החלומות שהורגים אותנו
דוידי רוזנפלד. הוצאה עצמית,
274 עמודים, 50 שקלים
הביקורת מאת:
יובל אלבשן, הארץ מוסף "ספרים" יום שישי ה-25/3/2016
ריימונד צ'נדלר, השייקספיר של ספרות הבלש (כמו שכינה אותו פעם יאיר לפיד), אמר את זה בצורה המדויקת ביותר: "יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן". ואכן, ההתנשאות המטופשת על ספרות בלשים (שצ'נדלר עצמו נהנה לזלזל בה, למשל בדבריו: "אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות") ליוותה אותה כמעט מראשיתה, ביחס הפוך למספר קוראיה ההולך וגדל.
החוקר הפרטי פיליפ מארלו, גיבור ספרי המתח של צ'נדלר, הוא כבר מזמן סב גאה ששבט של חוקרים פרטיים, דוברי שפות שונות ומשונות, יצאו מחלציו. גם אלה שהתרחקו מלוס אנג'לס קיבלו את המטען הגנטי שלו, די.אן.איי שכולל: תחושת ייאוש קיומי מהחיים, בדידות, ציניות, לשון חריפה, יכולת ניווט בסמטאות האחוריות של החברה, משחק בלתי נגמר בין מוסריות להעדרה, אהבת נשים וכסף בלי להזדקק לכל זה באמת. אפילו בעברית הנידחת שלנו כבר נולדו לו צאצאים (כמו שרמן של לפיד). הצעיר שבהם הוא החוקר הפרטי ארז בראון, גיבור ספריו של דוידי רוזנפלד.
אמנם העניבה והחליפה הכחולה הוחלפו בחולצת טי שירט כמיטב המסורת הישראלית, אבל כמו אביו מולידו גם בראון הוא עממי, ציני, שנון, חד, מוסרי ולא, בודד ולא, אוהב חיים אבל לא באמת מצליח לשרוד בהם. הוא נוטה לדיכאונות ובוחר לעסוק בחקירות פרטיות בלית ברירה.
בספרו הראשון, "פרידה מבבל", נתקלנו בבראון לראשונה בתל אביב. בספר החדש "החלומות שהורגים אותנו" הוא עדיין ממוקם בתל אביב אבל מרחיק עד לבאר שבע, רהט והתנחלות של ברסלבים בשטחים. בראון עצמו התבגר. אחרי ילד אחד ושבע שנות נישואים, אשתו עזבה אותו, ההורים המזדקנים שלו חולים ורק חבר אחד שלו מתעקש עדיין להישאר רווק לנצח (שם החבר, אגב, הוא דוידי רוזנפלד). אבל הטריקים הם אותם טריקים: הוא יוצא לחפש אשה שנעלמה אבל מהר מאוד מתברר שהוא לא היחיד שמחפש אחריה. בדרך עתידים להיעלם עוד כמה אנשים, להתגלות עוד כמה אמיתות ולהופיע החלומות שהורגים אותנו.
בין לבין מבריקות אבחנותיו החדות של בראון לגבי החיים של כולנו — ממש כמו של אביו מארלו. כמה דוגמאות: כשבראון ופרודתו מגיעים לטיפול זוגי אומרת הפסיכולוגית בעלת "הקול המרגיע, שקט, מכיל ומעצבן", כי "אני מוכרחה להבהיר כבר בהתחלה שזה לא עניין של זבנג וגמרנו. זה תהליך". ארז מתרגם לעצמו: "זה ייקח המון זמן, יעלה הרבה מאוד כסף ואין לי מושג קלוש אם זה יצליח". או, למשל, כשהחבר דוידי אומר: "זה מדעי או על פי המחקרים האחרונים שקראתי", מתרגם ארז: "קראתי על זה ב'ידיעות אחרונות' או אפילו שמעתי ממישהו במשרד ליד מכונת הקפה". אי אפשר להכחיש: זה אופייני לשיח הישראלי. גם במובנים אלה, הכתיבה של רוזנפלד מזכירה את זו של צ'נדלר: היא מהירה, שנונה ויש בה משפטים שיכולים לחיות גם מחוץ לעלילה ("אף אחד לא רוצה באמת להשתנות, זה קשה, זה מעייף, זה כמו דיאטה, משהו שכדאי לעשות מחר").
"החלומות שהורגים אותנו" יצא בהוצאה עצמית הודות לתומכי הדסטארט שקנו את הספר מראש. איני יודע אם זה קשור לעובדה הזאת, אבל ניכר שהספר לא עבר עריכה מוקפדת וחבל שכך. לרוזנפלד יש ניצוצות, ויד עורכת תקיפה יותר היתה מבליטה אותם ומהדקת את העלילה.
אמנון ז'קונט קבע בעבר שלפיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר "קמו חקיינים רבים, טובים יותר או פחות, אך אף לא יורש אחד". ארז בראון לא מפריך את הקביעה הזאת, למרבה הצער, אבל זה לא אמור להיות לו אכפת. הוא הרי זה שקבע ש"לחקור זה לכתוב את האמת... לא להיות חלק מהמשחק, לחקור זה להיות בודד, לא מוכר, לא אהוב. לחקור זה כנראה להיכשל... ולדעת".
.
