Gul the Great
New member
הנכס / רותו מודן + הדור השני / מישל קישקה
בסופ"ש הזה קראתי את שני הספרים הנ"ל.
בחרתי לכתוב על שניהם ביחד כיוון ששניהם קומיקסים ישראליים (או לפחות ממחברים שחיים בישראל) שעוסקים בשואה שיצאו פחות או יותר באותו הזמן, אבל הכי חשוב, קראתי אותם באותו סופ"ש.
הביקורת לא מקיפה בכלל.
אתחיל בכך שנהניתי מאוד משניהם. האומנות בשניהם שונה, אך בשניהם היא ברורה ונעימה לעין. "הדור השני" בשחור לבן ו"הנכס" צבעוני, ואני חושב ששתי הבחירות האלו טובות מאוד.
"הנכס" הוא סיפור שמושפע, אם אני לא טועה, מסיפורה האישי של המחברת, אך הוא לא אוטוביוגרפי, לעומת "הדור השני" שהוא לחלוטין אוטוביוגרפי ומסופר בגוף ראשון של המחבר. היה לי קל יותר להישאב ל"הנכס" בגלל שלא הייתי מודע למספר באופן כ"כ מובהק.
השואה היא מוטיב מרכזי ומניע עלילה של "הנכס", אבל היא לא נוכחת כמו ב"הדור השני", ובהתאמה גם האגרוף בבטן מהסיפור חלש יותר.
"הנכס" הוא קומיקס דרמטי ומשעשע - אם הייתי צריך לתאר במילה אחת הייתי בוחר ב"חמוד". אהבתי אותו יותר מ"קרוב רחוק".
"הדור השני" אישי ואינטימי מאוד. קישקה בחר לחשוף חלקים נרחבים מחייו וחיי משפחתו. יש איזשהו דימיון קל ביותר ל"מאוס" בעניין הפוקוס על יחסי האב והבן, אבל הוא מצחיק יותר ועם הרבה יותר דגש על החיים לאחר השואה, מאשר סיפור עדות. הקומיקס ריגש אותי (לעומת "הנכס" ש"רק" בידר אותי).
שניהם מומלצים בחום.
בסופ"ש הזה קראתי את שני הספרים הנ"ל.
בחרתי לכתוב על שניהם ביחד כיוון ששניהם קומיקסים ישראליים (או לפחות ממחברים שחיים בישראל) שעוסקים בשואה שיצאו פחות או יותר באותו הזמן, אבל הכי חשוב, קראתי אותם באותו סופ"ש.
הביקורת לא מקיפה בכלל.
אתחיל בכך שנהניתי מאוד משניהם. האומנות בשניהם שונה, אך בשניהם היא ברורה ונעימה לעין. "הדור השני" בשחור לבן ו"הנכס" צבעוני, ואני חושב ששתי הבחירות האלו טובות מאוד.
"הנכס" הוא סיפור שמושפע, אם אני לא טועה, מסיפורה האישי של המחברת, אך הוא לא אוטוביוגרפי, לעומת "הדור השני" שהוא לחלוטין אוטוביוגרפי ומסופר בגוף ראשון של המחבר. היה לי קל יותר להישאב ל"הנכס" בגלל שלא הייתי מודע למספר באופן כ"כ מובהק.
השואה היא מוטיב מרכזי ומניע עלילה של "הנכס", אבל היא לא נוכחת כמו ב"הדור השני", ובהתאמה גם האגרוף בבטן מהסיפור חלש יותר.
"הנכס" הוא קומיקס דרמטי ומשעשע - אם הייתי צריך לתאר במילה אחת הייתי בוחר ב"חמוד". אהבתי אותו יותר מ"קרוב רחוק".
"הדור השני" אישי ואינטימי מאוד. קישקה בחר לחשוף חלקים נרחבים מחייו וחיי משפחתו. יש איזשהו דימיון קל ביותר ל"מאוס" בעניין הפוקוס על יחסי האב והבן, אבל הוא מצחיק יותר ועם הרבה יותר דגש על החיים לאחר השואה, מאשר סיפור עדות. הקומיקס ריגש אותי (לעומת "הנכס" ש"רק" בידר אותי).
שניהם מומלצים בחום.
