Bridget Jones's Diary / Helen Fielding
יומנה של ברידג'ט ג'ונס / הלן פילדינג
תרגום מאנגלית: דנה אליעזר
בהוצאת זמורה ביתן, 1999
269 עמ'
Bridget Jones: The Edge of Reason / Helen Fielding
ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים / הלן פילדינג
תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
בהוצאת זמורה ביתן, 2002
***הערה: הספרים נקראו באנגלית, ועל כן אין ביכולתי לתת חוות דעת על הגרסה המתורגמת. אך לנוחיותכם, הובאו לעיל פרטים שהצלחתי למצוא על הספרים בעברית.
זהו אחד המקרים הנדירים יחסית שבהם ראיתי את הסרטים לפני שקראתי את הספרים. זהו גם אחד המקרים הנדירים יחסית שבהם נהניתי למדי לצפות בקומדיות טיפשיות ומופרכות לכאורה, אבל יחד עם זאת חביבות ומשעשעות. לא הזיקה גם הידיעה שהן נוצרו בהשארת ספרי האהוב גאווה ודעה קדומה. כך שהסרטים בהחלט עוררו בי את הרצון לקרוא מתישהו את הספרים, אף כי לא ממש בעדיפות עליונה. לא ברור מתי, אם בכלל, הייתי ממששת את הרצון הזה אילולא תקופה מסוימת שבה חשתי מותשת פיזית ונפשית וחיפשתי חומר קליל לקריאה.
אז הספרים בהחלט רעננים ומבדרים ביותר, ומפעם לפעם אפילו מצחיקים. יש משהו שובה לב באישיות הגיבורה הראשית אף על פי שנראה שהיא רחוקה מלהיות הגרסה המודרנית של אליזבת בנט חריפת השכל ושופעת הקסם: היא פתטית, רדודה ושטחית למדי, וכל מה שמעסיק אותה בחיים זה בחורים, מראה חיצוני ובגדים. יתר על כן, בניגוד לבת דמותה הפרוטוטיפית, לא נראה שהיא מתפתחת או לומדת משהו מחוויותיה הרבות והמגוונות, כי היא ממשיכה לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. אבל איכשהו היא מצליחה לעורר אהדה והזדהות חרף כל המגרעות המאוד משמעותיות שלה.
בריג'ט היא רווקה בשנות השלושים המוקדמות, הכותבת יומן על חייה. היא מגושמת, היא מלכת הפשלות, היא מתוסכלת ומתוסבכת בעקבות מחסור חמור במערכת יחסים יציבה ואינה מפסיקה להתלונן על מר גורלה. היא סופרת באובססיביות קלוריות, סיגריות ומנות אלכוהול שהיא צורכת, אך אינה מפסיקה לזלול, לעשן ולשתות, ואחר כך להיות בדיכאון מזה. יש לה חברות רווקות כמוה והן אינן מפסיקות לרכל ולקשקש בלי סוף על גברים ועל מערכות יחסים שאין להן או שיש לאחרים. ואם לא די בכך יש לה אמא איומה אפילו יותר ממרת בנט ואבא חסר אונים ועלוב אפילו יותר ממר בנט, אשר לפחות כיפר על אי מסוגלות הורית בחוש הומור סרקסטי משובח. בשלב כלשהו ברידג'ט פוגשת את מארק דארסי (כן, שם המשפחה אינו מקרי), עורך דין מפורסם ועשיר העוסק בזכויות אדם. כצפוי, בתחילה שניהם אינם מתרשמים אחד מהשני לטובה, בלשון המעטה, אך אסור לשכוח בהשראת איזה ספר נכתבו שני הרומנים הללו. וכמובן שאי אפשר ללא איזה ויקהאם אחד מרושע שיטרוף את כל הקלפים עוד יותר, ולכן את תפקידו ממלא בהצלחה מסחררת עמית של ברידג'ט לעבודה, דניאל קליבר. קליבר הוא נבל טיפוסי של "דפוק וזרוק", שברידג'ט כרוכה אחריו מסיבה בלתי ברורה כלשהי, שכן בניגוד לוויקהאם המתחזה והמתוחכם, אופיו הבוגדני, קל הדעת והלא אמין של דניאל גלוי וידוע מלכתחילה.
אם הרומן הראשון עוסק בדרך החתחתים שברידג'ט עוברת כדי להתקרב לדארסי, הרי שהרומן השני מתמקד במשבר ביחסים ביניהם. למען האמת, הרקע למשבר הזה מעט מעורפל ולא ממש אמין, אבל הספר עדיין משעשע וברידג'ט אינה מפסיקה להיות מגושמת, חסרת ביטחון, מתוסבכת ומתוסכלת כדרכה בקודש.
למרות נקודות הדמיון בין הספרים של פילדינג ל"גאווה ודעה קדומה" ואפילו ל"הטיית לב", ואף על פי שבשניהם יש כמה קטעים המועתקים כמעט אחד לאחד מהמקור הקלאסי, הם בכל זאת עומדים בזכות עצמם, גם מבחינת העלילה וגם ובעיקר מבחינת סגנון הכתיבה. למען האמת, העלילה פחות מעניינת ומשכנעת. הצורה המיוחדת והמשעשעת שבה כתוב היומן, המתובלת בהומור אבסורדי ומגוחך, היא הדבר העיקרי ההופך את הספר הזה למושך וראוי לקריאה בעיניי. איני יודעת אם וכיצד הצליח התרגום לשמר את הקסם הזה, שחלקו הגדול נובע משימוש ייחודי בשפה, אך כדי שיהיה עם מה להשוות אצטט כאן הדגמה קצרה מאחד הקטעים שאהבתי במיוחד, שנכתב על רקע יום הולדתה ההולך ומתקרב של ברידג'ט (המכיל מעין סתירה פנימית משעשעת מהסוג הכה אופייני לה):
Also worried about how to celebrate birthday... Oh God. What to do? Wish had not been born but immaculately burst into being in similar, though not identical, manner to Jesus, then would not have had to have birthday. Sympathize with Jesus in sense of embarrassment he must, and perhaps should, feel over two-millennium-old social imposition of own birthday on large areas of globe.
הספר נוגע בצורה קלילה והומוריסטית בכמה נושאים כאובים באמת: במעמד החברתי של רווקים בכלל, ונשים רווקות בפרט, במגבלות שחיי המשפחה והאמהות מטילים על נשים, בהתערבות הסביבה בחיי הפרט, בחוסר נאמנות, בצביעות וכד'.
לסיכום, הרומנים רחוקים מלהיות ספרי מופת או חובה, אך הם חביבים ומומלצים למי שמרגיש חשק לשטוף את הראש ולהשכיח מעצמו את צרותיו באמצעות שקיעה בבעיותיה ודאגותיה המגוחכות והמבדחות (או שלא, תלוי בנקודת מבט) של ברידג'ט. ולמקרה של ספק כלשהו, אני עדיין מעדיפה לאין שיעור את העומק, האינטליגנציה וההומור האירוני המעודן, המתוחכם והמשובח בהרבה של אוסטן, שיצירתה באמת גאונית בעיניי.
