אך עדיין, פורמט מגזין הקומיקס היפני שונה לחלוטין מהפורמט האמריקאי המוכר - מדובר, ללא יוצא מן הכלל, במגזינים אנתולוגיים עבי כרס, שמכילים סיפורים בסריאליזציה (כאשר פרק נע בין 10 ל-80 או אפילו 100 עמודים), סיפורי "one-shot", סטריפים קומיים, ומדורי editorial שאינם קומיקס תחת כריכה אחת. הם כמעט אף פעם אינם ז'אנריים (כלומר, אין מגזינים מיוחדים לסיפורי מד"ב, סיפורים הסטוריים, וכדומה), אלא פונים למין ולקבוצת גיל מסוימת, ואוספים סיפורים משלל הז'אנרים (יוצאי הדופן כאן הם המגזינים הפורנוגרפיים, ומגזינים מיוחדים בנושאים ביזאריים לפורמט קומיקס כמו פאצ'ינקו או מא-ג'ונג)
(על האוספים, ה-tankobon, דוקא אין לי ויכוח. הם לא שונים בשום דבר מ-TPBs אמריקאיים. לפחות לא בפורמט.)
המעניין יותר הוא דוקא לא הפורמט, אלא השוק, התעשייה, וקהל היעד, ואיך הם שונים מתעשיות הקומיקס המערביות. במיוחד מעניינים הדברים שלא מצויינים ברוב מאמרי הרשת בנושא. אבל על זה אני מתכוון להכין הרצאה לאחד מכנסי הקומיקס הבאים.
קומיקס >>