כתיבת "המשכים" לספרים אהובים לאחר מות הסופר
בשבת האחרונה התפרסמה במוסף "שבת" סקירה מאת יונתן דה שליט על "אגתה כריסטי: רצח בראשי תיבות" - ספר חדש בכיכובו של הרקול פוארו, אשר לא נכתב ע"י אגתה כריסטי (למרות השימוש בשמה בכותרת), אלא ע"י סופרת אחרת, סופי האנה, באישור בעלי הזכויות.
בסקירה הזו דה שליט כותב, בין היתר:
"כתיבת ספרות המשך לספרות שזכתה לפופולריות ולהצלחה היא תופעה מעניינת. זה כבר קרה לאיאן פלמינג, כשהסופר ויליאם בויד כתב ספר נוסף בסדרת הספרים על ג'יימס בונד; הסופר סבסטיאן פולקס כתב ספר המשך בסדרת "ג'יבס ו–ווסטר" של פי.ג'י. וודהאוס; ג'ואנה טרולופ כתבה המשך ל"תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן; אנתוני הורוביץ כתב שני ספרים חדשים בסדרת שרלוק הולמס; שמונה סופרים שונים כתבו עשרים ושניים ספרים חדשים תחת המותג של רוברט לדלום.
יש בכתיבת ספרי המשך כאלה משום מחווה והצדעה לסופרי עבר גדולים. וטמון בכך, כמובן, גם מניע כספי משמעותי, השאיפה למיצוי מרבי של מותג שהצליח. לספרי ההמשך יש תופעה מקבילה ברשת, שמניעיה טהורים בהרבה, והיא תופעת ה–fan fiction. אוהדים של ספרים מסוימים כותבים באינטרנט אפילוגים ופרולוגים ופרקי המשך לספרים שהם אוהבים. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ויש בה חן ויופי מיוחדים.
אפשר לחשוב על דוגמאות דומות משדות אמנות ויצירה נוספים. קאברים לשירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם המוזיקה; תופעת ה"סימפול" (sampling), שבמסגרתה מוזיקאים מכניסים ליצירתם קטעים מיצירות של יוצרים אחרים (תופעה שגובלת לעתים בפגיעה בקניין רוחני, ומגיעה מדי פעם לעימותים משפטיים); יצירה מחודשת (remake) של סרטים וסדרות טלוויזיה; ואפילו, בתחום האדריכלות, הרחבה של מבנים איקוניים, בדרך שאינה מחקה לחלוטין את המקור אך נותנת לו מקום של כבוד והערכה (למשל – הרחבת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק או הוספת אגף גדול וחדש, אגף סיינסבורי, לגלריה הלאומית בלונדון). התופעות האלה מעלות את השאלה, שנדונה רבות בעיקר בתחום האמנות הפלסטית, על ההבדל בין מקור ובין זיוף והאם הדבר משפיע על ערכה האמנותי של היצירה."
לא קראתי את הספרים שדה שליט נותן כדוגמה, אבל יצא לי לקרוא מעט סיפורי fan fiction חובבניים באינטרנט, את "פיטר פאן בארגמן" - ספר ההמשך ל"פיטר פאן", וגם סיפור קצר של סטיבן קינג (שכבר הזכרתי כאן בעבר) שמשתמש בדמויותיהם של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון וכתוב בסגנונו של ארתור קונאן דויל, אבל הפעם נותן לווטסון לפענח את התעלומה.
אילו ספרים "חדשים" של סדרה קיימת קראתם, ומה חשבתם עליהם
וכמובן, כל מה שתרצו להוסיף על התופעה של הוספת ספרים לסדרה שלא ע"י הסופר/ת המקורי/ת.
בשבת האחרונה התפרסמה במוסף "שבת" סקירה מאת יונתן דה שליט על "אגתה כריסטי: רצח בראשי תיבות" - ספר חדש בכיכובו של הרקול פוארו, אשר לא נכתב ע"י אגתה כריסטי (למרות השימוש בשמה בכותרת), אלא ע"י סופרת אחרת, סופי האנה, באישור בעלי הזכויות.
בסקירה הזו דה שליט כותב, בין היתר:
"כתיבת ספרות המשך לספרות שזכתה לפופולריות ולהצלחה היא תופעה מעניינת. זה כבר קרה לאיאן פלמינג, כשהסופר ויליאם בויד כתב ספר נוסף בסדרת הספרים על ג'יימס בונד; הסופר סבסטיאן פולקס כתב ספר המשך בסדרת "ג'יבס ו–ווסטר" של פי.ג'י. וודהאוס; ג'ואנה טרולופ כתבה המשך ל"תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן; אנתוני הורוביץ כתב שני ספרים חדשים בסדרת שרלוק הולמס; שמונה סופרים שונים כתבו עשרים ושניים ספרים חדשים תחת המותג של רוברט לדלום.
יש בכתיבת ספרי המשך כאלה משום מחווה והצדעה לסופרי עבר גדולים. וטמון בכך, כמובן, גם מניע כספי משמעותי, השאיפה למיצוי מרבי של מותג שהצליח. לספרי ההמשך יש תופעה מקבילה ברשת, שמניעיה טהורים בהרבה, והיא תופעת ה–fan fiction. אוהדים של ספרים מסוימים כותבים באינטרנט אפילוגים ופרולוגים ופרקי המשך לספרים שהם אוהבים. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ויש בה חן ויופי מיוחדים.
אפשר לחשוב על דוגמאות דומות משדות אמנות ויצירה נוספים. קאברים לשירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם המוזיקה; תופעת ה"סימפול" (sampling), שבמסגרתה מוזיקאים מכניסים ליצירתם קטעים מיצירות של יוצרים אחרים (תופעה שגובלת לעתים בפגיעה בקניין רוחני, ומגיעה מדי פעם לעימותים משפטיים); יצירה מחודשת (remake) של סרטים וסדרות טלוויזיה; ואפילו, בתחום האדריכלות, הרחבה של מבנים איקוניים, בדרך שאינה מחקה לחלוטין את המקור אך נותנת לו מקום של כבוד והערכה (למשל – הרחבת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק או הוספת אגף גדול וחדש, אגף סיינסבורי, לגלריה הלאומית בלונדון). התופעות האלה מעלות את השאלה, שנדונה רבות בעיקר בתחום האמנות הפלסטית, על ההבדל בין מקור ובין זיוף והאם הדבר משפיע על ערכה האמנותי של היצירה."
לא קראתי את הספרים שדה שליט נותן כדוגמה, אבל יצא לי לקרוא מעט סיפורי fan fiction חובבניים באינטרנט, את "פיטר פאן בארגמן" - ספר ההמשך ל"פיטר פאן", וגם סיפור קצר של סטיבן קינג (שכבר הזכרתי כאן בעבר) שמשתמש בדמויותיהם של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון וכתוב בסגנונו של ארתור קונאן דויל, אבל הפעם נותן לווטסון לפענח את התעלומה.
אילו ספרים "חדשים" של סדרה קיימת קראתם, ומה חשבתם עליהם
