pasternack
New member
סקירה: בית הספר האנגלי, מאת נורה לוי
"בית הספר האנגלי" מאת נורה לוי הוא ספר מיוחד מאד.
עד כדי כך מיוחד, שרק אחרי שסיימתי לקרוא אותו חשתי שאני מבין אותו מספיק בשביל לסקור אותו. עד אז חשבתי שהוא יישאר בלתי מסוקר, כמו רוב הספרים שאני קורא. ועדיין אני בתחושה שלא הבנתי אותו עד הסוף.
זהו סיפורן של שתי חברות, ענבר ודפנה, שיוצאות למסע של חיפוש עצמי ו"שחרור". שתיהן בגיל העמידה, אמהות לילדים שכבר בגרו ועזבו את הבית, שתיהן עוסקות באמנות פלסטית, שתיהן חובבות בישול, ושתיהן איבדו את בני הזוג שלהן. בעלה של ענבר היה טייס קרב. מטוסו התרסק בים בתאונת אימונים. ענבר לא הספיקה להיפרד ממנו כראוי, ואחרי מותו גם לא הייתה גופה או קבר שיסייעו בתהליך הפרידה. מטרתה של ענבר היא להיפרד (מבחינה פנימית) מבעלה, ולהמשיך הלאה. דפנה נפרדה מבעלה לאחר שיחסיהם עלו על שרטון והוא בגד בה. עד אז הייתה אישה מסורה וכנועה שויתרה למען בעלה על הקריירה שלה. מטרתה של דפנה היא להתחיל "לחיות את החיים", ולהגשים את שאיפותיה המקצועיות.
ענבר לוקחת פסק זמן ונוסעת להודו, שם היא מטיילת בגפה, עוברת את התחנות הידועות בקרב מטיילי "מסעות רוחניים" בהודו, ופוגשת נזירים, מרפאים, קבצנים, נוודים, תיירים ו"סתם" אנשים.
דפנה נוסעת לדרום אמריקה, שם היא עובדת כמורה לאמנות בפנימיה אנתרופוסופית שבה שפת הלימוד היא אנגלית, המכונה בית הספר האנגלי. סגל בית הספר מורכב ממקומיים וזרים (האחרונים מגיעים בעיקר מאירופה, ובפרט מבריטניה). מלבד טיולים בכפרים שסביב בית הספר, שם היא מתוודעת לאינדיאנים המקומיים ולתרבותם העתיקה (כולל שמאניזם וריטואלים פגאניים), דפנה מבלה את רוב זמנה בין כותלי בית הספר האנגלי, שהופך עבורה לבית שני. היא אף מוצאת אהבה בזרועותיו של מורה בשם חואן. דפנה חותכת את מערכת היחסים שלה עם חואן לקראת עזיבתה את בית הספר. העלילה מסתיימת בכך שענבר ודפנה קובעות לפגוש זו את זו בלונדון.
הסיפור מסופר מפיה של דפנה, כמעין יומן הכתוב בגוף ראשון. אבל הוא רצוף בהתכתבויות שהשתיים מקיימות דרך הדואר האלקטרוני, ולכן ענבר היא גיבורה לא פחות חשובה מאשר דפנה. מפתה לחשוב שהשתיים מייצגות היבטים שונים של הסופרת, או שלבים שונים בחייה. אבל זו כבר ספקולציה שלי, ו"מחקר ספרותי בגרוש".
במהלך הטיול, ענבר מצליחה "לתקשר" עם רוחו של בעלה, להתחבר אליו מחדש, ואחר כך – בעזרת נזיר טיבטי ומורים רוחניים נוספים – היא מצליחה לשים בצד את ה"צל" שמות בעלה הטיל על חייה, ולמצוא בחייה משמעות חדשה. הסיפור של ענבר גדוש בתיאורים של הודו. אני ביקרתי בהודו כמה פעמים, והתיאורים של המקומות, האנשים והצבעים בהחלט הצליחו "להדהד" אצלי.
סיפורה של דפנה מורכב יותר. מסיבה זו, ואולי גם מכיוון שהיכרותי עם דרום אמריקה פחותה מהיכרותי עם הודו, סיפורה נשאר קצת "סתום" עבורי.
סגל בית הספר האנגלי, ואורח החיים המיוחד המאפיינים את המוסד המסוגר הזה, נגלים אט אט לקורא דרך ה"יומן" ותכתובות הדוא"ל של דפנה. הילדים תלמידי המוסד הם בבחינת "נוכחים נפקדים" בסיפור, והדגש הוא על המבוגרים, שחלקם (כמו דפנה) נמצאים שם לתקופה מוגבלת, ואחרים קבעו שם את משכנם לכל ימי חייהם. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בטלנובלה דרום אמריקאית: תככים, קינאה, אהבות, בגידות, רציחות, חקירות וכן הלאה. בדומה לטלנובלות רבות, הרובד הזה בסיפור לוקה בשטחיות והוא אינו מוצלח, לדעתי. אבל אין בכך פגם מהותי, משום שהוא ממש לא העיקר בספר. הרובד המשמעותי יותר והעמוק יותר, גם בו יש אלמנט "דרום אמריקאי": סיפור מסתורין עם ניחוח של ריאליזם מאגי מבית מדרשו של גבריאל גרסיה מארקס.
וזהו לב העלילה, והחלק הכי פחות מובן לי: דפנה הורגת (בטעות?) את ססיליה, אחת המורות מבית הספר האנגלי, וזורקת את גופתה מקומה גבוהה. לא ברור לדפנה (או לקורא) האם מדובר במציאות או בחלום. כמעט כולם משוכנעים שססיליה ביצעה התאבדות, וגם דפנה משכנעת את עצמה בכך, למרות שמצפונה לא חדל לייסר אותה. בהמשך – רוחה של ססיליה המתה נכנסת לתוך נשמתה של דפנה (אולי כמעין דיבוק?), והיא (כמעט) מדברת מתוך גרונה של דפנה, ואף מדריכה אותה במעשיה. הקשר של דפנה עם ססיליה המתה מסבך ומשבש את מערכת היחסים של דפנה עם חואן.
מתוך הקונפליקט הפנימי הזה, מגלה דפנה כל מיני אמיתות פילוסופיות על החיים.
מי אמר ניו אייג' ולא קיבל?
ושוב – מפתה לעסוק בהשערות וב"פסיכולוגיה בגרוש" ולתהות את מי מייצגת ססיליה בחייה של מחברת הספר.
צורת הכתיבה של נורה לוי אינה שגרתית. אני מניח שכבר הובן ממה שכתבתי לעיל שהספר אינו נופל באיזו מגירה או משבצת של סוגה מוכרת וידועה. מעבר לכך – השפה של לוי מיוחדת ועשירה מאד, גם אם אינה מלוטשת. התיאורים צבעוניים מאד, ולמילים יש מוסיקה משל עצמם. למשל, אחרי הפרידה מחואן כותבת דפנה ש"שקט שחור השתרר בחדר". בהחלט דימוי לא מקובל, אבל חזק. גם אם לא הבנתי בקריאה ראשונה את כל המסרים הנסתרים של הספר, בהחלט הצלחתי להתחבר לאווירה המיוחדת המתוארת בו. במיוחד לאווירה של בית הספר, שבו לצד השקט, היופי והרוחניות יש גם הרבה בדידות, עצב, ואפילו רוע (שבדרך כלל אינו מוחצן). עם כל היומרה שלהם להתפתחות רוחנית, שוכניו של המוסד האנתרופוסופי הזה סובלים מאותן חולשות שהן נחלת כל בני האדם.
לסיכום – נראה לי ש"בית הספר האנגלי" הוא מסוג הספרים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. או שאתה שונא אותו, או שאתה אוהב אותו. אני אוהב אותו.
"בית הספר האנגלי" מאת נורה לוי הוא ספר מיוחד מאד.
עד כדי כך מיוחד, שרק אחרי שסיימתי לקרוא אותו חשתי שאני מבין אותו מספיק בשביל לסקור אותו. עד אז חשבתי שהוא יישאר בלתי מסוקר, כמו רוב הספרים שאני קורא. ועדיין אני בתחושה שלא הבנתי אותו עד הסוף.
זהו סיפורן של שתי חברות, ענבר ודפנה, שיוצאות למסע של חיפוש עצמי ו"שחרור". שתיהן בגיל העמידה, אמהות לילדים שכבר בגרו ועזבו את הבית, שתיהן עוסקות באמנות פלסטית, שתיהן חובבות בישול, ושתיהן איבדו את בני הזוג שלהן. בעלה של ענבר היה טייס קרב. מטוסו התרסק בים בתאונת אימונים. ענבר לא הספיקה להיפרד ממנו כראוי, ואחרי מותו גם לא הייתה גופה או קבר שיסייעו בתהליך הפרידה. מטרתה של ענבר היא להיפרד (מבחינה פנימית) מבעלה, ולהמשיך הלאה. דפנה נפרדה מבעלה לאחר שיחסיהם עלו על שרטון והוא בגד בה. עד אז הייתה אישה מסורה וכנועה שויתרה למען בעלה על הקריירה שלה. מטרתה של דפנה היא להתחיל "לחיות את החיים", ולהגשים את שאיפותיה המקצועיות.
ענבר לוקחת פסק זמן ונוסעת להודו, שם היא מטיילת בגפה, עוברת את התחנות הידועות בקרב מטיילי "מסעות רוחניים" בהודו, ופוגשת נזירים, מרפאים, קבצנים, נוודים, תיירים ו"סתם" אנשים.
דפנה נוסעת לדרום אמריקה, שם היא עובדת כמורה לאמנות בפנימיה אנתרופוסופית שבה שפת הלימוד היא אנגלית, המכונה בית הספר האנגלי. סגל בית הספר מורכב ממקומיים וזרים (האחרונים מגיעים בעיקר מאירופה, ובפרט מבריטניה). מלבד טיולים בכפרים שסביב בית הספר, שם היא מתוודעת לאינדיאנים המקומיים ולתרבותם העתיקה (כולל שמאניזם וריטואלים פגאניים), דפנה מבלה את רוב זמנה בין כותלי בית הספר האנגלי, שהופך עבורה לבית שני. היא אף מוצאת אהבה בזרועותיו של מורה בשם חואן. דפנה חותכת את מערכת היחסים שלה עם חואן לקראת עזיבתה את בית הספר. העלילה מסתיימת בכך שענבר ודפנה קובעות לפגוש זו את זו בלונדון.
הסיפור מסופר מפיה של דפנה, כמעין יומן הכתוב בגוף ראשון. אבל הוא רצוף בהתכתבויות שהשתיים מקיימות דרך הדואר האלקטרוני, ולכן ענבר היא גיבורה לא פחות חשובה מאשר דפנה. מפתה לחשוב שהשתיים מייצגות היבטים שונים של הסופרת, או שלבים שונים בחייה. אבל זו כבר ספקולציה שלי, ו"מחקר ספרותי בגרוש".
במהלך הטיול, ענבר מצליחה "לתקשר" עם רוחו של בעלה, להתחבר אליו מחדש, ואחר כך – בעזרת נזיר טיבטי ומורים רוחניים נוספים – היא מצליחה לשים בצד את ה"צל" שמות בעלה הטיל על חייה, ולמצוא בחייה משמעות חדשה. הסיפור של ענבר גדוש בתיאורים של הודו. אני ביקרתי בהודו כמה פעמים, והתיאורים של המקומות, האנשים והצבעים בהחלט הצליחו "להדהד" אצלי.
סיפורה של דפנה מורכב יותר. מסיבה זו, ואולי גם מכיוון שהיכרותי עם דרום אמריקה פחותה מהיכרותי עם הודו, סיפורה נשאר קצת "סתום" עבורי.
סגל בית הספר האנגלי, ואורח החיים המיוחד המאפיינים את המוסד המסוגר הזה, נגלים אט אט לקורא דרך ה"יומן" ותכתובות הדוא"ל של דפנה. הילדים תלמידי המוסד הם בבחינת "נוכחים נפקדים" בסיפור, והדגש הוא על המבוגרים, שחלקם (כמו דפנה) נמצאים שם לתקופה מוגבלת, ואחרים קבעו שם את משכנם לכל ימי חייהם. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בטלנובלה דרום אמריקאית: תככים, קינאה, אהבות, בגידות, רציחות, חקירות וכן הלאה. בדומה לטלנובלות רבות, הרובד הזה בסיפור לוקה בשטחיות והוא אינו מוצלח, לדעתי. אבל אין בכך פגם מהותי, משום שהוא ממש לא העיקר בספר. הרובד המשמעותי יותר והעמוק יותר, גם בו יש אלמנט "דרום אמריקאי": סיפור מסתורין עם ניחוח של ריאליזם מאגי מבית מדרשו של גבריאל גרסיה מארקס.
וזהו לב העלילה, והחלק הכי פחות מובן לי: דפנה הורגת (בטעות?) את ססיליה, אחת המורות מבית הספר האנגלי, וזורקת את גופתה מקומה גבוהה. לא ברור לדפנה (או לקורא) האם מדובר במציאות או בחלום. כמעט כולם משוכנעים שססיליה ביצעה התאבדות, וגם דפנה משכנעת את עצמה בכך, למרות שמצפונה לא חדל לייסר אותה. בהמשך – רוחה של ססיליה המתה נכנסת לתוך נשמתה של דפנה (אולי כמעין דיבוק?), והיא (כמעט) מדברת מתוך גרונה של דפנה, ואף מדריכה אותה במעשיה. הקשר של דפנה עם ססיליה המתה מסבך ומשבש את מערכת היחסים של דפנה עם חואן.
מתוך הקונפליקט הפנימי הזה, מגלה דפנה כל מיני אמיתות פילוסופיות על החיים.
מי אמר ניו אייג' ולא קיבל?
ושוב – מפתה לעסוק בהשערות וב"פסיכולוגיה בגרוש" ולתהות את מי מייצגת ססיליה בחייה של מחברת הספר.
צורת הכתיבה של נורה לוי אינה שגרתית. אני מניח שכבר הובן ממה שכתבתי לעיל שהספר אינו נופל באיזו מגירה או משבצת של סוגה מוכרת וידועה. מעבר לכך – השפה של לוי מיוחדת ועשירה מאד, גם אם אינה מלוטשת. התיאורים צבעוניים מאד, ולמילים יש מוסיקה משל עצמם. למשל, אחרי הפרידה מחואן כותבת דפנה ש"שקט שחור השתרר בחדר". בהחלט דימוי לא מקובל, אבל חזק. גם אם לא הבנתי בקריאה ראשונה את כל המסרים הנסתרים של הספר, בהחלט הצלחתי להתחבר לאווירה המיוחדת המתוארת בו. במיוחד לאווירה של בית הספר, שבו לצד השקט, היופי והרוחניות יש גם הרבה בדידות, עצב, ואפילו רוע (שבדרך כלל אינו מוחצן). עם כל היומרה שלהם להתפתחות רוחנית, שוכניו של המוסד האנתרופוסופי הזה סובלים מאותן חולשות שהן נחלת כל בני האדם.
לסיכום – נראה לי ש"בית הספר האנגלי" הוא מסוג הספרים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. או שאתה שונא אותו, או שאתה אוהב אותו. אני אוהב אותו.
