ראשי פרקים לבעית פוליטיקה ומוסר
וגם לבעית דת ומוסר, וגם לבעית דת ופוליטיקה. 1. כל מערכת ערכית ראויה לשמה מתגלמת במערך של ציווים מעשיים, ולפעמים גם תודעתיים. הוראות עשה ואל תעשה. 2. מערכות ערכיות שונות עשויות לכלול במסגרת מערכי הציווים שבהם הן מתגלמות, ציווים מעשיים זהים. הצד המבדיל בין ציווים זהים הנכללים במערכות ערכיות שונות איננו התוכן המעשי שלהם, שהוא כאמור זהה, אלא העקרון העליון של המערכת הערכית שבתוכה הם נכללים, שמכוחו הם שואבים את תוקפם. 3. כל מערכת ערכית ראויה לשמה, אם היא חפצה בקיומו של צוו מעשי מסוים, חייבת לכלול את הצוו הזה במסגרת מערך הציווים שלה, ואיננה יכולה להשען על קיומו של אותו צוו במסגרתה של מערכת ערכית אחרת, וזאת משום העקרון השונה המקנה לצוו הזה את תוקפו. כל מערכת ערכית הנשענת בציוויה על מערכת ערכית אחרת, פוסקת מניה וביה להיות מערכת ערכית, והופכת להיות כלי ומכשיר בידה של המערכת הערכית האחרת; וככל כלי ומכשיר יש לה משמעות פונקציונאלית בלבד, והיא מאבדת את משמעותה הערכית. 4. אנו מכירים שלוש מערכות ערכיות גדולות: המערכת הערכית המכונה "דת", המערכת הערכית המכונה "המוסר ההומניסטי", והמערכת הערכית המכונה "פוליטיקה". העיקרון העליון של הדת, שמכוחו שואבים כל ציוויה המעשיים את תוקפם, הוא "אני ה'". העיקרון העליון של המוסר ההומניסטי הוא "אני האדם היצור התבוני". העיקרון העליון של הפוליטיקה הוא "אני העם (השבדי, היהודי, הפלשתינאי וכו')". (הערה: יש המוסיפים עוד מערכת רביעית והיא האסתטיקה, אבל אני בספק אם היא נושאת את כל המאפיינים של מערכת ערכית, ולכן לא אתייחס אליה. מכל מקום, גם בה אפשר להצביע על עקרונה העליון, שהוא "אני האדם היצור הייצרי"). 5. לפי (2), כל אחת משלוש המערכות הערכיות הגדולות עשויה לכלול במסגרת מערך הציווים שלה את אותו צו, לדוגמא "לא תרצח". אבל לפי (3), הצו "לא תרצח" הנכלל במסגרת מערך הציווים של הדת, הוא צו דתי – לא מוסרי ולא פוליטי. אותו צו הנכלל במסגרת מערך הציוויים של המוסר ההומניסטי, הוא צו מוסרי – לא דתי ולא פוליטי. אותו צו הנכלל במסגרת מערך הציוויים של הפוליטיקה הוא צו פוליטי – לא דתי ולא מוסרי. אילו הצו "לא תרצח" הנכלל במסגרת מערך הציוויים של הדת היה צו מוסרי, היתה המערכת הדתית כפופה למערכת המוסרית, באשר אותו צו, אם הוא צו מוסרי, אינו שואב את תוקפו מהעקרון העליון של הדת, אלא מהעיקרון העליון של המוסר ההומניסטי. לפיכך לא היה בכוחה של המערכת הדתית לבטל את הצו הזה מדעתה שלה, אלא רק מדעתה של המערכת המוסרית. אבל עובדה היא שמהערכת הדתית מבטלת את הצו זה בנסיבות שונות, מתוך שיקוליה שלה. 6. זוהי התשובה העמוקה לשאלה שנידונה הרבה בכל המקורות המסורתיים של היהדות, וגם בהגות המודרנית (ראה גם במאמרו של הלברטל), והיא: מדוע מצאה התורה לנכון לכלול במסגרת ציוויה גם את אותן מצוות שממילא אדם מחויב בהן מכוחו של המוסר – כגון "לא תרצח". מדוע יש צורך בהתגלות אלוהית על מנת להביא את האדם להכרת הצו "לא תרצח", אם הוא עצמו, מכוח תבונתו, מגיע להכרת אותו הצו? (בלשונו של הרס"ג, זוהי ההבחנה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות). תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, אבל החשובה והעמוקה שבהן היא, שאם הצו "לא תרצח" הוא צו מוסרי, אין מקום לצו "קח נא את בנך…". רק אם הדת כוללת בתוכה את הצו "לא תרצח" כצו דתי, יש מקום גם לצו "קח נא את בנך…", בחינת הפה שאסר הוא הפה שמתיר. 7. זוהי התשתית הרעיונית לויכוח בין הלברטל לליבוביץ בעניין פוליטיקה ומוסר. ליבוביץ רואה בפרוגרמה הפוליטית שלו מערכת ערכית עצמאית, ולכן הוא מסרב להחיל עליה את הקטגוריה של המוסר. הלברטל סבור, ככל הנראה, שהמערכת הערכית המוסרית היא המערכת הערכית העליונה, שגם הדת וגם הפוליטיקה כפופות לה (ראה שוב במאמרו), ולכן אם הוא מזהה בפרוגרמה הפוליטית של ליבוביץ ציוויים זהים לאלה המופיעים – להבנתו – גם במערכת המוסרית, הוא מסיק מזה את המסקנה שהביקורת הפוליטית של ליבוביץ היא בעצם ביקורת מוסרית. ולא היא, ודע זה, והבן אמיתתו.
וגם לבעית דת ומוסר, וגם לבעית דת ופוליטיקה. 1. כל מערכת ערכית ראויה לשמה מתגלמת במערך של ציווים מעשיים, ולפעמים גם תודעתיים. הוראות עשה ואל תעשה. 2. מערכות ערכיות שונות עשויות לכלול במסגרת מערכי הציווים שבהם הן מתגלמות, ציווים מעשיים זהים. הצד המבדיל בין ציווים זהים הנכללים במערכות ערכיות שונות איננו התוכן המעשי שלהם, שהוא כאמור זהה, אלא העקרון העליון של המערכת הערכית שבתוכה הם נכללים, שמכוחו הם שואבים את תוקפם. 3. כל מערכת ערכית ראויה לשמה, אם היא חפצה בקיומו של צוו מעשי מסוים, חייבת לכלול את הצוו הזה במסגרת מערך הציווים שלה, ואיננה יכולה להשען על קיומו של אותו צוו במסגרתה של מערכת ערכית אחרת, וזאת משום העקרון השונה המקנה לצוו הזה את תוקפו. כל מערכת ערכית הנשענת בציוויה על מערכת ערכית אחרת, פוסקת מניה וביה להיות מערכת ערכית, והופכת להיות כלי ומכשיר בידה של המערכת הערכית האחרת; וככל כלי ומכשיר יש לה משמעות פונקציונאלית בלבד, והיא מאבדת את משמעותה הערכית. 4. אנו מכירים שלוש מערכות ערכיות גדולות: המערכת הערכית המכונה "דת", המערכת הערכית המכונה "המוסר ההומניסטי", והמערכת הערכית המכונה "פוליטיקה". העיקרון העליון של הדת, שמכוחו שואבים כל ציוויה המעשיים את תוקפם, הוא "אני ה'". העיקרון העליון של המוסר ההומניסטי הוא "אני האדם היצור התבוני". העיקרון העליון של הפוליטיקה הוא "אני העם (השבדי, היהודי, הפלשתינאי וכו')". (הערה: יש המוסיפים עוד מערכת רביעית והיא האסתטיקה, אבל אני בספק אם היא נושאת את כל המאפיינים של מערכת ערכית, ולכן לא אתייחס אליה. מכל מקום, גם בה אפשר להצביע על עקרונה העליון, שהוא "אני האדם היצור הייצרי"). 5. לפי (2), כל אחת משלוש המערכות הערכיות הגדולות עשויה לכלול במסגרת מערך הציווים שלה את אותו צו, לדוגמא "לא תרצח". אבל לפי (3), הצו "לא תרצח" הנכלל במסגרת מערך הציווים של הדת, הוא צו דתי – לא מוסרי ולא פוליטי. אותו צו הנכלל במסגרת מערך הציוויים של המוסר ההומניסטי, הוא צו מוסרי – לא דתי ולא פוליטי. אותו צו הנכלל במסגרת מערך הציוויים של הפוליטיקה הוא צו פוליטי – לא דתי ולא מוסרי. אילו הצו "לא תרצח" הנכלל במסגרת מערך הציוויים של הדת היה צו מוסרי, היתה המערכת הדתית כפופה למערכת המוסרית, באשר אותו צו, אם הוא צו מוסרי, אינו שואב את תוקפו מהעקרון העליון של הדת, אלא מהעיקרון העליון של המוסר ההומניסטי. לפיכך לא היה בכוחה של המערכת הדתית לבטל את הצו הזה מדעתה שלה, אלא רק מדעתה של המערכת המוסרית. אבל עובדה היא שמהערכת הדתית מבטלת את הצו זה בנסיבות שונות, מתוך שיקוליה שלה. 6. זוהי התשובה העמוקה לשאלה שנידונה הרבה בכל המקורות המסורתיים של היהדות, וגם בהגות המודרנית (ראה גם במאמרו של הלברטל), והיא: מדוע מצאה התורה לנכון לכלול במסגרת ציוויה גם את אותן מצוות שממילא אדם מחויב בהן מכוחו של המוסר – כגון "לא תרצח". מדוע יש צורך בהתגלות אלוהית על מנת להביא את האדם להכרת הצו "לא תרצח", אם הוא עצמו, מכוח תבונתו, מגיע להכרת אותו הצו? (בלשונו של הרס"ג, זוהי ההבחנה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות). תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, אבל החשובה והעמוקה שבהן היא, שאם הצו "לא תרצח" הוא צו מוסרי, אין מקום לצו "קח נא את בנך…". רק אם הדת כוללת בתוכה את הצו "לא תרצח" כצו דתי, יש מקום גם לצו "קח נא את בנך…", בחינת הפה שאסר הוא הפה שמתיר. 7. זוהי התשתית הרעיונית לויכוח בין הלברטל לליבוביץ בעניין פוליטיקה ומוסר. ליבוביץ רואה בפרוגרמה הפוליטית שלו מערכת ערכית עצמאית, ולכן הוא מסרב להחיל עליה את הקטגוריה של המוסר. הלברטל סבור, ככל הנראה, שהמערכת הערכית המוסרית היא המערכת הערכית העליונה, שגם הדת וגם הפוליטיקה כפופות לה (ראה שוב במאמרו), ולכן אם הוא מזהה בפרוגרמה הפוליטית של ליבוביץ ציוויים זהים לאלה המופיעים – להבנתו – גם במערכת המוסרית, הוא מסיק מזה את המסקנה שהביקורת הפוליטית של ליבוביץ היא בעצם ביקורת מוסרית. ולא היא, ודע זה, והבן אמיתתו.