פורום קומיקס

סיימתי לקרוא עכשיו את האוגדן הזה על וולברין ומיסטיק.

האמת שדי נהנתי- יש מלא אקשן וזה בכלל לא בא על חשבון סיפור מותח ומעניין.

לא ידעתי שיש קשר כזה בין וולברין ומיסטיק.

העלילה של האוגדן הזה באמת מתקשרת לעולם של מארוול או שזה מעין וואן-שוט לא קשור?

מי שקרא ומכיר את הסוף- זה באמת קורה? (תענו עם התראת ספויילר-)

כבר הספקתי לשכוח.

הסיפור הוא וואן שוט שאומנם מתרחש ביקום מרוול, אבל לא מהווה אירוע משמעותי. סתם סיפור קצר ומגניב שנתנו ליוצר צעיר (בזמנו) לכתוב.

וולברין הורג את מיסטיק.

יותר נכון- משאיר אותה לדמם למוות עם אקדח טעון באמצע המדבר.

אז זה באמת קורה? היא מתה ומאז לא רואים אותה?

בהתחשב בכך שהסיפור מתרחש בעבר,

ובהתחשב בכך שאתה רואה את מיסטיק חיה, נושמת ועדיין משגעת את כולם,

אז כנראה שהיא הסתדרה בסוף :)

יש כל הזמן קפיצות בין ההווה לעבר, והסוף שעליו דיברתי מתרחש בהווה.

כשראיתי את הסוף הזה תיארתי לעצמי שכל עוד לא רואים אותה מתה בוודאות- תמיד יהיה מקום לספק.

ואני לא ממש עוקבת מבחינה כרונולוגית אחרי מה שקורה בעולם של מארוול (והאקסמן בפרט), אז סתם עניין אותי לדעת אם יש איזושהיא התייחסות לאירוע הזה בהמשך?

לא הראו את המוות של מיסטיק, אבל היא נותרה בחיים. יש לה יכולות ריפוי משל עצמה.

 

למיטב זכרוני, הסיפור הבא בו הופיעה היה כשהתחזתה לחברה של בובי דרייק\אייסמן באחד מסיפורי X-Men: Manifest Destiny.

כאילו, בהנחה שהיא "מתה" או הייתה על סף מוות, יכולות הריפוי שלה הוציאו אותה מזה.

זה מוציא את כל הכיף מהסיפור

אם הכוונה של ג'ייסון אהרון הייתה להרוג את מיסטיק, מתישהו כותב אחר היה מחזיר אותה מהמתים, גם לולא היכולות המיוחדות שלה (ואכן היא חזרה, אף שלא ראו אותה מתה).

מי שעוד לא קרא את Amazing #8 ממליץ שיעצור כאן

 

 

 

 

 

 

 

עוד מישהו חושב שמארוול קצת עברו את הגבול בהכנות לאירוע הזה?

לא היתה שום סיבה מוצדקת להרוג את ספיידר-מן וחבריו המופלאים ואת פיטר ומאי מיקום MC2, הם לא הזיקו לאף אחד. לא היה צריך להרוג אותם. 

והגיליון הרביעי של Edge of Spider-Verse היה מחריד- ממש קומיקס אימה שלא מתאים כלל לאופי שאר הגיליונות במיני סידרה הזו ויכול לעשות טראומה לילדים שיקחו את הגיליון הזה רק בגלל שהוא קשור לאירוע המדובר

 

אני חושב שזאת הצהרת כוונות מצד דן סלוט, הצהרה שאומרת "אף אחד לא בטוח"...ואני פספסתי משהו? כי אני דיי בטוח ש מאי חולצה יחד עם אחיה הקטן למימד אחר

וכן, אני חושב שזה ממש אכזרי

 

blacksad amarillo:

הסיפור החמישי(הספר השלישי) של blacksad ממשיך את מסורת הסדרה להיות הדבר הכי יפה שראיתם בתוספת סיפור נחמד פלוס ודמויות מעולות. הדבר היחיד שמבאס פה זה האורך.

בספר הראשון של blacksad יש שלושה סיפורים(בערך 200 עמודים), ואני משאר שבגלל ההצלחה הגדולה שלו דארק-הורס החליטו להוציא את הסיפורים החדשים בנפרד. הספר השני היה סיפור אחד אבל לא כזה קצר, ועכשיו ב-amarillo הסיפור התקצר אף יותר. אולי שווה לחכות שייצא עוד אוגדן המכיל כמה סיפורים...

אבל למרות האורך הדי לא מספק(חיכיתי לזה שנה אחרי הכל) אני חושב שזאת אחת הרכישות שאני יותר שמח עליהן. הספר פשוט נראה מעולה על המדף, הארד-קובר מושקע ויפה מאוד.

 

 

sabertooth swordman:

הזיה טראשית פסיכודלית מצחיקה ואלימה שמתרחשת בעולם פנטזיה מקורי שכל דבר יכול לקרות בו.

ויש אומנות מצוינת(ממש ממש מצוינת) בשחור לבן שמצליחה להעביר בהצלחה את ההזיות שעברו בראש של הכותב.

לא תמצאו כאן עלילה עמוקה מי יודע מה, אלא סיפור נקמה פשוט שבא לתרץ את רצף ההרפתקאות המוזרות שהגיבור עובר.

די הזכיר לי את חווית הקריאה של mesmo delivery הנהדר, צריך לבוא בשביל האווירה והאומנות ששם בעצם נמצאים החוכמה והעומק של הסיפור.

 

 

 

 

_______________________

 

סה"כ מדובר בסיפור די פשוט- בחור שאשתו נרצחה ע"י שודדים, יוצא לחפש נקמה חמוש בנשק, מכונית אדומה ובחורה (ובהמשך גם מצטרף חבר מפוקפק).

הקומיקס עמוס באקשן ומרדפים ולא מכביד מבחינת מורכבות עלילה- ואני אומר את זה בקטע טוב.

קומיקסים כאלו שנשענים על סצינות אקשן רבות חייבים להיות מגובים לטעמי באמנות טובה, ואין ספק שכאן עשו עבודה נכונה.

זה מתחיל בסידור הפאנלים החכם והנכון (גם בתור עמודים וגם בתוך כל פאנל) שיוצר באמת תחושת מתח ומעביר את הסיפור בצורה טובה, וממשיך בסגנון קו שאני מאוד אוהב- חד והחלטי ובמקביל מאוד חופשי ודינמי.

וכדי לסגור את החבילה- צביעה קולעת של דיניסיו שממש מוסיפה לאווירה בקומיקס, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב.

 

לסיכום, ממש מולץ למי שמחפש קומיקס בלי הרבה כאב ראש עלילתי אבל בהחלט יודע להעריך אקשן טוב שמצוייר בהתאם! 

הסיפור לא תפס אותי... קראתי שתי חוברות והפסקתי

[בשביל ליהנות ממנו הבנתי שאני אהיה פשוט חייב לקרוא את House Of M, אז קראתי אותו לפני צ'ילדרנס קרוסייד, וזה היה רעיון ממש טוב]

קראתי משהו לא כזה חדש - The Punisher Vol. 01: In the Beginning משנת 2004, MAX imprint (Marvel)

זו סדרה של 6 גליונות. הדמות שלו סקרנה אותי...הוא הארדקור, לא משאיר את הפושעים לשוטרים אלא רק טובח בהם ללא רחמים, זה שינוי מרענן מכל אמות המוסר הרגילות של של כל הדמויות האחרות במארוול. מזכיר טיפה את דמות האביר האפל, רק שהוא יותר אפל ויותר חסר רחמים.

 

מדובר באיוונט בריטי, שמוקדש לגיבורים של Marvel UK. מבחינת עלילה, בשביל להתמודד עם איום שכולם חשבו שכבר לא אקטואלי מתחילת שנות ה-90 (חברת הייטק של אלכימאים ומכשפים בשם Mys-Tech), פיט וויזדום מנסה לאתר את הגיבורים מהתקופה הזאת. בתור one-shots, זה די מגניב, גם אם לא הכרת את הגיבורים האלה קודם. אתה די יודע למה לצפות ועד כמה לקחת ברצינות מישהו שקוראים לו Commander Tigon Liger, או בחורה בשם הארלי דיוויס הידועה גם כMotormouth (קרי: ערסית צורחת עם פה ג'ורה). הגיליון של Knights of Pendragon היה קורע מצחוק, וזה היה הזוי לקלוט ש"Kether" מKether Troops זה בכלל בעברית (זה מושג בקבלה).

מה שפחות אהבתי זה את הסוף, אבל אולי ככה זה בסדרות של one-shots. הייתה תחושה נגמר מהר מדי, כמה דמויות שלא הצלחתי להבין מה הן עושות ברקע (מישהו שכח שהם נחטפו או נהרגו בגיליון הקודם?), וההכנסה של שומרי הגלקסיה נראתה לי לא קשורה לכלום וסתם מעצבנת.

עדיין, היו שם כמה דמויות שהיה מעניין אם היו עושים מהם סדרות יותר ארוכות.

חלקכם בוודאי זוכרים את מכירת החיסול של Top-Shelf שהייתה לפני כמה שבועות.

ובכן אחרי שקיבלתי את ההזמנות שעשיתי, בחרתי להתחיל מהסיפורים היותר קלילים-

באיזה פורמט אתה רוצה את המלאנכוליה והאיטיות שלך, ריאלית תוך כדי רומן התבגרות ואז בחר את שמיכות או בסגנון קצת סוריאליסטי של איזור הדימדומים ואז בחר את המלחים התת-מימי. שניהם גדולים ומשני המחברים קראתי עוד כמה ספרים. למייר מוצלח גם באחרים, תומפסון הרבה פחות אבל עדיין קריא.

את למייר עדיין לא קראתי, אבל את תומפסון דווקא כן. קראתי את "Habibi" שלו והאמת שממש אהבתי, וזה למה בחרתי גם את "Blankets".

אגב, יש בתמונה גם את "The Homeland Directive" שאותו בחרתי בעיקר בגלל האמן מייק הדלסטון שממש אהבתי את העבודה שלו ב"Butcher Baker- The Righteous Maker", אבל בדפדוף מהיר אני רואה שהוא פחות מרשים.

נחכה ונראה אם הסיפור יהיה טוב 

את חביבי כבר מזמן רציתי לקרוא ועוד אגיע אליו בתקווה שבקרוב אבל Good-bye, Chunky Rice שלו היה פשוט ספר לא משהו ואחרי שקוראים את שמיכות אי אפשר להבין איך הוא כתב גם את זה. לגבי השני שכתבת, אני לא מכיר כלום לא שלו ולא של המחבר אז אני לא אגיב. כל מקרה אחרי שאתה מסיים את השניים שכן קראתי כתוב דעתך, אני סקרן.

עבר יחסית הרבה זמן מאז שקראתי את הכרך הרביעי, ומאוד ציפיתי להמשך הקריאה של הסדרה המצוינת.

ארבעת הכרכים הראשונים היו ממש טובים. האומנות של טוני האריס מעולה (שצייר ברוב החוברות) והכתיבה של ג'יימס רובינסון עמוקה, עגולה ומרעננת. המון דמויות, אבל לכל אחת המקום שלה, קצב עלילתי טוב, שילוב מעניין של ההיסטוריה של הדמות/התואר Starman - להתמוגג.

ואז הגיע הכרך החמישי.

טוב, אז זה לא שהוא זוועה, כי הוא דווקא סביר. הוא פשוט לא עומד ברמה של הקודמים.

האמן טוני האריס עזב (ולפי ההקדמות של הכרכים, העזיבה לא הייתה נעימה במיוחד) ואמנים אחרים תפסו את מקומו. יש קומיקסים שכשמחליפים אמן, הקומיקס מקבל איזשהו משהו שונה. לא יותר טוב או פחות טוב בהכרח, אלא טוויסט שונה לדמויות ולסיפור. זה לא המקרה כאן. האומנות פשוט ברמה נמוכה יותר.

בשבילי, כל עוד האומנות ברורה, אני מסוגל להבליג. ברור שאוהַב אומנות מעניינת יותר, אבל העיקר עבורי זה הסיפור. הבעיה היא שגם הסיפור ירד ברמה.

נראה שליקירנו ג'יימס לא היה יותר על מה לכתוב בכיוון המקורי, אז הוא החליט לצאת עם הדמויות למסע הרפתקאות. לרוב זהו צעד מסוכן. הקצב של הסיפור היה מקרטע, במקרה הטוב. בעיקר זה היה מיש-מש של ניסיונות לא מוצלחים ליצירת סיפור הרפתקאות אולטימטיבי... היו שם רגעים מאוד דרמטיים שלא הצליחו לגעת כי הועברו בצורה עלובה (כן, לא הייתה לי דרך לרכך את זה).

בסוף הכרך Starman מסיים את מסע ההרפתקאות ואני מקווה מאוד שהכרך השישי, שכבר קניתי מראש, יהווה שיפור והצלה לסדרה הזאת.