שלום עמית,
קודם כל, אני שמח מאוד שאתה כותב ושאתה מנסה ליצור ומחפש במה. זה מצויין.
לפני שנמשיך אני אתן לך עצות שמבוססות על איך להציג את עצמך.
דבר ראשון: כותבים לא יכולים לכתוב בשגיאות. דברים כמו "אני יבין" במקום "אני אבין" יגרמו למוציאים לאור ולעורכים להפסיק לקרוא את מה שאתה כותב ולעבור לאדם הבא. כותבים הם אנשים שיודעים לעבוד עם הכלי שלהם (שפה). הם יודעים לאיית והם יודעים לשון יותר טוב מאחרים, והם תמיד משתמשים בה כראוי. בנוסף, שגיאות כאלה הן בדרך כלל אינדיקציה שהכותב לא קורא הרבה. אם אתה רוצה לדעת לכתוב, אתה חייב לקרוא מאות ספרים על כל ספר שאתה כותב. מאוד. ואם לא עשית את זה, יראו את זה בכתיבה שלך.
דבר שני: אל תתייחס אל עצמך כאל קטן ואל אחר כאל גדול. זה מיותר וזה לא עושה רושם טוב. תחזיק את התחושה הזאת בפנים ותלמד איך לא להראות אותה.
העצות האלה לא ניתנות כירידה עליך אלא כעצה שמנסה לעזור לך למכור את עצמך.
אנחנו כרגע לא מקבלים סיפורים חדשים. המצב הזה אמור להשתנות בכמה חודשים. תתעדכן בבלוג שלנו (
http://NewWorldsComics.com/). אני מודיע לך עכשיו שאני אחפש אנשים שיודעים לכתוב את הסיפורים הטובים ביותר בעולם בקומיקס.
רוצה טיפים לכתיבה? יש לי הרבה. לפני לא מעט שנים ערכתי סדנה וירטואלית לכתיבה בפורום כותבי מד"ב של תפוז. בזמנו הסדנה אוגדה בסוף למאמר. לא הצלחתי למצוא קישור לזה כרגע. תפנה לעורכות של הפורום ותשאל איפה הסדנה שלי עכשיו.
הנה המון מאמרים שלי על כתיבה. הם לכאורה על כתיבה של משחקים, אבל למעשה הם על כתיבה:
http://guyhasson.wordpress.com/?s=gamasutra תתחיל מהאייטם השלישי ותרד למטה.
מה תהליך הכתיבה? סיפור מתחיל מגרעין, מתחושה, מרגע בסיפור. למשל, Wynter התחיל ממחשבה ותשובה שקפצו לי לראש. דמיינתי נערה בת 17 שמרגישה: אני מיוחדת. ומיד קופץ לה פייסבוק עתידי שכזה (כי היא בעתיד הרחוק ויש גוגול אנשים לפחות ביקום) ואומר: 5 מיליארד אנשים פלוס הרגישו בדיוק את אותה התחושה בארבע השניות האחרונות. האם את רוצה לראות מיהם?
מיד נוצרה סיטואציה שלמה ועולם שלם שבו הדבר הזה קורה. נוצר עולם שבו יש כל כך הרבה אנשים, יותר מאפשרויות הדנ"א הקיימות, כך שבכל יום נולדים עוד שלושה אנשים עם הדנ"א שלך, ובעבר מתו כבר 300,000 אנשים עם הדנ"א שלך. בעולם כזה, ליז יכולה לבקש לראות את נראו אנשים עם הדנ"א שלה בגיל עשרים, שלושים... חמישים... שבעים... תשעים. היא יכולה לשאול האם מישהי עם הדנ"א שלה אי פעם עשתה משהו מיוחד? (תשובה: לא.) ואז נשאלת השאלה, איך הנערה (ששמה ליז ווינטר) תמצא דרך כן להיות מיוחדת.
מתוך זה בא הסיפור.
לפני שאני כותב את הסיפור אני יודע מה קורה בהתחלה, באמצע ובסוף. (לכל הסדרות שלנו יש סוף. אחרת אי אפשר לספר סיפור טוב, לדעתי.) ובכל פעם שאני כותב רגע או סיטואציה - אם היא יוצאת יותר טוב ממה שדמיינתי אז אני יודע שעשיתי עבודה טובה ואני יכול להמשיך הלאה.
למה לא פניתי לחברות הגדולות? רציתי חופש אומנותי, לי וליוצרים אחרים, נקי משיקולים של חברה וכסף. רציתי ליצור מקום שנותן חופש אומנותי ויותר מזה: שנותן חופש ליצור אומנות אמיתית.
איך מצאתי אומן? מצאתי אותם ברשת. ב-Deviantart וב-Behance. עדיף לך למצוא מישהו בארץ. טיפים לגבי עבודה איתם? אתה בן 17. אתה מגלה מה יש בך ואיך אתה עובד עם אנשים. תתחיל לעבוד עם אנשים ותגלה מה מתאים לך ומה לא.
האם זה רווחי? התשובה שלי היא: מה אכפת לך? אתה בן 17. אתה רוצה לכתוב? תכתוב! אתה רוצה להרוויח כסף, לך לעסקים/רפואה/מה-שלא-יהיה. אם אתה באמת רוצה וצריך לכתוב, אתה צריך להיות מוכן לשטוף כלים עבור פרנסה לארבעים השנים הקרובות עד שיגלו אותך, אם בכלל. וגם אם יגלו אותך, אף אחד לא מבטיח לך שתרוויח כסף. ואם תרוויח כסף, אף אחד לא מבטיח לך שזה לא יהיה לזמן קצר בלבד. אתה צריך לכתוב? תכתוב! אתה לא צריך לכתוב? אל תכתוב!
תודה על השאלות. בהצלחה לך!