ביקורת
הזקן בן המאה שיצא מן החלום ונעלם / יונס יונסון
לאור אזכור הספר והסרט בדיונים בפורום, מצאתי לנכון לחלוק אתכם את דעתי (המבולבלת והלא מגובשת) על היצירה המקורית:
Hundaaringen som klev ut genom fonstret och forsvann / Jonas Jonasson
תרגום משוודית: רות שפירא
בהוצאת כתר, 2011
360 עמ'
אני מעריכה מאוד שנינות, הומור ואירוניה בספרות, כמו גם בכל תחום אחר באמנות ובחיים. מה שכן, כדי שאהנה משנינות, הומור ואירוניה, ובייחוד בספרות, הם צריכים להיות איכותיים ומשובחים (בעיניי, כמובן, כי גם זה עניין של טעם). וכשמהות הספר מתבססת כולה על שנינות, הומור ואירוניה, ללא כל ערך מוסף אחר, האיכות שלהם הופכת מבחינתי לקריטית אף יותר כדי שהספר ייחשב לטוב בעיניי. אחרת, מה כבר נשאר?
ספרו של יונסון, לטעמי, הוא בדיוק ספר מהסוג שתיארתי, רומן קומי שאינו מתיימר אלא להצחיק ולשעשע את הקורא. השאלה הנשאלת, ושבה אני מתחבטת בעצמי גם לאחר סיום הקריאה, היא: האם הוא באמת עומד במשימה הזאת בהצלחה? האם רמת השנינות, ההומור והאירוניה ברומן הארוך למדי היא כזאת שהם מצליחים להחזיק על כתפיהם ספר עב כרס מתחילתו ועד סופו? ובכן, אין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. או, ליתר דיוק, ההצלחה, מבחינתי לפחות, היא גבולית וחלקית בלבד.
כן, הספר פחות או יותר משעשע לפרקים, אבל הוא אינו ממש מצחיק או מבריק עד כדי כך, ויש בו לדעתי מקומות לא מועטים שבהם השנינות אינה מתעלה לרמה גבוהה דיה בשביל לרתק אותי. מתישהו במהלך הקריאה אף הרגשתי שעמום קל, מהסוג של: טוב, הבנתי את הפואנטה, אבל כבר לא די בכך כדי לשמר את העניין.
ויחד עם זאת, הוא כנראה בכל זאת משעשע דיו כדי שאפיק מידה מסוימת ומשתנה של הנאה פה ושם במהלך קריאתו, ובייחוד בהתחלה ולקראת הסוף. אני גם יודעת שיש אנשים רבים שנהנו מקריאתו יותר ממני והסבורים שהוא "הורג מצחוק". אז במקום לכתוב חוות דעת נחרצת, אכתוב כאן ביתר פירוט על הספר, ובעיקר אצטט ממנו, כדי שתוכלו להתרשם ולהחליט בעצמכם אם הוא יכול להתאים לכם או לא.
הספר, כשמו כן הוא, מספר על זקן, ששעה לפני מסיבת יום ההולדת המאה מחליט שנמאס לו ושהוא בריא ושפוי מכדי להירקב בבית האבות שאליו הוכנס, ולכן יוצא מחלון חדרו ונעלם. זאת לא לפני שהוא "מרים", די במקרה וכמעט בהיסח הדעת, מזוודה מלאה בכסף של בחור השייך, כמסתבר, לארגון פשע מקומי. מכאן מתחיל סיפור הרפתקאות מטורף, הזוי ומופרך לחלוטין, שבמהלכו אנשי מאפיה ומשטרה כאחד מנהלים מרדף אחרי הזקן קל הדעת והרגליים. במהלך מנוסתו, מצטרפים לקשיש הכריזמטי עוד כמה חברים מוזרים אף יותר ממנו, והם אף מצליחים להותיר מאחוריהם לגמרי במקרה אי אילו גוויות של כל מיני אלמנטים שליליים ועבריינים במיוחד, ובכך לבצע שירות חשוב לציבור.
אציג בקצרה את החבורה הססגונית שהזקן אוסף מסביבו במילים של הספר עצמו: "אלן קרלסון בן המאה, הגנב הקטן יוליוס יונסון..., הסטודנט הנצחי בני יונברג, ארוסתו גונילה ביורקלונד היפה, שתי חיות הבית שלה, הפילה סוניה וכלב הזאב בוסטר, אחיו של בני יונברג, סיטונאי המזון מאסקילסטונה, הגלמוד כל כך עד לאחרונה" ו"ראש כנופיית הגנגסטרים לשעבר פר-גונר ירדין" (עמ` 345). בנוסף אנו מתוודעים לשורה ארוכה של דמויות משונות ומגוחכות במידה כזו או אחרת, וביניהן מפקח משטרה חביב, תובע אופורטוניסט אך טיפש, פושעים מרושעים בעלי מנת משכל חד ספרתית, ועוד ועוד.
במקביל לסיפור בריחתו של אלן הזקן בהווה, אנחנו למדים בהדרגה את סיפור חייו הארוך, המפותל, ההזוי והמופרך עוד יותר של האיש בן המאה. די לומר, שבסיפור מעורבים תככים פוליטיים וריגול בינלאומי, נשק להשמדה המונית, נשיאים ואנשים רמי דרג של מעצמות וסתם מדינות ברחבי העולם, מסע רגלי ארוך לחציית הרי ההימלאיה, וכמובן שובל ארוך ומגואל בדם של גופות של אנשים נחמדים וחשובים יותר או פחות. וכל זה מוצג בצורה שאינה מותירה מקום לפסימיות או עצבות כלשהי, למרות חומרתם לכאורה של חלק מהאירועים המתוארים. במילים אחרות, מסתבר שהכפרי השוודי הפשוט, הבור והתמים, שכל רצונו בחיים הוא לשבת בכיסא נוח עם כוסית יי"ש ללא מטרייה בפנים, אחראי בערך לכל ההיסטוריה העקובה מדם של המאה ה-20.
אז האם הספר מטופש או חריף? סתמי או מבריק? משעמם או מצחיק? ואולי כל הדברים האלה גם יחד? תחליטו לבד. וכדי להקל עליכם, אצטט כאן קטע נוסף המתרחש כשהחבורה בורחת במטוס בדרך לבאלי (עמ` 346):
אלן ביקש מהקברניט שיודיע לו כשישמע ממגדל הפיקוח בבאלי, ואלן כבר יטפל בכל השאר.
"ובכן, זה הזמן," אמר הקברניט בדאגה. "מה לענות להם. הלוא הם יכולים ליירט אותי, או לעשות כל דבר אחר!"
"מה פתאום," אמר אלן ולקח לידיו את האוזניות והמיקרופון של הקברניט. "הלו? באלי איירפורט?" קרא באנגלית וקיבל מיד תשובה
שעל המטוס להזדהות מיד אלא אם כן הם רוצים שחיל האוויר האינדונזי יעלה לאוויר ויתקוף אותם.
"שמי דולרס," אמר אלן. "מאה אלף דולרס."
דממה מוחלטת השתררה במגדל הפיקוח. הקברניט האינדונזי וטייס המשנה שלו תלו באלן מבטי הערצה.
"בזה הרגע פקח הטיסה מדסקס עם מקורביו את השאלה בין כמה אנשים הכסף צריך להתחלק," הסביר אלן.
"אני יודע," אמר הקברניט.
עברו עוד כמה שניות, עד שנשמע שוב קולו של פקח הטיסה.
"הלו? אתה שם, מיסטר דולרס?"
"כן, אני כאן," אמר אלן.
"סליחה, אבל מה אמרת שמך הפרטי, מיסטר דולרס?"
"מאה אלף," אמר אלן. "אני מיסטר מאה אלף דולרס, ואני מבקש אישור לנחות בשדה התעופה שלכם."
"סלח לי, מיסטר דולרס. לא שומעים אותך היטב. תהיה מוכן בטובך לחזור פעם נוספת על שמך הפרטי?"
אלן הסביר לקברניט שפקח הטיסה פתח עכשיו במשא ומתן.
"אני יודע," אמר הקברניט.
"שמי הפרטי מאתיים אלף," אמר אלן. "יש לנו אישור להתחיל בנחיתה?"
"רגע אחד, מיסטר דולרס," אמר פקח הטיסה, חיכה לקבל אישור מהסובבים אותו ואז אמר:
"ברוכים הבאים לבאלי, מיסטר דולרס. נשמח לארח אותך אצלנו."
קטע יחסית חביב, אך כנראה שבכל זאת לא ממש "בא לי". ולכם?
לאור אזכור הספר והסרט בדיונים בפורום, מצאתי לנכון לחלוק אתכם את דעתי (המבולבלת והלא מגובשת) על היצירה המקורית:
Hundaaringen som klev ut genom fonstret och forsvann / Jonas Jonasson
תרגום משוודית: רות שפירא
בהוצאת כתר, 2011
360 עמ'
אני מעריכה מאוד שנינות, הומור ואירוניה בספרות, כמו גם בכל תחום אחר באמנות ובחיים. מה שכן, כדי שאהנה משנינות, הומור ואירוניה, ובייחוד בספרות, הם צריכים להיות איכותיים ומשובחים (בעיניי, כמובן, כי גם זה עניין של טעם). וכשמהות הספר מתבססת כולה על שנינות, הומור ואירוניה, ללא כל ערך מוסף אחר, האיכות שלהם הופכת מבחינתי לקריטית אף יותר כדי שהספר ייחשב לטוב בעיניי. אחרת, מה כבר נשאר?
ספרו של יונסון, לטעמי, הוא בדיוק ספר מהסוג שתיארתי, רומן קומי שאינו מתיימר אלא להצחיק ולשעשע את הקורא. השאלה הנשאלת, ושבה אני מתחבטת בעצמי גם לאחר סיום הקריאה, היא: האם הוא באמת עומד במשימה הזאת בהצלחה? האם רמת השנינות, ההומור והאירוניה ברומן הארוך למדי היא כזאת שהם מצליחים להחזיק על כתפיהם ספר עב כרס מתחילתו ועד סופו? ובכן, אין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. או, ליתר דיוק, ההצלחה, מבחינתי לפחות, היא גבולית וחלקית בלבד.
כן, הספר פחות או יותר משעשע לפרקים, אבל הוא אינו ממש מצחיק או מבריק עד כדי כך, ויש בו לדעתי מקומות לא מועטים שבהם השנינות אינה מתעלה לרמה גבוהה דיה בשביל לרתק אותי. מתישהו במהלך הקריאה אף הרגשתי שעמום קל, מהסוג של: טוב, הבנתי את הפואנטה, אבל כבר לא די בכך כדי לשמר את העניין.
ויחד עם זאת, הוא כנראה בכל זאת משעשע דיו כדי שאפיק מידה מסוימת ומשתנה של הנאה פה ושם במהלך קריאתו, ובייחוד בהתחלה ולקראת הסוף. אני גם יודעת שיש אנשים רבים שנהנו מקריאתו יותר ממני והסבורים שהוא "הורג מצחוק". אז במקום לכתוב חוות דעת נחרצת, אכתוב כאן ביתר פירוט על הספר, ובעיקר אצטט ממנו, כדי שתוכלו להתרשם ולהחליט בעצמכם אם הוא יכול להתאים לכם או לא.
הספר, כשמו כן הוא, מספר על זקן, ששעה לפני מסיבת יום ההולדת המאה מחליט שנמאס לו ושהוא בריא ושפוי מכדי להירקב בבית האבות שאליו הוכנס, ולכן יוצא מחלון חדרו ונעלם. זאת לא לפני שהוא "מרים", די במקרה וכמעט בהיסח הדעת, מזוודה מלאה בכסף של בחור השייך, כמסתבר, לארגון פשע מקומי. מכאן מתחיל סיפור הרפתקאות מטורף, הזוי ומופרך לחלוטין, שבמהלכו אנשי מאפיה ומשטרה כאחד מנהלים מרדף אחרי הזקן קל הדעת והרגליים. במהלך מנוסתו, מצטרפים לקשיש הכריזמטי עוד כמה חברים מוזרים אף יותר ממנו, והם אף מצליחים להותיר מאחוריהם לגמרי במקרה אי אילו גוויות של כל מיני אלמנטים שליליים ועבריינים במיוחד, ובכך לבצע שירות חשוב לציבור.
אציג בקצרה את החבורה הססגונית שהזקן אוסף מסביבו במילים של הספר עצמו: "אלן קרלסון בן המאה, הגנב הקטן יוליוס יונסון..., הסטודנט הנצחי בני יונברג, ארוסתו גונילה ביורקלונד היפה, שתי חיות הבית שלה, הפילה סוניה וכלב הזאב בוסטר, אחיו של בני יונברג, סיטונאי המזון מאסקילסטונה, הגלמוד כל כך עד לאחרונה" ו"ראש כנופיית הגנגסטרים לשעבר פר-גונר ירדין" (עמ` 345). בנוסף אנו מתוודעים לשורה ארוכה של דמויות משונות ומגוחכות במידה כזו או אחרת, וביניהן מפקח משטרה חביב, תובע אופורטוניסט אך טיפש, פושעים מרושעים בעלי מנת משכל חד ספרתית, ועוד ועוד.
במקביל לסיפור בריחתו של אלן הזקן בהווה, אנחנו למדים בהדרגה את סיפור חייו הארוך, המפותל, ההזוי והמופרך עוד יותר של האיש בן המאה. די לומר, שבסיפור מעורבים תככים פוליטיים וריגול בינלאומי, נשק להשמדה המונית, נשיאים ואנשים רמי דרג של מעצמות וסתם מדינות ברחבי העולם, מסע רגלי ארוך לחציית הרי ההימלאיה, וכמובן שובל ארוך ומגואל בדם של גופות של אנשים נחמדים וחשובים יותר או פחות. וכל זה מוצג בצורה שאינה מותירה מקום לפסימיות או עצבות כלשהי, למרות חומרתם לכאורה של חלק מהאירועים המתוארים. במילים אחרות, מסתבר שהכפרי השוודי הפשוט, הבור והתמים, שכל רצונו בחיים הוא לשבת בכיסא נוח עם כוסית יי"ש ללא מטרייה בפנים, אחראי בערך לכל ההיסטוריה העקובה מדם של המאה ה-20.
אז האם הספר מטופש או חריף? סתמי או מבריק? משעמם או מצחיק? ואולי כל הדברים האלה גם יחד? תחליטו לבד. וכדי להקל עליכם, אצטט כאן קטע נוסף המתרחש כשהחבורה בורחת במטוס בדרך לבאלי (עמ` 346):
אלן ביקש מהקברניט שיודיע לו כשישמע ממגדל הפיקוח בבאלי, ואלן כבר יטפל בכל השאר.
"ובכן, זה הזמן," אמר הקברניט בדאגה. "מה לענות להם. הלוא הם יכולים ליירט אותי, או לעשות כל דבר אחר!"
"מה פתאום," אמר אלן ולקח לידיו את האוזניות והמיקרופון של הקברניט. "הלו? באלי איירפורט?" קרא באנגלית וקיבל מיד תשובה
שעל המטוס להזדהות מיד אלא אם כן הם רוצים שחיל האוויר האינדונזי יעלה לאוויר ויתקוף אותם.
"שמי דולרס," אמר אלן. "מאה אלף דולרס."
דממה מוחלטת השתררה במגדל הפיקוח. הקברניט האינדונזי וטייס המשנה שלו תלו באלן מבטי הערצה.
"בזה הרגע פקח הטיסה מדסקס עם מקורביו את השאלה בין כמה אנשים הכסף צריך להתחלק," הסביר אלן.
"אני יודע," אמר הקברניט.
עברו עוד כמה שניות, עד שנשמע שוב קולו של פקח הטיסה.
"הלו? אתה שם, מיסטר דולרס?"
"כן, אני כאן," אמר אלן.
"סליחה, אבל מה אמרת שמך הפרטי, מיסטר דולרס?"
"מאה אלף," אמר אלן. "אני מיסטר מאה אלף דולרס, ואני מבקש אישור לנחות בשדה התעופה שלכם."
"סלח לי, מיסטר דולרס. לא שומעים אותך היטב. תהיה מוכן בטובך לחזור פעם נוספת על שמך הפרטי?"
אלן הסביר לקברניט שפקח הטיסה פתח עכשיו במשא ומתן.
"אני יודע," אמר הקברניט.
"שמי הפרטי מאתיים אלף," אמר אלן. "יש לנו אישור להתחיל בנחיתה?"
"רגע אחד, מיסטר דולרס," אמר פקח הטיסה, חיכה לקבל אישור מהסובבים אותו ואז אמר:
"ברוכים הבאים לבאלי, מיסטר דולרס. נשמח לארח אותך אצלנו."
קטע יחסית חביב, אך כנראה שבכל זאת לא ממש "בא לי". ולכם?
