אבי בוירסקי4
New member
סוטרת השבת: 20.2 הרואה (שהוא) (כוח) ראייה...
20.2 הרואה (שהוא) (כוח) ראייה בלבד, ולמרות שהוא טהור, הוא עדין רואה דרך צבעיו של האינטלקט. זו שוב פילוסופית ה"סמאקיה". ראינו מאותה פילוסופיה, שמהנחות ביותר ועד לאינטליגנציה, הכל הוא טבע: ומעבר לטבע נמצאות הפורושות שהן חסרות איכויות. אז איך זה שהפרושה נראית שמחה או חסרת שמחה? ע"י השתקפות. אם נציב פרח אדום ליד קריסטל טהור, הקריסטל יראה כאדום. בדומה לזה ,,ההופעה של שמחה או חוסר שמחה בנשמה היא רק השתקפות: לנשמה עצמה אין צבע. הנשמה נפרדת מהטבע: הטבע הוא דבר אחד, והנשמה דבר אחר, נפרד לחלוטין. הסאמקיה אומרת שהאינטליגנציה היא מכלול שגדל ומתמעט, ומשתנה בדיוק כפי שהגוף משתנה, ושטבעו זהה כמעט לחלוטין לטבעו של הגוף. כמו שהציפורן לגוף, כך הגוף עבור האינטליגנציה, הציפורן היא חלק מהגוף, אבל היא יכולה להיות מופרדת ממנו מאות פעמים והגוף ימשיך להתקיים. בצורה דומה, האינטליגנציה מחזיקה מעמד עידנים, בזמן שהגוף הזה יכול להיפרד, להיזרק. ועדיין האינטליגנציה לא יכולה להיות נצחית כי היא משתנה, גדלה, ומתמעטת. כל דבר שמשתנה אינו יכול להיות נצחי. בטוח שהאינטליגנציה מיוצרת: ועצם העובדה הזו מראה לנו שחייב להיות משהו מעבר לה. היא אינה יכולה להיות חופשית: כל דבר הקשור לחומר שייך לטבע, ולכן לעולם יהיה מוגבל. מי חופשי? החופשי ללא ספק חייב להיות מעבר לגורם ותוצאה. אם תאמר שהרעיון של שחרור הוא אשליה, אומר שהרעיון של כבלים הוא גם אשליה. שתי עובדות מגיעות לתודעתנו ועומדות או נופלות אחת מול השניה. אלה הם המושגים שלנו על כבלים ושחרור. אם אנחנו רוצים לעבור דרך קיר, והידיים שלנו מתנגשות בו, אנחנו רואים שאנחנו מוגבלים על ידיו. ובאותו זמן אנו מוצאים שיש לנו כוח רצון וחושבים שיש ביכולתנו לכוון אותו לכל מקום, ובכל צעד נתקלים ברעיונות המנוגדים האלה. אנחנו חייבים להאמין שאנחנו חופשיים. אם רעיון אחד הוא אשליה, אז גם האחר כזה, ואם רעיון אחד אמת , גם האחר אמיתי, כי שניהם עומדים על אותו בסיס: התנסות. היוגי אומר ששניהם נכונים—שאנו כבולים כל זמן שמדובר באיטילגנציה, אך מצד שני, שאנו חופשיים כל זמן שמדובר בנשמה. טבעה האמיתי של הנשמה או הפורושה הוא מעבר לחוקי הסיבתיות. החופש שלה מחלחל דרך שכבות של חומר בצורות שונות, דרך אינטילגנציה, הכרה, וכך הלאה. האור שלה הוא זה הזוהר דרך כל אלה. לאינטליגנציה אין אור משלה. לכל איבר יש מרכז מסוים במוח. אין רק מרכז אחד לכל האיברים: כל איבר נפרד. מדוע כל התפיסות מאוזנות? מניין הן משיגות את אחדותן? אם זה היה במוח. הכרחי היה מרכז אחד בלבד עבור כל האיברים- העיניים, האוזניים, האף, וכך הלאה: אך אנחנו יודעים בודאות שיש מרכזים שונים לכל אחד. אבל אדם יכול לראות ולשמוע בו זמנית: ולכן חייבת להיות אחדות על גב האינטילגנציה. האינטילגנציה קשורה אם המוח. אבל אפילו מעבר לה עומדת הפורושה, האיחוד, היכן שכל התפיסות והתחושות השונות חוברות והופכות לאחד. הנשמה עצמה היא המרכז שבו מתכנסות כל התפיסות והופכות אחידות. הנשמה הזו חופשית, והחופש שלה הוא זה שאומר שכל רגע אתה חופשי ולא כבול. אבל אתה בטעות מזהה את החופש הזה עם האינטילגנציה וההכרה. אתה מנסה ליחס את החופש הזה לאינטלקט, ומגלה מייד שהאינטלקט אינו חופשי. אתה מיחס את החופש הזה לגוף, ומיד אומר לך הטבע ששוב טעית. זו הסיבה שישנה תחושה מעורבת של חופש והגבלה בו זמנית. היוגי מנתח את שניהם, גם את מה שחופשי וגם את מה שכבול, ובורותו נעלמת. הוא מגלה שהפורושה חופשית, היא המהות, התמצית של הידע הזה שמגיע דרך הבודי, הופך לאיטילגנציה וככזה הוא כבול. שבת נהדרת. אבי.
20.2 הרואה (שהוא) (כוח) ראייה בלבד, ולמרות שהוא טהור, הוא עדין רואה דרך צבעיו של האינטלקט. זו שוב פילוסופית ה"סמאקיה". ראינו מאותה פילוסופיה, שמהנחות ביותר ועד לאינטליגנציה, הכל הוא טבע: ומעבר לטבע נמצאות הפורושות שהן חסרות איכויות. אז איך זה שהפרושה נראית שמחה או חסרת שמחה? ע"י השתקפות. אם נציב פרח אדום ליד קריסטל טהור, הקריסטל יראה כאדום. בדומה לזה ,,ההופעה של שמחה או חוסר שמחה בנשמה היא רק השתקפות: לנשמה עצמה אין צבע. הנשמה נפרדת מהטבע: הטבע הוא דבר אחד, והנשמה דבר אחר, נפרד לחלוטין. הסאמקיה אומרת שהאינטליגנציה היא מכלול שגדל ומתמעט, ומשתנה בדיוק כפי שהגוף משתנה, ושטבעו זהה כמעט לחלוטין לטבעו של הגוף. כמו שהציפורן לגוף, כך הגוף עבור האינטליגנציה, הציפורן היא חלק מהגוף, אבל היא יכולה להיות מופרדת ממנו מאות פעמים והגוף ימשיך להתקיים. בצורה דומה, האינטליגנציה מחזיקה מעמד עידנים, בזמן שהגוף הזה יכול להיפרד, להיזרק. ועדיין האינטליגנציה לא יכולה להיות נצחית כי היא משתנה, גדלה, ומתמעטת. כל דבר שמשתנה אינו יכול להיות נצחי. בטוח שהאינטליגנציה מיוצרת: ועצם העובדה הזו מראה לנו שחייב להיות משהו מעבר לה. היא אינה יכולה להיות חופשית: כל דבר הקשור לחומר שייך לטבע, ולכן לעולם יהיה מוגבל. מי חופשי? החופשי ללא ספק חייב להיות מעבר לגורם ותוצאה. אם תאמר שהרעיון של שחרור הוא אשליה, אומר שהרעיון של כבלים הוא גם אשליה. שתי עובדות מגיעות לתודעתנו ועומדות או נופלות אחת מול השניה. אלה הם המושגים שלנו על כבלים ושחרור. אם אנחנו רוצים לעבור דרך קיר, והידיים שלנו מתנגשות בו, אנחנו רואים שאנחנו מוגבלים על ידיו. ובאותו זמן אנו מוצאים שיש לנו כוח רצון וחושבים שיש ביכולתנו לכוון אותו לכל מקום, ובכל צעד נתקלים ברעיונות המנוגדים האלה. אנחנו חייבים להאמין שאנחנו חופשיים. אם רעיון אחד הוא אשליה, אז גם האחר כזה, ואם רעיון אחד אמת , גם האחר אמיתי, כי שניהם עומדים על אותו בסיס: התנסות. היוגי אומר ששניהם נכונים—שאנו כבולים כל זמן שמדובר באיטילגנציה, אך מצד שני, שאנו חופשיים כל זמן שמדובר בנשמה. טבעה האמיתי של הנשמה או הפורושה הוא מעבר לחוקי הסיבתיות. החופש שלה מחלחל דרך שכבות של חומר בצורות שונות, דרך אינטילגנציה, הכרה, וכך הלאה. האור שלה הוא זה הזוהר דרך כל אלה. לאינטליגנציה אין אור משלה. לכל איבר יש מרכז מסוים במוח. אין רק מרכז אחד לכל האיברים: כל איבר נפרד. מדוע כל התפיסות מאוזנות? מניין הן משיגות את אחדותן? אם זה היה במוח. הכרחי היה מרכז אחד בלבד עבור כל האיברים- העיניים, האוזניים, האף, וכך הלאה: אך אנחנו יודעים בודאות שיש מרכזים שונים לכל אחד. אבל אדם יכול לראות ולשמוע בו זמנית: ולכן חייבת להיות אחדות על גב האינטילגנציה. האינטילגנציה קשורה אם המוח. אבל אפילו מעבר לה עומדת הפורושה, האיחוד, היכן שכל התפיסות והתחושות השונות חוברות והופכות לאחד. הנשמה עצמה היא המרכז שבו מתכנסות כל התפיסות והופכות אחידות. הנשמה הזו חופשית, והחופש שלה הוא זה שאומר שכל רגע אתה חופשי ולא כבול. אבל אתה בטעות מזהה את החופש הזה עם האינטילגנציה וההכרה. אתה מנסה ליחס את החופש הזה לאינטלקט, ומגלה מייד שהאינטלקט אינו חופשי. אתה מיחס את החופש הזה לגוף, ומיד אומר לך הטבע ששוב טעית. זו הסיבה שישנה תחושה מעורבת של חופש והגבלה בו זמנית. היוגי מנתח את שניהם, גם את מה שחופשי וגם את מה שכבול, ובורותו נעלמת. הוא מגלה שהפורושה חופשית, היא המהות, התמצית של הידע הזה שמגיע דרך הבודי, הופך לאיטילגנציה וככזה הוא כבול. שבת נהדרת. אבי.