר את אמריקה", ולא בכדי. כי צ'ואה, "אמא נמרה" סינית מארה"ב (שגם נולדה בשנת הנמר ומזכירה את תכונות בני המזל הזה מדי פעם), שוטחת בספר הזה את משנתה החינוכית כפי שלמדה מאבותיה הסינים הקפדנים והנוקשים. חינוך שכמובן שום אמריקאי לא מקבל בקור רוח. בעמוד הראשון מציינת צ'ואה מה שתי בנותיה (בסוף הספר נערות מתבגרות) לא הורשו מעולם לעשות:
- לישון אצל חברות
- לשחק עם חברים אחרי שעות הלימודים
- להשתתף בהצגות בית הספר
- לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב
- לבחור פעילויות או חוגים
- לקבל ציון נמוך מ"טוב מאוד"
- לא לנגן בפסנתר או כינור
ועוד כמה מגבלות ברוח זו.
צ'ואה מנסה להסביר לאורך כל הספר כמה החינוך הסיני האדוק הוא טוב לילדים, כי "ילד יכול ליהנות רק ממשהו שהוא מצטיין בו", ולכן חשוב שהילדים יצטיינו בכל מה שהם עושים. זה גם כמובן פותח דלתות בחיים ומקדם את הילדים לפסגה העולמית בתחומים שבהם הם מצטיינים, ואיזה הורה לא רוצה שילדיו ירכשו כלים וקשרים להצלחה בעתיד? אז צ'ואה, אמא סינית קפדנית, פועלת בדיוק למען מטרה זו (היא נשואה לבעל יהודי אבל הוא לא כל כך פעיל בסיפור, כלומר לא מפריע לה להיות אמא סינית כמו שהיא רוצה). מלבד ההצטיינות בלימודי בית הספר, חוץ מבשיעורי ספורט ודרמה כמובן, היא שלחה את שתי בנותיה ללימודי נגינה מפרכים - הבכורה לפסנתר והצעירה לכינור - והשקיעה כסף רב בלימודים אצל טובי המורים ושעות רבות של עזרה בעצמה באימוני הנגינה שלהן.
כאן הנקודה המרכזיתשצ'ואה מנסה להעביר - שלהיות "אמא נמרה" סינית זה לא דבר קל או אנוכי כמו שאמריקאים חושבים, כי למעשה זה דורש מהאם אינסוף עבודה וגם השקעה כספית ניכרת כדי להביא את ילדיה לגדולה. אין ספק שהיא שכנעה אותי: בכל הספר נראה שצ'ואה מלהטטת בלי הרף בין עבודתה התובענית כמרצה למשפטים לבין לימודי הנגינה של בנותיה, כולל הסעות למאסטרים בכל רחבי אמריקה והשגחה על לימודי נגינה גם בחופשות משפחתיות (למשל באמצעות שכירת אולם כנסים של מלון כמה שעות בכל יום כדי שהילדה תוכל להתאמן בפסנתר שבו). ואין ספק כי בנותיה הגיעו רחוק - הבכורה הגיעה לרסיטלים יוקרתיים לפסנתר וזכתה בתחרויות נגינה עולמיות, והצעירה הדהימה את כל שומעיה בנגינתה בכינור וזכתה ללמוד אצל מורה אגדית מג'וליארד.
אבל לא הכול הלך חלק כי הילדות, נו, הן אמריקאיות. הבכורה עוד קיבלה על עצמה את הדין ולמדה להיות צייתנית, אך הצעירה המרדנית סירבה להיכנע לתכתיבי אמה, ושעות רבות עברו על השתיים מדי יום בצעקות ומריבות סביב הנגינה בכינור - שבמקומו העדיפה הבת לבלות עם חברים, ללכת למסיבות או לשחק טניס (שומו שמים). במשך רוב הספר הבת נכנעה בסופו של דבר לאמה, אך העימות הוביל לתחושה לא כל כך נעימה בעת הקריאה, ולפחות אני כקוראת מערבית שאלתי את עצמי - בשביל מה זה טוב?
זו הביקורת העיקרית שלי על שיטת החינוך הזו, כפי שעלתה מתוך הספר: אכן, ילד (וגם מבוגר) כנראה יכולים ליהנות באמת רק ממשהו שהם טובים בו. ואין ספק שכדי להיות טובים במשהו צריך להתאמן הרבה. וגם אין ספק שהצלחה בלימודים זה חשוב, ופיתוח תכונות כמו התמדה, סבלנות וחריצות זה חשוב אפילו יותר. אבל למה, בשם אלוהים, הייתה חייבת צ'ואה לשלוח את בנותיה דווקא ללימודי נגינה שבהם השקיעו את כל המרץ והזמן והיכולת שלהן? הספר כולו סובב סביב תיאורי נגינה, החל מהאימונים הקפדניים ועד הרסיטלים ובית הספר היוקרתי למוזיקה. בסופו של דבר האימונים עשו את שלהם, ושתי הבנות ניגנו מדהים לגילן וגרפו תשואות בכל מקום. אבל הבחירה במוזיקה נראתה לי כמעט שרירותית, כמו משהו שהיה נראה לאם יוקרתי או מכובד, וזו כמובן לא הייתה בחירה של הבנות עצמן (אף על פי שהיא טוענת ששתיהן מאוד מוזיקליות). אז ברור שאם הילדה מתאמנת שעות בכל יום בכלי נגינה, ולומדת עם טובי המורים, בסופו של דבר היא תנגן טוב; אבל באותו אופן שרירותי היא הייתה יכולה לעסוק בשחמט, או בשחייה, או בלימודי שפות זרות או במדעים. למעשה, כל דבר שנלמד בשיטתיות ובקפדנות במשך שעות בכל יום עם טובי המורים, נשתפר בו במידה ניכרת. אז מה כל כך מיוחד במוזיקה שהאימא הזו התעקשה לטפח? ולמה היו צריכות להתנהל מריבות יומיומיות עם הבת הצעירה במשך שנים סביב לימודי הכינור שלה, אם באותה מידה היא הייתה יכולה להצליח במשהו אחר - משהו שהיא בחרה?
הרי זה כל הבסיס של החינוך הסיני, והוא הרבה פחות טוב לילדים ממה שהיה נדמה בהתחלה: לדעת צ'ואה (והסינים), הילדים צריכים לכבד את הוריהם, לציית להם בכל דבר, להשקיע את מירב המאמצים לשמח אותם, ולא חשוב מה הילדים עצמם חושבים. זו גישה שאני יכולה להבין, אבל בהחלט גם יכולה להבין למה ילדה עם מזג עצמאי וסוער שגדלה באמריקה תסרב להשתתף במשחק הזה. אז בסופו של דבר הספר מתחלק בין סיפורי הצלחה של הבנות בנגינה (נראה שרוב תחומי הלימודים האחרים לא ממש עניינו את צ'ואה, למרות שהיה לה חשוב לציין שהן הצליחו גם בהם) לבין תיאורי המריבות ההרסניות בין האם לבת הצעירה. לא השתכנעתי מזה ששיטת החינוך הזו טובה במיוחד, למרות שיש כמה מאפיינים שלה שהייתי מאמצת (ושאני אף מכירה באופן אישי מהחינוך הרוסי). מצד שני, גם לא הייתי הופכת את הספר הזה למוקד של דיון סוער. נראה שהוא פרובוקטיבי לאמריקאים כמעט במודע, כי צ'ואה כל הזמן משווה בין שני סוגי החינוך וטוענת כמה שלה יותר טוב. נו, שיהיה...
קראתי את הספר במהירות, בתוך פחות מיום אני חושבת. הוא זורם וקליל למדי, וגם לא ארוך. אבל לא זכורות לי ממנו הרבה תובנות חינוכיות גדולות, וגם לא הנאה מיוחדת בקריאה באופן כללי, אלא רק תחושה של מירוץ שלא ברור מה מטרתו. אולי כך הרגישו גם הבנות שלה. אני, בכל אופן, שמחתי לסיים את הקריאה ולחזור לחיים הנינוחים שלי, שהם לא מרדף אחר הצטיינות אלא פשוט חיים.
