אני די בטוח שזה גדול עליי.
זה שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך את ווצ'מן לא שם אותי בעמדה להבהיר למה בדיוק זה כזה קומיקס גאוני, וסביר להניח שאני לא אתייחס פה לכמה נקודות מאוד מהותיות אלא רק אתייחס למה שאותי אישית הדהים בקומיקס הזה. (זהירות, ספויילרים) קודם כל, בווצ'מן יש דמויות נהדרות, מפותחות, אמיתיות. אף אחד שם הוא לא קריקטורה או השטחה של איזשהו רעיון, לדמויות יש פחדים ורצונות וצדדים טובים וצדדים מכוערים, מאוד מכוערים, וכל זה בלי להשטיח אף אחד מהם לגיבור\רשע\משוגע. הנייט אוול ורורשאך יכולים להיות שניהם גיבורים, על אף שמובן מאליו שהדיעות שלהם הפוכות לחלוטין (ולא, זה שבאטמן וסופרמן לובשים גלימות בצבעים שונים לא הופך אותם להפוכים), והם יכולים להיות מכוערים פיזית בצורה יוצאת דופן או אימפוטנטים בלי לרדד אותם לרמה של הקומיק-ריליף הפתטי. מעבר לכך, התוכנית של אוזימונדיס שעומדת במרכז הקומיקס ומתגלה בסוף הסיפור היא מבריקה בעיניי, ולמרות שהשקעתי בזה הרבה מאוד מחשבה, עדיין לא החלטתי אם הוא צדק או לא. אחרי ספר שלם שנובר במעיים המדממות של מיתוס גיבורי העל, מתגלה רעיון להצלת העולם שלא מערב פריצה למפקדה הסודית, קרב עם הרשע התורן, לחיצה על הכפתור של הספירה לאחור ברגע האחרון וחג שמח לכל תושבי מטרופוליס. אוזימונדיס, גיבור העל, יוצא מתבנית הפעולה הקלאסית של גיבורי העל ומגלה יוזמה שיוצאת נגד כל מה שגיבורי העל חינכו אותנו להאמין בו, שמוציאה את העוקץ מז'אנר שלם שבו יש בדיוק דרך אחת להציל את העולם. רורשאך, נייט אוול והסילק ספקטר ניסו ללכת בדרך הזאת ונכשלו. אפילו dark knight returns, הספר השני שנחשב למחולל המהפכה בז'אנר מאותה תקופה, לא העז לעשות משהו כזה. היום לתת לרעים לנצח נשמע כמו קלישאה של ניסיון עלוב למהפכנות (כמו בוונטד!), אבל בווצ'מן זה עובד בצורה כל כך מבריקה, וכמו שאמרתי, אני עדיין לא יודע אם אוזימונדיס צדק. האם הוא גיבור או רשע? אין לי מושג. חוץ מזה, הסיפור בפני עצמו הוא, לפחות בעיניי, סוחף בצורה שעדיין לא נתקלתי בה. אפשר לדבר שעות על הניצול האולטימטיבי של מדיית הקומיקס, על משחקי הפאנלים, אבל אלה דברים שלמען האמת פחות מעניינים אותי. בסופו של דבר הסיפור פה הוא פשוט מצויין, העלילה לא צפוייה ולוקחת אותך לאלף ואחת מקומות, ממאדים להצצה למוחו של רורשאך הפסיכוטי להיסטוריה העתיקה של הז'אנר לפני 60 שנה למלחמה הקרה לפסיכולוגיה של אדם שמחליט ללבוש טייטס ולהילחם בפשע (ופסיכולוגיה אמיתית, שכוללת פטישים מיניים שלא נראים כמו איזה קוריוז של כותב שיש לו פטיש בעצמו, ראה ערך גארת אניס) לכאב שבהזדקנות לביקורת על התקשורת לסצינות אקשן מדממות וכו' וכו' וכו'. מעבר לזה, הסיפור לעולם לא נכנע לקלישאות הוליוודיות מיינסטרימיות זולות, אבל גם לעולם לא הולך בדיוק בדרך ההפוכה רק כדי להיות חתרני. ווצ'מן נראה כמו ספרות אמיתית, או קולנוע אמיתי, לא כמו זבל מיינסטרימי שכבול לגחמות של בעלי הון שרק רוצים למכור עוד צעצועים, או לחילופין לגחמות של כותב אינפנטילי שעוד לא התגבר על המשיכה שלו לקומיקס של ילדים בני 11 אבל מצד שני נורא רוצה לכתוב קללות. יש לי עוד הרבה מה לכתוב על ווצ'מן אבל נראה לי שזה מספיק בינתיים.
