תלוש תרבותית, מגושם, חשוך, נטול אלגנטיות
לוגו הכוכב באמת הגדיש את הסאה. אם אתם לא מתביישים במגן דוד, תעשו משהו איתו. אם לא איתו, קחו אלמנט אחר. צבר. מנורה. ספר תורה. אצבע לקריאת התורה. כובע טמבל. מה הבריחה הזו ממה שיהודי וישראלי ומייחד את המדינה שלנו? כוכב, כזה שמצוי חמישים פעם בדגל ארה"ב? רמז לגבי האיחוד האירופי?
הסיסמה שגם היא נטולת שום הקשר מקומי. לא לתל אביב, לא לישראל, מה הפחד? אם באמת מעזים, מעזים לא לחלום, אלא לקוות. ההמנון שלנו הוא התקווה, לא החלום.
כמה עוד גלותיים יהיו קול ישראל? סליחה, אין להם לא קול ובטח לא קול ישראל. הם כאן. איפה זה כאן? על פי הלוגו, כאן זה במעמקי השינה, כי רק בה חולמים. כלומר כאן זה מצב של חוסר הכרה, בעולם החלומות והפנטזיות ולא המעשה וההגשמה.
האקטים הפוסט-ציוניים הפאטתיים, עוד היו יכולים להיות נסבלים אם לפחות היו מובילים אותנו לתוצאה אלגנטית ולא למשהו שנראה כמו קיטש של 87'. בסוף שנות ה-80 עוד התלהבו ממשחקי צורות עם נאונים וקינטיות. זוכרים את שרוולי מייבשי הכביסה בצבעי נאון של קדם איוריזיון 86? כבר אז זה נראה מגושם ומיושן.
משולשים זזים ומחליפי צבעים. כאלו שלא מצטלמים טוב לא כרקע, לא כתפאורה מעל הבמה ואפילו לא בשוט רחב של האולם. לוגו עם נאון. בסדרות ריאליטי סליזיות, כשרוצים להדגיש שזה משהו זול, בנידורמי או איביזי כזה, טראש, עושים לוגו נאון.
הבנו, אתם פוחדים קו נטוי מתביישים קו נטוי מתעקשים לנתק..
חוסר האלגנטיות וחוסר המודעות לכך שנדרש מהם להיות יצרני תרבות לאומית וממלכתית מאפיין את המותג והלוגו ההזוי שלו. מה זה כאן? נשאיר את זה פתוח.
קחו כוכב עם נאון. קחו סיסמה שלא אומרת כלום. אפילו לא "אנחנו מעזים לחלום".
אנחנו? אנחנו לא שחקנים בהפקה. הכל אטום רגשית וויזואלית, מגושם ומיושן איימים.
מוטב שתקרת המשולשים הכבדה הזו לא תנוע. לא בגלים, לא בפורמציות פרקינסוניות אחרות. השבדים תמיד ידעו את מלאכת ההפשטה והאלגנטיות, ועם זאת, שמירת קו עיצובי שמיד זועק סקנדינביה. אנחנו רוצים יאכטה סליקית, צחורה וסקסית
אבל איכשהו שלנו הופך בדרך לספינה הטבריינית מהסרט אבא גנוב.
אני בהחלט מעז לחלום שיום אחד עוד נדרוש להפסיק את ההסתה נגד מדינתנו, נחזור להתגאות במורשתנו הדתית והלאומית, נחזור להבנה שהתרבות שלנו לא צריכה להתבטל או להתחבא מפני אף אחד אחרת, להיפך - שהיא אחת המפוארות ביקום כולו. שלא נעשה פתיחים קיטשיים מסצנות תנ"כיות אלא נדגיש את יופיה של השפה שחודשה, שנתגאה בסמכויות הרוחניות שלנו, שנציג בתי כנסת מפוארים כמעט כמו אלו הריקים שנותרו בבירות השואה האירופאיות אליהן אנחנו נוהרים לראות רובע יהודי. כמה חבל שאת הרובע היהודי אנחנו מדחיקים, הד לנסיונות הגלותיים של כור היתוך שבתוכו מגן הדוד והמנורה מותכים ל"חג החגים", ותחרות אירויזיון משקפת ריקנות שרק מדרבנת את גדולי השונאים להמשיך במסעות ההשמצה והשקרים.
אם אנחנו משתכפצים ומתקרנפים זה רק מזמין עוד תקיפות. במקום ראש זקוף וגאה, תהפוך העיר העברית לרובע נאון הסליזי. רייכל יתן את מוזיקת העולם, א-ווה יעשו כבוד
לתימן, והישראליות רק תתבטא בזריקת "מזל טוב" ו"לחיים" על ידי מנחים בלבוש נערי בר מצווה מפוחדים. אצלנו אבל אל תגלו, ב'כאן' לא מעזים כבר לחלום חלומות על כאן.
לוגו הכוכב באמת הגדיש את הסאה. אם אתם לא מתביישים במגן דוד, תעשו משהו איתו. אם לא איתו, קחו אלמנט אחר. צבר. מנורה. ספר תורה. אצבע לקריאת התורה. כובע טמבל. מה הבריחה הזו ממה שיהודי וישראלי ומייחד את המדינה שלנו? כוכב, כזה שמצוי חמישים פעם בדגל ארה"ב? רמז לגבי האיחוד האירופי?
הסיסמה שגם היא נטולת שום הקשר מקומי. לא לתל אביב, לא לישראל, מה הפחד? אם באמת מעזים, מעזים לא לחלום, אלא לקוות. ההמנון שלנו הוא התקווה, לא החלום.
כמה עוד גלותיים יהיו קול ישראל? סליחה, אין להם לא קול ובטח לא קול ישראל. הם כאן. איפה זה כאן? על פי הלוגו, כאן זה במעמקי השינה, כי רק בה חולמים. כלומר כאן זה מצב של חוסר הכרה, בעולם החלומות והפנטזיות ולא המעשה וההגשמה.
האקטים הפוסט-ציוניים הפאטתיים, עוד היו יכולים להיות נסבלים אם לפחות היו מובילים אותנו לתוצאה אלגנטית ולא למשהו שנראה כמו קיטש של 87'. בסוף שנות ה-80 עוד התלהבו ממשחקי צורות עם נאונים וקינטיות. זוכרים את שרוולי מייבשי הכביסה בצבעי נאון של קדם איוריזיון 86? כבר אז זה נראה מגושם ומיושן.
משולשים זזים ומחליפי צבעים. כאלו שלא מצטלמים טוב לא כרקע, לא כתפאורה מעל הבמה ואפילו לא בשוט רחב של האולם. לוגו עם נאון. בסדרות ריאליטי סליזיות, כשרוצים להדגיש שזה משהו זול, בנידורמי או איביזי כזה, טראש, עושים לוגו נאון.
הבנו, אתם פוחדים קו נטוי מתביישים קו נטוי מתעקשים לנתק..
חוסר האלגנטיות וחוסר המודעות לכך שנדרש מהם להיות יצרני תרבות לאומית וממלכתית מאפיין את המותג והלוגו ההזוי שלו. מה זה כאן? נשאיר את זה פתוח.
קחו כוכב עם נאון. קחו סיסמה שלא אומרת כלום. אפילו לא "אנחנו מעזים לחלום".
אנחנו? אנחנו לא שחקנים בהפקה. הכל אטום רגשית וויזואלית, מגושם ומיושן איימים.
מוטב שתקרת המשולשים הכבדה הזו לא תנוע. לא בגלים, לא בפורמציות פרקינסוניות אחרות. השבדים תמיד ידעו את מלאכת ההפשטה והאלגנטיות, ועם זאת, שמירת קו עיצובי שמיד זועק סקנדינביה. אנחנו רוצים יאכטה סליקית, צחורה וסקסית
אבל איכשהו שלנו הופך בדרך לספינה הטבריינית מהסרט אבא גנוב.
אני בהחלט מעז לחלום שיום אחד עוד נדרוש להפסיק את ההסתה נגד מדינתנו, נחזור להתגאות במורשתנו הדתית והלאומית, נחזור להבנה שהתרבות שלנו לא צריכה להתבטל או להתחבא מפני אף אחד אחרת, להיפך - שהיא אחת המפוארות ביקום כולו. שלא נעשה פתיחים קיטשיים מסצנות תנ"כיות אלא נדגיש את יופיה של השפה שחודשה, שנתגאה בסמכויות הרוחניות שלנו, שנציג בתי כנסת מפוארים כמעט כמו אלו הריקים שנותרו בבירות השואה האירופאיות אליהן אנחנו נוהרים לראות רובע יהודי. כמה חבל שאת הרובע היהודי אנחנו מדחיקים, הד לנסיונות הגלותיים של כור היתוך שבתוכו מגן הדוד והמנורה מותכים ל"חג החגים", ותחרות אירויזיון משקפת ריקנות שרק מדרבנת את גדולי השונאים להמשיך במסעות ההשמצה והשקרים.
אם אנחנו משתכפצים ומתקרנפים זה רק מזמין עוד תקיפות. במקום ראש זקוף וגאה, תהפוך העיר העברית לרובע נאון הסליזי. רייכל יתן את מוזיקת העולם, א-ווה יעשו כבוד
לתימן, והישראליות רק תתבטא בזריקת "מזל טוב" ו"לחיים" על ידי מנחים בלבוש נערי בר מצווה מפוחדים. אצלנו אבל אל תגלו, ב'כאן' לא מעזים כבר לחלום חלומות על כאן.
