ישראל זכתה באירוויזיון, בשנה הבאה בירושלים. וואו
- פותח הנושא E u r o b o y
- פורסם בתאריך
גם אני תמיד חשבתי שכל מדינה יכולה לזכות עם השיר הנכון (והמציאות מוכיחה זאת שוב ושוב) ומכיוון שבעשרים השנים האחרונות שלחנו מעט מאוד שירים ראויים מאוד (והם אכן הגיעו למקומות מכובדים), אין לנו אלא להלין על עצמנו.
 
באופן אישי אני לוקחת בקלות, סולדת מדרמה ומהיסטריה עודפת, מבדיקות טבלאות ההימורים כל 5 דקות כאילו מדובר בחולה בטיפול נמרץ... הייתי מרוצה מאוד כשישראל הגיעה לגמר במקום השני בהימורים, אני חושבת שזה רק עזר, אם כבר. לרגע לא איבדתי תקווה שנוכל לזכות, היה ברור לי שהפוטנציאל לא נעלם לשום מקום, שיש לנו שיר מנצח והופעה בימתית הולמת, שהמשלחת מורכבת ממקצוענים שיודעים מה הם עושים, שנעלה לגמר (אלא אם יקרה אסון או תרחיש הזוי במיוחד ובלתי סביר לחלוטין) ושמבחן התוצאה הוא בערב הגמר ושנטע תפגיז, וחבל על כל הרעל והבאסה שנשפכו בנדיבות מסביב.
 
חשבתי שעכשיו כולם יהיו מרוצים ושמחים, סוף סוף נפטרנו מהלכלוכים ומנביאי הזעם, אבל התברר לי שטעיתי, ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לחשוב חיובי ורואים רק את חצי הכוס הריק, שמחפשים את הדרמה בנרות ואם היא לא שם הם מייצרים אותה בעצמם... ונראה לי שבקרוב אחזור לחופשה השנתית שלי מהפורום עד שהגזרה תתחמם מחדש לקראת השנה הבאה.
E u r o b o y
New member
והנה הפוסט המלא מהפייסבוק, לבקשת הקהל
 
הייתם צריכים להיות שם כדי להרגיש אותם. את הרגעים האלה באולם בליסבון עם דגל ישראל על הגב, אלה שבהם אנשים שאתה לא מכיר ניגשים אליך, לוחצים לך את היד ומברכים, מבקשים חיבוק או תמונה, רק כי אתה עטוף בדגל הכחול-לבן, זה של המדינה שניצחה לפני רגע באירוויזיון. הרגעים האלה בהם אתם נאלצים להסביר למי שניגש אליכם שמי שניצחה זו נטע, הזמרת שעושה עכשיו את דרכה לבמה לאחוז בגביע הניצחון - ולא אתם. אלה שבהם מבקשים מכם את הדגל של המדינה שלכם רק כדי לשמור למזכרת. אלה שבהם אנשים מהמדינות האחרות קורנים מאושר כשהם רואים משהו שקשור לישראל. את הרגעים האלה לא אשכח לעולם.
 
זו הייתה הפעם הראשונה בה נסעתי לאירוויזיון. כבר שנים שהילד שהייתי שגמע אטלסים וספרים על דגלים ומדינות וזה שלא יכול לנשום לשנייה בלי מוזיקה, אומר לעצמו: אולי הגיע הזמן שתהיה פעם אחת בתחרות השירים המוזרה הזו שמשלבת בין כל אלה? זו שמפגישה בין מוזיקה למדינות ושפות (וגם בין במות למהדקי ענק, חתולים מנפנפים ולופרים מהבהבים). והנה זה קרה. והכי גדול וטוב שאפשר היה לבקש. מי בכלל היה מאמין שככה זה יסתיים.
 
ההחלטה לנסוע לליסבון נבעה בעיקר מדבר אחד: האפשרות שאני נוסע לתחרות בה המדינה שלי תוכתר למדינה הזוכה - רגע שלא אוכל להרשות לעצמי להחמיץ. בחודשיים האחרונים כל מה ששמעתי סביבי היו קרקורי תרנגולת מתואמים בקצב: שיר שמייצג מדינה והפך מיד מהרגע שנחשף לסנסציה, כזו שזכיתי גם לסקר בעצמי - לסקר ולקרקר. לא היה צריך להיות מבין גדול כדי להרגיש שיש כאן משהו, אז החלטתי ללכת עד הסוף עם מה שאני מרגיש.
 
והרגשתי. יותר מדי הרגשתי בימים האחרונים. ושלא תחשבו שזה היה קל - בטח כשאתם כבר שם, בדבר האמיתי, ועשיתם הכל כדי להגיע אליו ואי אפשר להתחרט. רגע אחד הראש שלכם אומר ״זה שלנו״ וש״לא יכול להיות מנצח אחר״. ברגע אחר, צריך להיות מציאותיים ולהשלים עם זה שיש מתחרה חזקה אחרת שצוברת מומנטום - ושהחלום כנראה לא יתגשם. והאנשים בחדר שליד שומעים את השיר המתחרה להנאתם. אבל אז גם את שלנו. ומה לא היה בשבוע הזה: רפרושים של טבלאות ההימורים על בסיס שעתי, ניתוח הסיכויים עד לרמת זוויות הצילום בחזרות עם החברים למסע, כן לופר, לא לופר, למה השופטים ינקדו ככה והקהל ככה, למה שיבצו אותנו אחרי השיר ההונגרי ומנסים להכשיל אותנו, איך נטע הייתה בחזרה המכריעה ואיך הזיקוק שהסתיר אותה לכמה שניות יכול לפגוע בנו...
 
אחרי שהסתיימו חגיגות העלייה לגמר (ורצו לי בראש מחשבות שבכלל לא נצליח להגיע לשם - עד שראיתי את ההופעה וראו בבירור שנטע הייתה הטובה מכולם) הגיע רגע האמת - הגמר. זה שמחכים שיגיע כבר אבל גם שכבר יהיה מאחורינו כדי סוף סוף לדעת מה התוצאה ולתת למוח לנוח. שיר מספר 22. לבמה עולה הנציגה שלנו עם שני גולגולים כאלה בשיער וקימונו ורוד-אדום, חתולי מזל סיניים שמנופפים מאחוריה - ואנחנו בקהל מנופפים בחוזקה בדגלי ישראל. בשלב הזה, העיניים לא מביטות לעבר הבמה, אלא לעבר הקהל שמסביב. ברגע אחד, כשהגיע הפזמון הראשון והזיקוקים הציפו את האולם - נעמדו כולם על הרגליים. מוחאים כפיים, מתלהבים, שרים וקופצים מאושר. חשמל באוויר. התרגשות עצומה. פרפרים בבטן. הדבר הזה שאני הרגשתי הוא גם מה שרבים אחרים כמוני מרגישים. החלום עומד להפוך למציאות.
 
בסיום השיר ראיתי אנשים מסתכלים אחד על השני ומהנהנים בהסכמה שזה השיר המנצח. הייתה באוויר תחושה שמשהו הולך לקרות ואז גם חזרה האמונה שזה אפשרי. אמונה שהחליפה תחושה מעיקה של מתח וציפייה. ואז הגיע הזמן לשיר של קפריסין - ומבחן העיניים המביטות על הקהל שוב יצא לדרך. נרשמה התלהבות בקהל אבל קטנה הרבה יותר מזו שהייתה במהלך השיר הישראלי. הקהל איתנו. האנשים ששמעתי בדרך לאולם שדיברו רק על השיר הישראלי ועשו תנועות של תרנגולת הם כנראה רבים מאוד. אם גם השופטים דירגו אותנו במקום גבוה מאוד - זה שלנו.
 
ואז הגיעה ההצבעה. המתח לא אפשר לי לשבת במקום והתמקמתי בעמדה בה לוח הניקוד הופיע מולי. 12 נקודות ראשונות לצרפת וכבר עוברות מחשבות שהנה, שיר שלא ממש חשבנו שיכול לנצח - יעשה את זה. ואז הגיעו גם נקודות לקפריסין, לאוסטריה ולשוודיה - ולישראל. ראיתי שאנחנו מקבלים ניקוד גבוה, ואז הגיעו 12 הנקודות הראשונות. ואחריהן עוד. מגישי הנקודות אפילו לא היו צריכים להגיד ״ישראל״, אלא רק עשו את תנועות התרנגולת ואני והישראלים שסביב כבר שאגנו ״יש!״ ומיד חזרנו לחשב מה הפער בינינו לבין המתחרה העיקרית קפריסין שנחלשה בינתיים, אלא שהיה נראה שהתחרות בשנה הבאה תיערך בווינה או בשטוקהולם.
 
הצבעת השופטים הסתיימה. ישראל רק במקום השלישי בפער די ניכר מהאוסטרי שהוביל כנגד כל הסיכויים בערך. ואז הגיעו הרגעים המותחים באמת. המנחות מקריאות עוד ועוד שמות של מדינות וכמה נקודות קיבלו בסך הכל מהקהל בבית. ברגעים האלה (שלא הייתי רוצה לחזור אליהם בחיים), פשוט מתפללים דווקא לא לשמוע את השם של המדינה שלכם. כל הזמן מקנן בראש החשש הזה שהנה, עכשיו יגידו ״ישראל״ והחלום ייגמר. אבל זה לא קרה. עוד ועוד מדינות קיבלו נקודות - ושאוסטריה המובילה קיבלה מעט נקודות מהקהל ואחריה גם שוודיה וגרמניה שנשפה בעורפנו, התמונה התבהרה - זה אנחנו או קפריסין. לא סתם ההפקה הצמידה מראש את הכורסאות של שתי המשלחות הללו בגרין רום.
 
ואז זה הגיע. 4 מדינות נשארו. רק שלא יגידו ״ישראל״. שיגידו ״קפריסין״ ואפשר לקפוץ לשמיים. המנחות הכריזו ״איטליה״. זהו. הזוכה היא אחת משתיים - כמו שאמרו ההימורים לאורך היום. או קפריסין או ישראל. בשלב הזה זה היה רק להסתכל לשמיים, להתפלל ולחכות. כמה שניות ארוכות מאוד חולפות וצמד המנחות מכריז ״המדינה שקיבלה את הניקוד השני הגבוה ביותר מהקהל - קפריסין!״ ואז, אז התחיל הטירוף! המשלחת הישראלית הבינה שהניצחון של ישראל! ״וזה אומר שישראל היא מנצחת אירוויזיון 2018!״ הכריזו. ואני באותם רגעים? קופץ ומשתולל עם כל מי שרק אפשר, צועק ״וואו! אני לא מאמין!״ והקהל נעמד על רגליו וכל מי שרואה אותך שמח מיד מברך ״Congratulations!". ברגע הזה מרגישים כמו סלבס. רוצים להצטלם איתכם, לברך אתכם, להניף את הדגל הישראלי יחד. אנטישמיות? כולם רק חיפשו כל סממן ישראלי שהוא.
 
והיו גם סימנים. הם היו שם לכל אורך הדרך: אנשים קרקרו בכל מקום. דיברו רק על השיר הישראלי, הקליטו לו אינספור גרסאות כיסוי משעשעות או העלו סרטוני תגובה ויראליים. בדרך לאולם התחרות ראיתי אפילו מעריץ מטורקיה עם דגלי טורקיה וישראל וכובע של תרנגולת על הראש. השיר שלנו הוביל בענק בהימורים מאז שנחשף, זכה בסקרים, עקף בענק את מתחריו במספר הצפיות - ורק אנחנו לא האמנו שזה יכול לקרות כי השיר אולי נהדר אבל הוא מגיע מישראל ומי בכלל יצביע לנו.
 
והיו עוד סימנים: התרנגול שהפך לסימן ההיכר הבולט של השיר הישראלי הוא גם הסמל הלאומי של המדינה המארחת - פורטוגל. הקינוח הלאומי - פאשטל דה נטה (פאשטל דה נטע, בשבילכם). זה שישראל זוכה פעם ב-20 שנה ואם אפשר שזה יהיה קשור ליצור כלשהו בעל נוצות (אז תוכי, היום תרנגולת). וגם זה שבשנתיים האחרונות, המדינה שהוכרזה כעולה החמישית לגמר - גם ניצחה בו. השנה זה קרה לישראל. יש לנו דיווה חדשה.
 
אני צופה שוב ושוב ברגעי הניצחון ועדיין לא מאמין שהמדינה המנצחת היא המדינה שלי, שדיווחי הזכייה פותחים את המהדורות ושבכלל מדברים על זה שירושלים היא העיר המארחת החדשה. בשנה הבאה יעשו את דרכם לאולם האירוויזיון בישראל עשרות אלפי אנשים עטופים בדגלים, מגיעים לעודד את המדינה שלהם - ומקווים לעשות היסטוריה כמו שעשינו אנחנו רק לפני קצת יותר מיום. וכמה מרגש לדעת שהייתי חלק מהרגע ההיסטורי הזה.
 
3 ימים לפני הגמר, פגשתי את מי שהפכה לזוכת האירוויזיון, נטע ברזילי, במלון בו היא התאכסנה יחד עם כל חברי המשלחת. הקציבו לנו בדיוק כמה דקות לריאיון מהיר. בסיומו החלטתי לשלוף מהתיק בובת תרנגול מעץ, הסמל הלאומי של פורטוגל, שקניתי קודם - ולתת אותו לנטע. ״תשמרי אותו, אומרים שזה עושה מזל״. נראה לי שהצליח
 
הייתם צריכים להיות שם כדי להרגיש אותם. את הרגעים האלה באולם בליסבון עם דגל ישראל על הגב, אלה שבהם אנשים שאתה לא מכיר ניגשים אליך, לוחצים לך את היד ומברכים, מבקשים חיבוק או תמונה, רק כי אתה עטוף בדגל הכחול-לבן, זה של המדינה שניצחה לפני רגע באירוויזיון. הרגעים האלה בהם אתם נאלצים להסביר למי שניגש אליכם שמי שניצחה זו נטע, הזמרת שעושה עכשיו את דרכה לבמה לאחוז בגביע הניצחון - ולא אתם. אלה שבהם מבקשים מכם את הדגל של המדינה שלכם רק כדי לשמור למזכרת. אלה שבהם אנשים מהמדינות האחרות קורנים מאושר כשהם רואים משהו שקשור לישראל. את הרגעים האלה לא אשכח לעולם.
 
זו הייתה הפעם הראשונה בה נסעתי לאירוויזיון. כבר שנים שהילד שהייתי שגמע אטלסים וספרים על דגלים ומדינות וזה שלא יכול לנשום לשנייה בלי מוזיקה, אומר לעצמו: אולי הגיע הזמן שתהיה פעם אחת בתחרות השירים המוזרה הזו שמשלבת בין כל אלה? זו שמפגישה בין מוזיקה למדינות ושפות (וגם בין במות למהדקי ענק, חתולים מנפנפים ולופרים מהבהבים). והנה זה קרה. והכי גדול וטוב שאפשר היה לבקש. מי בכלל היה מאמין שככה זה יסתיים.
 
ההחלטה לנסוע לליסבון נבעה בעיקר מדבר אחד: האפשרות שאני נוסע לתחרות בה המדינה שלי תוכתר למדינה הזוכה - רגע שלא אוכל להרשות לעצמי להחמיץ. בחודשיים האחרונים כל מה ששמעתי סביבי היו קרקורי תרנגולת מתואמים בקצב: שיר שמייצג מדינה והפך מיד מהרגע שנחשף לסנסציה, כזו שזכיתי גם לסקר בעצמי - לסקר ולקרקר. לא היה צריך להיות מבין גדול כדי להרגיש שיש כאן משהו, אז החלטתי ללכת עד הסוף עם מה שאני מרגיש.
 
והרגשתי. יותר מדי הרגשתי בימים האחרונים. ושלא תחשבו שזה היה קל - בטח כשאתם כבר שם, בדבר האמיתי, ועשיתם הכל כדי להגיע אליו ואי אפשר להתחרט. רגע אחד הראש שלכם אומר ״זה שלנו״ וש״לא יכול להיות מנצח אחר״. ברגע אחר, צריך להיות מציאותיים ולהשלים עם זה שיש מתחרה חזקה אחרת שצוברת מומנטום - ושהחלום כנראה לא יתגשם. והאנשים בחדר שליד שומעים את השיר המתחרה להנאתם. אבל אז גם את שלנו. ומה לא היה בשבוע הזה: רפרושים של טבלאות ההימורים על בסיס שעתי, ניתוח הסיכויים עד לרמת זוויות הצילום בחזרות עם החברים למסע, כן לופר, לא לופר, למה השופטים ינקדו ככה והקהל ככה, למה שיבצו אותנו אחרי השיר ההונגרי ומנסים להכשיל אותנו, איך נטע הייתה בחזרה המכריעה ואיך הזיקוק שהסתיר אותה לכמה שניות יכול לפגוע בנו...
 
אחרי שהסתיימו חגיגות העלייה לגמר (ורצו לי בראש מחשבות שבכלל לא נצליח להגיע לשם - עד שראיתי את ההופעה וראו בבירור שנטע הייתה הטובה מכולם) הגיע רגע האמת - הגמר. זה שמחכים שיגיע כבר אבל גם שכבר יהיה מאחורינו כדי סוף סוף לדעת מה התוצאה ולתת למוח לנוח. שיר מספר 22. לבמה עולה הנציגה שלנו עם שני גולגולים כאלה בשיער וקימונו ורוד-אדום, חתולי מזל סיניים שמנופפים מאחוריה - ואנחנו בקהל מנופפים בחוזקה בדגלי ישראל. בשלב הזה, העיניים לא מביטות לעבר הבמה, אלא לעבר הקהל שמסביב. ברגע אחד, כשהגיע הפזמון הראשון והזיקוקים הציפו את האולם - נעמדו כולם על הרגליים. מוחאים כפיים, מתלהבים, שרים וקופצים מאושר. חשמל באוויר. התרגשות עצומה. פרפרים בבטן. הדבר הזה שאני הרגשתי הוא גם מה שרבים אחרים כמוני מרגישים. החלום עומד להפוך למציאות.
 
בסיום השיר ראיתי אנשים מסתכלים אחד על השני ומהנהנים בהסכמה שזה השיר המנצח. הייתה באוויר תחושה שמשהו הולך לקרות ואז גם חזרה האמונה שזה אפשרי. אמונה שהחליפה תחושה מעיקה של מתח וציפייה. ואז הגיע הזמן לשיר של קפריסין - ומבחן העיניים המביטות על הקהל שוב יצא לדרך. נרשמה התלהבות בקהל אבל קטנה הרבה יותר מזו שהייתה במהלך השיר הישראלי. הקהל איתנו. האנשים ששמעתי בדרך לאולם שדיברו רק על השיר הישראלי ועשו תנועות של תרנגולת הם כנראה רבים מאוד. אם גם השופטים דירגו אותנו במקום גבוה מאוד - זה שלנו.
 
ואז הגיעה ההצבעה. המתח לא אפשר לי לשבת במקום והתמקמתי בעמדה בה לוח הניקוד הופיע מולי. 12 נקודות ראשונות לצרפת וכבר עוברות מחשבות שהנה, שיר שלא ממש חשבנו שיכול לנצח - יעשה את זה. ואז הגיעו גם נקודות לקפריסין, לאוסטריה ולשוודיה - ולישראל. ראיתי שאנחנו מקבלים ניקוד גבוה, ואז הגיעו 12 הנקודות הראשונות. ואחריהן עוד. מגישי הנקודות אפילו לא היו צריכים להגיד ״ישראל״, אלא רק עשו את תנועות התרנגולת ואני והישראלים שסביב כבר שאגנו ״יש!״ ומיד חזרנו לחשב מה הפער בינינו לבין המתחרה העיקרית קפריסין שנחלשה בינתיים, אלא שהיה נראה שהתחרות בשנה הבאה תיערך בווינה או בשטוקהולם.
 
הצבעת השופטים הסתיימה. ישראל רק במקום השלישי בפער די ניכר מהאוסטרי שהוביל כנגד כל הסיכויים בערך. ואז הגיעו הרגעים המותחים באמת. המנחות מקריאות עוד ועוד שמות של מדינות וכמה נקודות קיבלו בסך הכל מהקהל בבית. ברגעים האלה (שלא הייתי רוצה לחזור אליהם בחיים), פשוט מתפללים דווקא לא לשמוע את השם של המדינה שלכם. כל הזמן מקנן בראש החשש הזה שהנה, עכשיו יגידו ״ישראל״ והחלום ייגמר. אבל זה לא קרה. עוד ועוד מדינות קיבלו נקודות - ושאוסטריה המובילה קיבלה מעט נקודות מהקהל ואחריה גם שוודיה וגרמניה שנשפה בעורפנו, התמונה התבהרה - זה אנחנו או קפריסין. לא סתם ההפקה הצמידה מראש את הכורסאות של שתי המשלחות הללו בגרין רום.
 
ואז זה הגיע. 4 מדינות נשארו. רק שלא יגידו ״ישראל״. שיגידו ״קפריסין״ ואפשר לקפוץ לשמיים. המנחות הכריזו ״איטליה״. זהו. הזוכה היא אחת משתיים - כמו שאמרו ההימורים לאורך היום. או קפריסין או ישראל. בשלב הזה זה היה רק להסתכל לשמיים, להתפלל ולחכות. כמה שניות ארוכות מאוד חולפות וצמד המנחות מכריז ״המדינה שקיבלה את הניקוד השני הגבוה ביותר מהקהל - קפריסין!״ ואז, אז התחיל הטירוף! המשלחת הישראלית הבינה שהניצחון של ישראל! ״וזה אומר שישראל היא מנצחת אירוויזיון 2018!״ הכריזו. ואני באותם רגעים? קופץ ומשתולל עם כל מי שרק אפשר, צועק ״וואו! אני לא מאמין!״ והקהל נעמד על רגליו וכל מי שרואה אותך שמח מיד מברך ״Congratulations!". ברגע הזה מרגישים כמו סלבס. רוצים להצטלם איתכם, לברך אתכם, להניף את הדגל הישראלי יחד. אנטישמיות? כולם רק חיפשו כל סממן ישראלי שהוא.
 
והיו גם סימנים. הם היו שם לכל אורך הדרך: אנשים קרקרו בכל מקום. דיברו רק על השיר הישראלי, הקליטו לו אינספור גרסאות כיסוי משעשעות או העלו סרטוני תגובה ויראליים. בדרך לאולם התחרות ראיתי אפילו מעריץ מטורקיה עם דגלי טורקיה וישראל וכובע של תרנגולת על הראש. השיר שלנו הוביל בענק בהימורים מאז שנחשף, זכה בסקרים, עקף בענק את מתחריו במספר הצפיות - ורק אנחנו לא האמנו שזה יכול לקרות כי השיר אולי נהדר אבל הוא מגיע מישראל ומי בכלל יצביע לנו.
 
והיו עוד סימנים: התרנגול שהפך לסימן ההיכר הבולט של השיר הישראלי הוא גם הסמל הלאומי של המדינה המארחת - פורטוגל. הקינוח הלאומי - פאשטל דה נטה (פאשטל דה נטע, בשבילכם). זה שישראל זוכה פעם ב-20 שנה ואם אפשר שזה יהיה קשור ליצור כלשהו בעל נוצות (אז תוכי, היום תרנגולת). וגם זה שבשנתיים האחרונות, המדינה שהוכרזה כעולה החמישית לגמר - גם ניצחה בו. השנה זה קרה לישראל. יש לנו דיווה חדשה.
 
אני צופה שוב ושוב ברגעי הניצחון ועדיין לא מאמין שהמדינה המנצחת היא המדינה שלי, שדיווחי הזכייה פותחים את המהדורות ושבכלל מדברים על זה שירושלים היא העיר המארחת החדשה. בשנה הבאה יעשו את דרכם לאולם האירוויזיון בישראל עשרות אלפי אנשים עטופים בדגלים, מגיעים לעודד את המדינה שלהם - ומקווים לעשות היסטוריה כמו שעשינו אנחנו רק לפני קצת יותר מיום. וכמה מרגש לדעת שהייתי חלק מהרגע ההיסטורי הזה.
 
3 ימים לפני הגמר, פגשתי את מי שהפכה לזוכת האירוויזיון, נטע ברזילי, במלון בו היא התאכסנה יחד עם כל חברי המשלחת. הקציבו לנו בדיוק כמה דקות לריאיון מהיר. בסיומו החלטתי לשלוף מהתיק בובת תרנגול מעץ, הסמל הלאומי של פורטוגל, שקניתי קודם - ולתת אותו לנטע. ״תשמרי אותו, אומרים שזה עושה מזל״. נראה לי שהצליח
Willo the Wisp
New member
תרנגול עץ זה המשאוושה החדש
עכשיו באחריותך לתת כזה לנציג הישראלי כל שנה, או שנדע את מי להאשים.
נשמע שעברה עליך חוויה לספר לנכדים, כתבת נהדר והחזרת אותי לדקות המותחות מול המסך. באולם זה בטח היה מותח שבעתיים.
עכשיו באחריותך לתת כזה לנציג הישראלי כל שנה, או שנדע את מי להאשים.
נשמע שעברה עליך חוויה לספר לנכדים, כתבת נהדר והחזרת אותי לדקות המותחות מול המסך. באולם זה בטח היה מותח שבעתיים.
E u r o b o y
New member
 
בהחלטה ספונטנית לחלוטין החלטתי לתת לה אותו. קניתי אותו לעצמי באותו יום וזה היה לי בתיק. אומרים שזה עושה מזל אז מי אני שאתווכח
 
והיה ממש ממש ממש מותח. אמנם הייתה תחושה שזה שלנו בגלל התגובה של הקהל (שהייתה צוננת יחסית בשיר הקפריסאי, בטח בהשוואה לשיר שלנו) אבל קשה להאמין עד הסוף עד שזה לא גמור. בהחלט וואו.
E u r o b o y
New member
ולמי שרוצה - פודקאסט בהשתתפותי שמדבר על הניצחון ועוד
 
https://www.mako.co.il/news-israel/entertainment-q2_2018/Article-f4ea857fe5c7361004.htm
 
https://www.mako.co.il/news-israel/entertainment-q2_2018/Article-f4ea857fe5c7361004.htm
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.