חלק א'
"מרוץ שלוש הרגליים," אמר ארי והרים את הרצועה. "צוות אולימפוס וצוות הרקולס יבחרו שני נציגים כל אחד בצורה מקרית, ושניהם ייקשרו אחד לשני ברגליים. הזוג הראשון שישלים את המרוץ ינצח ויביא נקודה לצוות שלו."
"וכדי להוסיף לכם עניין," אמרה עמליה. "הצוות המנצח יקבל מסיבה במועדון, עם כל האוכל הכי טעים."
"יש, אוכל." אמר דורי והסתכל על אדם. "אדם, אנחנו חייבים לקחת את זה."
"אני מתכוון לקחת את זה רק כדי לראות את יולי לא אוכלת." אמר אדם והסתכל עליה. יולי החזירה לו מבט כועס.
"מה אתה אומר? במצב שלך לא כדאי שתדבר, העלית איזה קילו מאז שהגעת לפה."
"עדיף ממך ומשרון." התערב רועי. "תגידו, לסתום את הפה אתן יכולות גם בלי אוכל?"
"מצחיק!" אמרה שרון. "ממש מצחיק, המצאת לבד?"
"טוב, חברים, לפני הכול אני רק אגיד," אמר הוגו. "שכדאי מאוד שאני אהיה במרוץ הזה, כי למי שלא יודע אני שולט בטכניקה של המרוץ. הרגליים שלי זזות, ואני מספיק חזק כדי לסחוב כל אחד גם אם הוא לא יזוז!" הוגו התחיל להזיז את הרגליים שלו במהירות ונפל על הקרקע. דורי הסתכל עליו בחיוך ועזר לו לקום.
"הוגו, אני מכיר אותך קצת יותר משבוע. לזוז זה לא התחום החזק שלך."
נינה הסתכלה עליהם מהצד. איך זה היה קל להם. לדבר, לעקוץ, לצחוק. רק לה היה קצת קשה. הרי אם היא תגיד משהו, זה ברור שיצחקו עליה. יגידו שהיא טועה, שהיא כרגיל מדברת על ערכים ועל שטויות שלא מעניינות אותם. טוב, מה רע בלנסות? "אני דווקא חושבת שמה שחשוב זה שיתוף הפעולה."
"כן, תמשיכי לחשוב, בראון, את עושה את זה כל כך טוב." צחקה יולי. כן, לנסות זה די רע.
"טוב, חבר'ה..." מיקה הגיעה עם כמה קשים שהיא החזיקה. "אנחנו נבחר בסגנון הקש הקצר. יש כאן שבעה קשים, שניים קצרים, מי שמוציא את הקצרים מתחרה. ידיים."
כל השבעה שמו ידיים על הקשים.
"רועי, תעיף את היד שלך ממני." שרון אמרה
.
"מי נגע בך?!"
"כולם על הקשים, גם אתם." אמרה מיקה. "מוכנים? שלוש, ארבע, ו..."
הם משכו. הלב של נינה קפץ- קצר! קש קצר! אולי הפעם היא תנצח ואז כולם...
"אוי נו, איזו שטות." אמרה יולי. גם לה היה קש קצר. שיט! זה לא טוב... לא טוב בכלל... "אה. גם את. טוב, דורי, בא לך להחליף אותי?"
"אין החלפות." מיקה אמרה. "נינה ויולי. יפה. טוב, נקשור אתכן ובבקשה תשתדלו לשתף פעולה?"
"אלו ישתפו פעולה?!" אדם צחק. "כן, בטח. יולי קודם כל תחטא את הרגל שלה לפני שהיא תיתן לך לקשור אותה לנינה."
למרות מה שאדם אמר, הן היו שם, קשורות ברגל השמאלית של נינה ובימנית של יולי, ומוכנות למרוץ. מולן שניים מהרקולס. דין ועומר, ככה קראו להם? הכול היה רחוק כל כך עכשיו.
"טוב," אמרה עמליה. "מרוץ שלוש הרגליים. הראשונים שעוברים את המסלול שיצרנו ביער וחוזרים לפה מנצחים. אתם מוכנים? בשלוש. אחת... שתיים..."
הם רצו לפני שלוש, נינה הייתה בטוחה. אבל היא גררה את יולי. היא הפעילה את כל הכוח שלה כדי לרוץ, אבל כמה זה קשה שכל צעד שני אתה צריך לגרור את המשקל העודף הזה? יולי התלוננה כל הדרך והן היו בפיגור די גדול.
"נו, בראון, מה את ממהרת כל כך?! תפסיקי עם זה כבר!"
נינה עצרה והסתכלה עליה. "תקשיבי טוב. את רוצה לנצח פה או לא?"
"לא ממש אכפת לי."
"לי אכפת." אמרה נינה. "תקשיבי טוב... אנחנו צריכות לתאם את הצעדים. כשאני אומרת אחת, אנחנו מרימות את הרגליים הפנויות. שתיים, מרימות את אלו שקשורות. הבנת?"
יולי הסתכלה עליה. "איזה רעיונות מפגרים יש לך לפעמים."
"יולי, בחייך!" נינה אמרה. לא היה לה עצבים לירידות שלה. לא הפעם.
מצד שני, הרעיון החדש היה דווקא די טוב. יולי כן שיתפה פעולה והן הצליחו להדביק ולעקוף את ההרקולסים. הן כבר היו בחצי הדרך.
"טוב, בראון, אנחנו עקפנו אותם!" אמרה יולי.
"אחת, שתיים, אחת, שתיים..." נינה אמרה בקצב מכני ורובוטי. כל רגל זזה כשצריך, כל תנועה מחושבת.
"נו, תעצרי קצת, אנחנו מובילות והם לא יצליחו כמונו..."
"אחת, שתיים, אחת, שתיים..."
"נו, בחייך, אל תהיי כזאת כב..."
