מוטי ריקלין
New member
פואטרי סלאם בישראל, זו לא שירה-חלק ראשון
פואטרי סלאם. זו תחרות שירה בה משוררים מקריאים יצירה בסגנון הנקרא ספוקן וורד. בסוף מוכתר המנצח. ההתחלה היתה בארה"ב לפני כ 30 שנה. כיום התחרויות נפוצות בעולם, ומהוות חלק דומיננטי מהספוקן וורד.
ספוקן וורד. הוא סוג של הקראת שירה המבוצעת בד"כ בדגש על קצב, חריזה, משחקי מילים, וכדומה. סגנון זה קיים, מאז שחר ההיסטוריה. למשל בשבטים אפריקאים, תחרויות אולימפיות ביוון העתיקה, ועוד. הסגנון, חזר למעמד מרכזי בארה"ב של המאה ה 20, עם דגש על נושאים חברתיים, גזע, ...
הצלחת פואטרי סלאם בעולם. רבה מאוד. קיימת ביקורת שלילית על איכות השירה, אבל גם חיובית. כן קיימת התיחסות חיובית בחלקים מהאקדמיה, וממסד השירה. כולל פרסים, ומעמד של משורר לחלק מכוכבי הפואטרי סלאם. השירים בשפה האנגלית שאספק כאן, עומדים על רמת שירה גבוהה מאוד. מדובר בשירה מרשימה. השירים שאתן כאן, אינם רק סטנד אפ קומדי, אלא מצטיינים בדראמה אמיתית. מונולוג דראמטי מרשים. הדרמה פורצת את הלב, ונובעת מאמת גדולה וחשובה.
פואטרי סלאם בישראל. לא קיים זמן רב. לא מדובר בשירה כלל ועיקר, אלא בסטנד אפ קומדי בחרוזים. הקהל מקסימום משועשע מהחידודים התפלים. אין דרמה גדולה אמיתית. אין כלום. גם אם מה שנאמר יש בו אמת מסוימת, הרי מדובר באמת ידועה כבר זמן רב, והקהל נהנה לצחוק על כל מיני תופעות ואנשים, שכבר מזמן סומנו כמעצבנים. די מגעיל.
הערות טכניות. מפאת אריכות השירים, אסתפק בלתת פה במאמר רק חלק (משמעותי) מכל שיר. כל שיר שאתן פה ניתן למצוא ביוטויב. מומלץ, כי להקראה אפקט משל עצמה.
טמיר אהרוני, השלט בכניסה למושב. אפתח דווקא בשיר פואטרי סלאם ישראלי, מקסים. מקרה נדיר, אולי יחידני. שיר משעשע ולעיתים אפילו מרגש. אם כי אפילו שיר זה לא מתעלה לשירה גדולה. זה לא "הכניסיני", אפילו לא קרוב.
טמיר אהרוני // השלט בכניסה למושב
אז בכניסה למושב שלי, יש שלט חדש
ובו כתוב: "הלו, הגעת הביית תאט"
ובכל פעם שאני קורא אותו, מבפנים, אני קצת מת.
אין לי הסבר הגיוני באמת, והשלט צודק, זה הגיוני בהחלט.
זה בשיא הרצינות, אבל כל פעם שאני קורא אותו קצת בא לי למות
מין דחף להקיא ואני חושב שזה קשור גם למגרש המשחקים
טיילתי שם עם הכלב שלי בדיוק כשהוא נבנה
מגרש חדש, מרשים מתהדר באיכות
הנדנדה לא חורקת, ואפילו לקרוסלה יש חגורת בטיחות
מדובר במבנה יוקרתי, הישר מהקטלוג
מעוצב לשביעות רצון ההורה שאין לו זמן לדאוג.
ובעודי שם עם הכלב, בין מגלשות לנדנדות
דווקא בי פתאום התעוררו, דאגות
פשוט עד לא מזמן, היתה כאן חורשה במקום גן.
אז לא יכולתי, שלא לתהות,
איפה השנה מתכננים לעשות את שבועות?
או עש לילה כשהבוגרים חוטפים את הצעירים
איפה את זה עכשיו אפשר לעשות?
עכשיו כשאל מועדון הנוער יש שביל צפוף
אז בין שיעור ספינינינג לפילאטיס מכשירים
מישהו בכלל חושב על החברה הצעירים
...
ותוך כדי כשאני שוקע בתהיות, חלף מולי הורה עם בנו הפעוט
נופפתי לשלום כדי לצאת לידי חובה
אבל הכלב שלי, הוא לא הבין שהם מההרחבה
הוא שעט לכוון הילד, עם התפרצות אנרגיה אופינית
כדי פשוט לתת, את ברכת הלק לפנים, המסורתית
אבל האבא נבהל והטיח בטון חמור
זה הכלב שלך, מה פתאום, הוא לא קשור?
תראה את השלט, אתה לא יודע שזה אסור?
...
זה אתם אנשי ההרחבה, חירבתם אותנו מבפנים
...
לגור במושב אומר להתמסר למהות
עזוב את הכלב, מה עם הילד לא מגיעה לו ילדות?
...
העניין, זה לא איפה אתה חי, העניין זה איך?
בוינה, אני חייב להודות, לא רע בכלל, אפילו ממש טוב. נכון, שעיקר קסמו של השיר הוא בשנינות והשעשוע, שמקורם, באמת, בעלת אופי די אישי. אבל השיר בשורות מסוימות די מרגש. די מעניין. קצת סוחף. השיר אישי, וגם חברתי, שאיננו מתרומם לכדי סמל גדול. אין זה רצונו, והוא גם לא יכול. הסמל הגדול, המתבקש, כאן, הוא בנאלי, נדוש. אבל במושב, אצל טמיר, הוא אישי, אמיתי מרגש. יופי. יופי טמיר, השיר הוא לא מספיק כדי להכנס לקאנון, כמו למשל פגישה חצי פגישה. אבל מי יודע אולי פעם בשירים אחרים. יש פוטנציאל. ויש משהו בשיר שלך ובחריזה, ובמוסיקה, שכן מושפע בצורה נכונה מהאישי, של זך, ורחל.
פואטרי סלאם. זו תחרות שירה בה משוררים מקריאים יצירה בסגנון הנקרא ספוקן וורד. בסוף מוכתר המנצח. ההתחלה היתה בארה"ב לפני כ 30 שנה. כיום התחרויות נפוצות בעולם, ומהוות חלק דומיננטי מהספוקן וורד.
ספוקן וורד. הוא סוג של הקראת שירה המבוצעת בד"כ בדגש על קצב, חריזה, משחקי מילים, וכדומה. סגנון זה קיים, מאז שחר ההיסטוריה. למשל בשבטים אפריקאים, תחרויות אולימפיות ביוון העתיקה, ועוד. הסגנון, חזר למעמד מרכזי בארה"ב של המאה ה 20, עם דגש על נושאים חברתיים, גזע, ...
הצלחת פואטרי סלאם בעולם. רבה מאוד. קיימת ביקורת שלילית על איכות השירה, אבל גם חיובית. כן קיימת התיחסות חיובית בחלקים מהאקדמיה, וממסד השירה. כולל פרסים, ומעמד של משורר לחלק מכוכבי הפואטרי סלאם. השירים בשפה האנגלית שאספק כאן, עומדים על רמת שירה גבוהה מאוד. מדובר בשירה מרשימה. השירים שאתן כאן, אינם רק סטנד אפ קומדי, אלא מצטיינים בדראמה אמיתית. מונולוג דראמטי מרשים. הדרמה פורצת את הלב, ונובעת מאמת גדולה וחשובה.
פואטרי סלאם בישראל. לא קיים זמן רב. לא מדובר בשירה כלל ועיקר, אלא בסטנד אפ קומדי בחרוזים. הקהל מקסימום משועשע מהחידודים התפלים. אין דרמה גדולה אמיתית. אין כלום. גם אם מה שנאמר יש בו אמת מסוימת, הרי מדובר באמת ידועה כבר זמן רב, והקהל נהנה לצחוק על כל מיני תופעות ואנשים, שכבר מזמן סומנו כמעצבנים. די מגעיל.
הערות טכניות. מפאת אריכות השירים, אסתפק בלתת פה במאמר רק חלק (משמעותי) מכל שיר. כל שיר שאתן פה ניתן למצוא ביוטויב. מומלץ, כי להקראה אפקט משל עצמה.
טמיר אהרוני, השלט בכניסה למושב. אפתח דווקא בשיר פואטרי סלאם ישראלי, מקסים. מקרה נדיר, אולי יחידני. שיר משעשע ולעיתים אפילו מרגש. אם כי אפילו שיר זה לא מתעלה לשירה גדולה. זה לא "הכניסיני", אפילו לא קרוב.
טמיר אהרוני // השלט בכניסה למושב
אז בכניסה למושב שלי, יש שלט חדש
ובו כתוב: "הלו, הגעת הביית תאט"
ובכל פעם שאני קורא אותו, מבפנים, אני קצת מת.
אין לי הסבר הגיוני באמת, והשלט צודק, זה הגיוני בהחלט.
זה בשיא הרצינות, אבל כל פעם שאני קורא אותו קצת בא לי למות
מין דחף להקיא ואני חושב שזה קשור גם למגרש המשחקים
טיילתי שם עם הכלב שלי בדיוק כשהוא נבנה
מגרש חדש, מרשים מתהדר באיכות
הנדנדה לא חורקת, ואפילו לקרוסלה יש חגורת בטיחות
מדובר במבנה יוקרתי, הישר מהקטלוג
מעוצב לשביעות רצון ההורה שאין לו זמן לדאוג.
ובעודי שם עם הכלב, בין מגלשות לנדנדות
דווקא בי פתאום התעוררו, דאגות
פשוט עד לא מזמן, היתה כאן חורשה במקום גן.
אז לא יכולתי, שלא לתהות,
איפה השנה מתכננים לעשות את שבועות?
או עש לילה כשהבוגרים חוטפים את הצעירים
איפה את זה עכשיו אפשר לעשות?
עכשיו כשאל מועדון הנוער יש שביל צפוף
אז בין שיעור ספינינינג לפילאטיס מכשירים
מישהו בכלל חושב על החברה הצעירים
...
ותוך כדי כשאני שוקע בתהיות, חלף מולי הורה עם בנו הפעוט
נופפתי לשלום כדי לצאת לידי חובה
אבל הכלב שלי, הוא לא הבין שהם מההרחבה
הוא שעט לכוון הילד, עם התפרצות אנרגיה אופינית
כדי פשוט לתת, את ברכת הלק לפנים, המסורתית
אבל האבא נבהל והטיח בטון חמור
זה הכלב שלך, מה פתאום, הוא לא קשור?
תראה את השלט, אתה לא יודע שזה אסור?
...
זה אתם אנשי ההרחבה, חירבתם אותנו מבפנים
...
לגור במושב אומר להתמסר למהות
עזוב את הכלב, מה עם הילד לא מגיעה לו ילדות?
...
העניין, זה לא איפה אתה חי, העניין זה איך?
בוינה, אני חייב להודות, לא רע בכלל, אפילו ממש טוב. נכון, שעיקר קסמו של השיר הוא בשנינות והשעשוע, שמקורם, באמת, בעלת אופי די אישי. אבל השיר בשורות מסוימות די מרגש. די מעניין. קצת סוחף. השיר אישי, וגם חברתי, שאיננו מתרומם לכדי סמל גדול. אין זה רצונו, והוא גם לא יכול. הסמל הגדול, המתבקש, כאן, הוא בנאלי, נדוש. אבל במושב, אצל טמיר, הוא אישי, אמיתי מרגש. יופי. יופי טמיר, השיר הוא לא מספיק כדי להכנס לקאנון, כמו למשל פגישה חצי פגישה. אבל מי יודע אולי פעם בשירים אחרים. יש פוטנציאל. ויש משהו בשיר שלך ובחריזה, ובמוסיקה, שכן מושפע בצורה נכונה מהאישי, של זך, ורחל.