תודה גם לך על התגובה
אני באמת באמת לא ידעתי מה להגיד וכיצד לפתוח את הערב וכיצד לגרום לכם
להתעניין, כאשר העיר אשר סחפה אותי בהתחלה והייתי מוכנה להיאבק עבור כל
אחד ואחד מהתושבים שלה, העיר הזאת החלה להירדם והשיחות הבלתי נגמרות
החלו להעיק עליי.
פורמט שעל פניו נראה גאוני למדי. חנות בגדים, בית קפה, בית מלון, בית פרטי, אכסניה ובנין עירייה. באמת מקום נרחב לפעילות ערה והמתמודדים אמורים היו
להרגיש בה כמו בבית. גם התחלופה במקומות המגורים כל שבוע, המיסויים, ההענקות של הצופים, הכל בישר על אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות.
לדעתי, לעניות דעתי, המשימות היו קצרות מדי ולא מרתקות ולא מעוררות ריבים או מחלוקות. הדבר היחיד שעורר מחלוקת זאת החלוקה של הכספים שזכו במשימה, אבל גם הכספים הללו שבמשימה הראשונה עוררו מהומת אלוהים, במשימות האחרונות כבר לא הזיזו לאף אחד.
גם התחלופה בלינה מתחילה לעבור ללא אירועים מיוחדים ששווים דיון או איזכור.
פתאום משהו נתקע באוויר. התושבים עצמם הפכו לבלתי אטרקטיביים בעליל
הם לא רק משעממים אותי, הם משעממים גם את עצמם. כמה אפשר לדבר ולחזור על אותן המנטרות? על אותם הסיפורים? על איך להצליח במשחק ואיך לשמור על הכסף, ובמקביל לספר על הילדות שלך, על הבית, על ההורים ועל החברים. כמה אפשר? הפסיכולוגיה בגרוש חוגגת, הם מעשנים בלי סוף, מדברים ללא הפסקה, אין שום פעילות שתעסיק אותם, הם מפחדים לריב, מפחדים להתעמת, הם פשוט משעממים. הם לא מצחיקים. אפילו דודו הפסיק לעצבן אותי. התרגלתי לברברת האין סופית שלו.
ואז אני מוצאת את עצמי בהפסקה בין הארוחות, מביטה במסך ולא מבינה מה אני רואה או למה אני בכלל רואה. וזה נורא חבל לי. באמת. אני כל כך רוצה שיהיה לי
פייבוריט ואין לי אפילו במי לבחור.
אז ההפקה צריכה להתעורר ומנהל המשחק צריך לחשוב יצירתי.
להכניס עוד אנשים לעיר כעוברי אורח תמימים. לפתוח סתם דוכנים, להביא נגן רחוב, קבצן, כל מיני מאפיינים שיש לעיר. העיר שקטה מדי והדיירים יוצאים מדעתם וגם אני.
