מועדון הספר

מועדון הספר


אוקיי, אז בואו ננסה את הפינה שגול האדיר הציע- "מועדון הספר"!
מדי כל 15 לחודש אני אציע נושא או קומיקס ספציפי לקריאה, ואפתח שרשור שבו תוכלו לתת בראש אחרי שקראתם- לדון, להתווכח, להחמיא או להתאכזב, מה שבא לכם!

לרגל בואו הקרב של הסרט השני בסדרה שמבוססת על ספרי הקומיקס, נתחיל עם SIN CITY מאת פרנק מילר
לדעתי מדובר בסדרת קומיקס שמספיק לקרוא ספר אחד ממנה כדי לקלוט את הסגנון והאווירה, גם בכתיבה וגם באיור, אז אני לא אגביל לספר ספציפי מתוך הסדרה.
למי שרוצה להעלות נקודות שקשורות לסרט, זה גם אפשרי. אני מאמין שמדובר בסרט שמציג יחסים מעניינים בין מדיית הקלונוע לקומיקס.

קראו קצת מהקומיקס, תגבשו דעה, ונפגש שוב ב-15 ליולי כדי לדון עליו!



אם יש לכם רעיונות או הצעות ל"מועדון הספר" הבא- העלו לכאן או שלחו לי בפרטי.
 

mulon1984

New member
אני ממליץ על the yellow bastard

מתוך כולם, זה הכי טוב.
אם מישהו הולך לקרא ספר אחד - זה זה, ובכל מקרה, תבחרו רק מהמוקדמים יותר, ולא מהמאוחרים.
 
מתחילים!

אז בואו נדבר קצת על SIN CITY של פרנק מילר...

באותו הרגע שראיתי את סדרת הספרים הזו לראשונה, ידעתי שאני חייב לראות מה הולך בפנים.
כמובן שמה שמשך אותי זו האמנות שהייתה די יוצאת-דופן עבורי, ונראה לי שגם עבור עולם הקומיקס בכלל.
באינסטינקט ראשוני, אני תמיד מעדיף קומיקס צבעוני על גבי שחור-לבן, במיוחד בספרים מרובי עמודים, שם המחסור בצבעים מביא אותי לשעמום.
אבל כשנעשה שימוש נכון ומיוחד בשחור-לבן, כמו במקרה של SIN CITY, אז כמובן שדעתי משתנה.
מילר לא משתמש רק בשחור כדי ליצור דימוי, אלא עושה משחק בין השחור והלבן לסירוגין כדי ליצור דימויים שהעין של הקורא משלימה לבד.
כמובן שהיו פעמים (בודדות, אבל היו כאלה) שהיה לי קשה יותר לפענח מה נמצא בציור, אבל לרוב זה הולך לו.
אני גם חושב שבסיפורים הראשונים האמנות יותר מוצלחת מאשר באלו האחרונים. אני גם מעדיף את אלו שהם בשחור-לבן מלא, בלי צבע בכלל (חוץ מאשר That Yellow Bastard, שם הצהוב באמת מרגיש הכרחי).

בקשר לכתיבה והסיפור- אישית, אני אהבתי. אבל אני יכול להבין אנשים שפחות יתחברו לזה.
מילר מספר בסגנון פילם נואר קלאסי, ולפעמים אפילו קלאסי מדי, אבל ברגע שנכנסתי לאווירה פשוט זרמתי עם זה.
מצד אחד, קצת התיש אותי בהתחלה עמודים מרובי טקסט לצד איורים בודדים, אבל עם הזמן גם התרגלתי וגם קיבלתי פיצוי הולם בעמודים מלאי איורים ואקשן עם טקסט מינימלי.
נדמה שהדמויות בסיפורים נופלות לסטריאוטיפים ידועים וכביכול נדושים, אבל לטעמי מילר מצליח לקחת אותם למקומות מעניינים וליצור סיפורים סוחפים וגם מפתיעים.
ממש אהבתי את השימוש בכמה דמויות חוזרות לאורך הסיפורים, והשילוב בין ההתרחשויות, זה באמת עוזר ליצור עולם שלם שהקומיקס מתקיים בו, וגם גורם לקורא (או לפחות זה גרם לי) לחזור לקומיקסים קודמים כדי לראות איך הדברים משתלבים זה בזה.

לסיום, אני אתן התייחסות שלי לסרט הראשון שכבר יצא על בסיס סדרת הקומיקס.
אני חושב שבסרט נשמרה אמינות ממש גבוהה לקומיקס (וזה מן הסתם הודות לעובדה שפרנק מילר היה מעורב ממש בעשיית הסרט), ויחד עם זאת הצליחו לתת תחושה של הצדקה למעבר לפורמט קולנועי.
זה קודם כל מתבטא באפקטים שהשתמשו בהם, אבל גם בשחקנים טובים שנבחרו לגגלם דמויות לא פשוטות.
רוב הדיאלוגים בסיפורים של SIN CITY אולי עוברים את מבחן הקריאה, אבל לשמוע אותם מדוברים מוריד הרבה מהאמינות, ורק שחקנים ברמה גבוהה יכולים להעביר אותם באופן הנכון, כמו שהיה בסרט.


לסיכום, אני תמיד ממליץ לקרוא לפחות סיפור אחד בסדרה כדי לדעת אם מתחברים לסגנון האמנות והכתיבה של SIN CITY, עדיף מהראשונים בסדרה.

ומה אתם חושבים?
 

Gul the Great

New member
טוב, אז לי הייתה מעט בעיה עם הבחירה

ממה שקראתי של פרנק מילר לא התחברתי. האומנות שלו יפה בעיניי (כמו בוולברין עם הכתיבה של קליירמונט), אבל גם The Dark Knight Returns וגם All Star Batman and Robin (שקניתי בלי כוונה), לא ממש אהבתי.
פשוט היה נראה לי טיפה משונה שדווקא אני שהצעתי את רעיון של מועדון הספר לא אשתף פעולה עם הבחירה הראשונה.
בנוסף, כל הרעיון של מועדון ספר זה להתנסות בדברים שלא היית מתנסה כרגיל, כי הרי לא אתה תמיד בוחר את הקומיקס שייקרא.
אז הלכתי עם זה.
ראיתי את הסרט וידעתי שהסיפור לפחות מעניין. לקחתי את העצה של מולון וקניתי את That Yellow Bastard (שאגב, מפאת חוסר הזמן קניתי בחנות במקום באינטרנט והתברר לי ששילמתי 90 ש"ח יותר ממה שהייתי משלם ב-Book Depository!!! אבל זה לדיון אחר).

כמו שולדיק אמר, באומנות משחק עם השחור והלבן וחשבתי שזה היה מעולה. היו כמה פנלים שפשוט בהיתי בהן מרוב שניסיתי להבין איך המוח שלי הצליח למלא את החוסרים לכדי תמונה שלמה. אהבתי מאוד את השימוש בצבע הצהוב בשביל ה-Yellow Bastard בתוך כל השחור לבן. זה היה מיוחד, כמו בסרט.
יחד עם זאת, היו לא מעט עמודים שהיו Spread אחד אחרי השני, שהרגיש לי דווקא כעצלנות יצירתית וניסיון למלא חללים בסיפור מאשר ניסיון לתת לקורא להירגע מכל המלל ולשדר לו איזשהי אווירה. לדוגמא, העמודים הראשונים שרואים את ננסי הבוגרת. אולי נעים לעין, אבל פשוט מיותר מבחינת העלילה. אפשר היה להקצות לזה עמוד עם כמה פנלים שרואים אותה בפוזות שונות וזהו.
לגבי הסיפור, בגלל שראיתי את הסרט, מן הסתם הכרתי את כל התפניות בעלילה, אבל שוב, כמו שאמר ולדיק, הסרט היה ממש זהה (מלבד פרק אחד שאני מבין לחלוטין למה ויתרו על רובו).
אולי הסרט עיבד את הספרים האחרים בסדרה פחות בנאמנות, אבל הקריאה בזה הייתה פשוט כמו לקרוא את הסצינות בסרט (רציתי לכתוב תסריט, אבל הרי גם היו תמונות...).
אני דווקא מתחבר לסגנון פילם נואר בקומיקס בכלל, אבל משהו בקומיקס הזה לא עבר לי טוב. סה"כ זה היה בסדר, אבל אני לא בטוח שאבחר להמשיך לקרוא את הסדרה. הטקסטים חזרו על עצמם די הרבה, ובאיזה שהוא שלב זה נהיה מעט מגוחך. שוב, זה מתפרש אצלי כעצלנות יצירתית במקום שאבין את זה בתור ניסיון לגרום לדמות להיות יותר אמינה או נאמנה לאופי הקשוח שלה.

ניסיתי לחשוב על איזה קטע ספציפי אהוב בקומיקס, אבל לא הצלחתי לזכור. דפדפתי עכשיו, אבל שום דבר לא קפץ לעין. ספרו על קטעים אהובים שאתם קראתם.

לגבי הסרט, אהבתי אותו מאוד. הוא היה מיוחד גם בגלל השימוש בצבע וגם הקומיקסיות שבו. היו שם קטעים שעדיין צרובים לי במוח. אני עדיין יכול להרגיש את הפיפי שהדמות של בניסיו דל טורו נחנקה ממנו שם. בכלל, קטעים שלמים בסרט הם מאוד איקונים. גם היו חלקים כאלה בקומיקס, והם לחלוטין עבדו, אבל לא עד הסוף. יכול להיות שאם הייתי קורא לפני שהייתי רואה את הסרט התגובה שלי לקומיקס הייתה יותר טובה כי הכל היה לי חדש.
 

mulon1984

New member
דעתי

אני חושב שמדובר בשיא עבור מילר, בעיקר כי אחרי זה הוא מתדרדר. והוא מתדרדר כבר באמצע הסדרה... ברצינות, תישארו עם האוגדנים המוקדמים.
האומנות שלו כאן בשיא, השליטה שלו בפילם נואר בשיא, ובסה"כ היה ממש כיף לקרא את זה (אבל הייתי צעיר וטיפש, אז אני לא יודע מה אחשוב על זה כמבוגר וטיפש).

לגבי הסרט:
חרא סרט.
העיבוד היה טוב, ואני ביחסים סבירים עם רודריגז,
אבל לא יאומן באיזו קלות הם הצליחו להרוס את העלילה של הסיפור הראשון (הסיפור עם מרב).
למי שלא יודע, הסיפור בכלליות הוא שמרב נקלע לסטוצ' עם אחת בשם גולדי, ובבוקר הוא מגלה שהיא מתה.
בקומיקס, אנחנו לא יודעים איך היא מתה. מרב טוען שהיא נרצחה, אבל מהר מאוד הוא מתחיל לחשוד שאולי הוא בעצמו רצח אותה בלי לשים לב (כי הוא פסיכופת', תכל'ס). אז המרדף שלו אחר הרוצח של גולדי הופך למורכב ומעניין יותר.
בסרט, מייד בהתחלה, רואים את הרוצח נכנס בדלת ולאחר מכן מרב קם בבוקר ומגלה שהיא מתה. ככה שאין לנו ספק שמרב לא רצח אותה.
כאילו, וואט דה פאק?!?!?

לביקורת המלאה שכתבתי בעבר על הסדרה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=539581&blogcode=11588854
 

duffa

New member
מעניין אותי

סיקרנת אותי עם סין סיטי שהאמת לא ראיתי את המשהו שמושך אותי בזה עד עכשיו
 
למעלה