כנס בנושא חינוך יהודי ושבת בישראל
- פותח הנושא ליאור ט
- פורסם בתאריך
ארוס וגבול
שלום נתי ננסה לשרטט ביתר בהירות. הארוס הדתי כארוס המטאפיסי של קאנט, חותר אל ה'אחר'. ביקורת הדתיות הטהורה מורה לאדם כי מגמת הארוס מצויה מחוץ לגבולות האפשר. הביקורת מסמנת את הת בגבולות האפשר. בין היתר היא מורה על שימת אלוהים בסוגריים. ומה יעשה בארוס הלא ממומש? קאנט הסב את הארוס אל התודעה העצמית ואל האתיקה. אני סובר שבכך הוא סרס אותו, ולכן אינני מוכן לעשות כן לארוס הדתי. הארוס הדתי מוצא את מקומו בעולם המסורת, ובמקרה היהודי - במקורות היהדות. שם בגבולות המקור או ביחס לחיים הקיומיים בגבולות התיאטרון הוא מרשה לעצמו לבטא שפה דתית מליאה, תוך כדי מודעות כי היא אפשרית בגבולות הספר והבמה בלבד. חדד לי את הבעיה ביחס לתיאור זה, ואנסה כוחי. פורים שמח ואתה וחבריך מוזמנים למשתה אשר אעשה הערב בשעה תשע משה
שלום נתי ננסה לשרטט ביתר בהירות. הארוס הדתי כארוס המטאפיסי של קאנט, חותר אל ה'אחר'. ביקורת הדתיות הטהורה מורה לאדם כי מגמת הארוס מצויה מחוץ לגבולות האפשר. הביקורת מסמנת את הת בגבולות האפשר. בין היתר היא מורה על שימת אלוהים בסוגריים. ומה יעשה בארוס הלא ממומש? קאנט הסב את הארוס אל התודעה העצמית ואל האתיקה. אני סובר שבכך הוא סרס אותו, ולכן אינני מוכן לעשות כן לארוס הדתי. הארוס הדתי מוצא את מקומו בעולם המסורת, ובמקרה היהודי - במקורות היהדות. שם בגבולות המקור או ביחס לחיים הקיומיים בגבולות התיאטרון הוא מרשה לעצמו לבטא שפה דתית מליאה, תוך כדי מודעות כי היא אפשרית בגבולות הספר והבמה בלבד. חדד לי את הבעיה ביחס לתיאור זה, ואנסה כוחי. פורים שמח ואתה וחבריך מוזמנים למשתה אשר אעשה הערב בשעה תשע משה
ארוס תבונה
הארוס המטאפיסי של קאנט הוא הארוס של המשתה - ארוס התבונה, ארוס הפילו-סופיה. האחר שלו הוא הטרנסצנדנטי לתבונה. האחר שלו הוא היש בה"א הידיעה - זה שאיננו תופעה. האם זהו הארוס הדתי? - לטעמי לא. הארוס הדתי אינו שואף לדעת, הוא לא מבקש למלא את החסר בתבונתו, את המקור או הראשית של מושגיו. האחר שלו כבר שם. האחר שלו איננו היש, אלא מעבר ליש. הוא לא רק מעבר לתבונה אלא מעבר ליש. הארוס הדתי אינו מבקש להשיג אותו, אלא הוא רק יכול לרצות לעבוד אותו. הייתי שמח לקפוץ עם רעייתי למשתה, ולחדש ימי כקדם, אבל אהיה כבר במשתה אחר. אולי אבוא מאוחר. עד מתי אפשר? חג שמח נתי
הארוס המטאפיסי של קאנט הוא הארוס של המשתה - ארוס התבונה, ארוס הפילו-סופיה. האחר שלו הוא הטרנסצנדנטי לתבונה. האחר שלו הוא היש בה"א הידיעה - זה שאיננו תופעה. האם זהו הארוס הדתי? - לטעמי לא. הארוס הדתי אינו שואף לדעת, הוא לא מבקש למלא את החסר בתבונתו, את המקור או הראשית של מושגיו. האחר שלו כבר שם. האחר שלו איננו היש, אלא מעבר ליש. הוא לא רק מעבר לתבונה אלא מעבר ליש. הארוס הדתי אינו מבקש להשיג אותו, אלא הוא רק יכול לרצות לעבוד אותו. הייתי שמח לקפוץ עם רעייתי למשתה, ולחדש ימי כקדם, אבל אהיה כבר במשתה אחר. אולי אבוא מאוחר. עד מתי אפשר? חג שמח נתי
ארוס אל מעבר לגבול
אכן האחר הוא מעבר ליש, אני נעדיף מעבר ל'זה'. ובכל זאת- זו היא מהותו של הארוס [וכאן היא מופיעה באופן שלם מאצל קאנט] שהוא שואף לדעת אותו, להידבק בו ולהתכלל בו. הארוס שאתה מציג - לדעתי - הוא כבר זה שקופד על ידי ביקורת התבונה הדתית. עד מתי? מי אני שאדע ביום דלא ידע. נסה.
אכן האחר הוא מעבר ליש, אני נעדיף מעבר ל'זה'. ובכל זאת- זו היא מהותו של הארוס [וכאן היא מופיעה באופן שלם מאצל קאנט] שהוא שואף לדעת אותו, להידבק בו ולהתכלל בו. הארוס שאתה מציג - לדעתי - הוא כבר זה שקופד על ידי ביקורת התבונה הדתית. עד מתי? מי אני שאדע ביום דלא ידע. נסה.
נאמנים עלי הדברים הבאים
של כהן: "אלמלי היה אלוהים אלא מושאה של ההכרה, או-אז לא היה יכול להיות אלוה יחיד, שכן ההכרה עוד כמה וכמה מושאים ובעיות לה. לפיכך דין הוא שאלוה יחיד ישמש גרם לזיקה אחרת של הרוח האנושית אליו. וכך תהיה האהבה תביעה של זיקה זו אל אלוה יחיד. וכך תהיה ההאמנה למעשה חדש של התודעה, לעשייה, למעשה-בראשית של התודעה המוסרית, של הרצון על ייחוד-טיבו, בהבדלו מן התבונה המכירה." (עמ' 86) "הרי צורך הוא בסוג אחר של סיבתיות שמקום לידתו על גבולו של המדע, והואיל ונולד הוא על הגבול הרי שרשאי הוא על דרך החיוב לעבור את הגבול על מנת לגלות ולמלא מעבר להכרת הטבע ומדע הטבע את עולם הרוח, את עולם המדע של המוסריות" (עמ' 96) אני חלוק על דברים אלה בחלקם - אני מכיר זיקה אחרת של הרוח האנושית אל האלוהים - זו שהקהילה דורשת ממני - וכופר במדע של המוסריות - על כן מושג האלוהים יכול "להתמלא" לטעמי רק כשאיפה בלבד ולא יכול לבנות קורלטיבית מושג של אדם, ומבחינה מעשית הוא איננו על כן אקט מוסרי אלא קבלה דוגמטית של דרישות הקהילה וניסיון הרואי לממש ללא הועיל את הזיקה הזו. אבל אתה, היכן אתה חלוק על דברים אלו? מדוע האל הדתי מושא של ההכרה בהכרח, עליו עליך להמר? הכפוף לאיזו ביקורת על ההכרה? האם אתה שולל זיקה אחרת, עצמאית ומוגנת, של הרוח? אני אינני מקבל את הפנומנולוגיה הזו של 'הזה' ו'האחר' - לטעמי הם שניהם "ישנם" הם שניהם "זה". זה כאן וזה שם. זה באופק וזה מעבר לו. זה מוכר לי כאובייקט עליו יש לי ריבונות זה מוכר לי כסובייקט ריבוני בעצמו. אבל סוף כל סוף הם כולם מושאים של ההכרה העיונית שלי, של ראית פני המציאות (פני האדם או פני הטבע). פנומנולוגיה זו מעלימה את המוסר והערכים - שכן לטעמי אלו נעוצים בשאלות ובעיות מסדר אחר. סדר של זיקה ולא סדר של הכרה. סדר של משמעות ולא סדר של נתונים. סדר של ערכים ולא סדר של עובדות. הסדר הזה שום ביקורת פילוסופית לא יכולה לו - אלא רק תנודה בהכרעותיו של האדם אל מול הבעיות הערכיות שהחברה מציבה בפניו. אני אומר מה אני חש: כשאני בתפילה או קורא במקורות, אלוהים כאן, וכשאני חושב על העולם כמדען או כפילוסוף אלוהים כבר לא שם, לפחות לא אותו האלוהים. אך שני המקומות הללו אינם התאטרון אל מול העולם הממשי או שיטוט בין הסוגריים לעומת חזרה אל העולם שמחוץ לסוגריים. אלא שתי זיקות שונות של רוחי. גם כשיש בי צורך באלוהים כאב כפודה ומציל אני שרוי בזיקה אחרת של התודעה שאיננה זהה לזיקה בה אני מקיים את מצוות האלוהים או לזיקה בה אני מהרהר בהוכחה האונטולוגית בדבר קיומו של האלוהים. "השלמה" בין הדתי לחילוני איננה השלמה בין שתי תמונות עולם שלכל אחת כוליות משלה (כל אחת פרדיגמה מלאה) אלא היא לדידי ההכרה בזיקות השונות המרכיבות את האנושי. אני אינני משלים עם החילוני, אלא אני גם חילוני (בזיקה רבות) גם דתי (בזיקה אחרת). ריבוי הזיקות הפנימי הוא המאפשר שיח, שיח של זהות חלקית ומשותפת. לא שיח בין עולמות חיצוניים שמה שמאחד ביניהם הוא ההכרה בהימור שבהכרה היוצרת כל עולם (הסופיות של כל מונאדה), אלא ריבוי מתודות פנימי שמה שמאחד ביניהם הוא האנושי הכולל את המתודות. אני יכול לקבל את החילוני באופן עמוק, כי עד כמה שהדבר נוגע להכרתנו את העולם אין אני שונה ממנו כלל. כי עד כמה שהדבר נוגע לאהבה, לקשיים, לאזרחות, למוסר וכו' אינני שונה ממנו כלל. כמובן, כפי שמוגדרת כאן הזהות, המגדירה את המשותף, מוגדרים כאן ההבדלים (הבדלים עד כדי מלחמה לעיתים). אבל המשותף רב על המבדיל. הפוסט מודרניות אינה מקבלת את המשותף הזה. היא הופכת את האדם לכדור פרמנידי, למונדה, שרק הכרתה כי היא מונדה בלתי מושלמת, מהמרת, מאפשרת לה לקבל את המונאדות האחרות. אבל זהו שקר במלוא מובן המילה. האמת, שהיא העוגן של כל זיקה וזיקה, נעלמת כאן. איננו מונאדות אלא הננו הרכבות. המצב האנושי הפוסט מודרני מדבר על שיח ככניעה של כל המשחקים הנובעת מהכרתו של כל משחק כי מדובר במשחק. המצב האנושי העומד על "האמת" הוא שיח בין אחים - בני משפחת האדם. השיח נשבר כאשר כופרים בריבוי הזיקות הפנימי, כאשר לא מודים על האמת. כאשר במקום ריבוי זיקות של מוסר, פילוסופיה, מדע, אומנות ודת - אשר לכל אחת המתודה שלה, הבעיה שלה והשאיפה לפתרון הבעיה המעוגן באמת שלה - ישנו גוש עמום של מוסר-פילוסופיה-מדע-אומנות-דת שהוא מיניה וביה בריחה מריבוי הבעיות, מהעלמת האמת שבעיות אלו דורשות, ומיעוט דמותו של האדם.
של כהן: "אלמלי היה אלוהים אלא מושאה של ההכרה, או-אז לא היה יכול להיות אלוה יחיד, שכן ההכרה עוד כמה וכמה מושאים ובעיות לה. לפיכך דין הוא שאלוה יחיד ישמש גרם לזיקה אחרת של הרוח האנושית אליו. וכך תהיה האהבה תביעה של זיקה זו אל אלוה יחיד. וכך תהיה ההאמנה למעשה חדש של התודעה, לעשייה, למעשה-בראשית של התודעה המוסרית, של הרצון על ייחוד-טיבו, בהבדלו מן התבונה המכירה." (עמ' 86) "הרי צורך הוא בסוג אחר של סיבתיות שמקום לידתו על גבולו של המדע, והואיל ונולד הוא על הגבול הרי שרשאי הוא על דרך החיוב לעבור את הגבול על מנת לגלות ולמלא מעבר להכרת הטבע ומדע הטבע את עולם הרוח, את עולם המדע של המוסריות" (עמ' 96) אני חלוק על דברים אלה בחלקם - אני מכיר זיקה אחרת של הרוח האנושית אל האלוהים - זו שהקהילה דורשת ממני - וכופר במדע של המוסריות - על כן מושג האלוהים יכול "להתמלא" לטעמי רק כשאיפה בלבד ולא יכול לבנות קורלטיבית מושג של אדם, ומבחינה מעשית הוא איננו על כן אקט מוסרי אלא קבלה דוגמטית של דרישות הקהילה וניסיון הרואי לממש ללא הועיל את הזיקה הזו. אבל אתה, היכן אתה חלוק על דברים אלו? מדוע האל הדתי מושא של ההכרה בהכרח, עליו עליך להמר? הכפוף לאיזו ביקורת על ההכרה? האם אתה שולל זיקה אחרת, עצמאית ומוגנת, של הרוח? אני אינני מקבל את הפנומנולוגיה הזו של 'הזה' ו'האחר' - לטעמי הם שניהם "ישנם" הם שניהם "זה". זה כאן וזה שם. זה באופק וזה מעבר לו. זה מוכר לי כאובייקט עליו יש לי ריבונות זה מוכר לי כסובייקט ריבוני בעצמו. אבל סוף כל סוף הם כולם מושאים של ההכרה העיונית שלי, של ראית פני המציאות (פני האדם או פני הטבע). פנומנולוגיה זו מעלימה את המוסר והערכים - שכן לטעמי אלו נעוצים בשאלות ובעיות מסדר אחר. סדר של זיקה ולא סדר של הכרה. סדר של משמעות ולא סדר של נתונים. סדר של ערכים ולא סדר של עובדות. הסדר הזה שום ביקורת פילוסופית לא יכולה לו - אלא רק תנודה בהכרעותיו של האדם אל מול הבעיות הערכיות שהחברה מציבה בפניו. אני אומר מה אני חש: כשאני בתפילה או קורא במקורות, אלוהים כאן, וכשאני חושב על העולם כמדען או כפילוסוף אלוהים כבר לא שם, לפחות לא אותו האלוהים. אך שני המקומות הללו אינם התאטרון אל מול העולם הממשי או שיטוט בין הסוגריים לעומת חזרה אל העולם שמחוץ לסוגריים. אלא שתי זיקות שונות של רוחי. גם כשיש בי צורך באלוהים כאב כפודה ומציל אני שרוי בזיקה אחרת של התודעה שאיננה זהה לזיקה בה אני מקיים את מצוות האלוהים או לזיקה בה אני מהרהר בהוכחה האונטולוגית בדבר קיומו של האלוהים. "השלמה" בין הדתי לחילוני איננה השלמה בין שתי תמונות עולם שלכל אחת כוליות משלה (כל אחת פרדיגמה מלאה) אלא היא לדידי ההכרה בזיקות השונות המרכיבות את האנושי. אני אינני משלים עם החילוני, אלא אני גם חילוני (בזיקה רבות) גם דתי (בזיקה אחרת). ריבוי הזיקות הפנימי הוא המאפשר שיח, שיח של זהות חלקית ומשותפת. לא שיח בין עולמות חיצוניים שמה שמאחד ביניהם הוא ההכרה בהימור שבהכרה היוצרת כל עולם (הסופיות של כל מונאדה), אלא ריבוי מתודות פנימי שמה שמאחד ביניהם הוא האנושי הכולל את המתודות. אני יכול לקבל את החילוני באופן עמוק, כי עד כמה שהדבר נוגע להכרתנו את העולם אין אני שונה ממנו כלל. כי עד כמה שהדבר נוגע לאהבה, לקשיים, לאזרחות, למוסר וכו' אינני שונה ממנו כלל. כמובן, כפי שמוגדרת כאן הזהות, המגדירה את המשותף, מוגדרים כאן ההבדלים (הבדלים עד כדי מלחמה לעיתים). אבל המשותף רב על המבדיל. הפוסט מודרניות אינה מקבלת את המשותף הזה. היא הופכת את האדם לכדור פרמנידי, למונדה, שרק הכרתה כי היא מונדה בלתי מושלמת, מהמרת, מאפשרת לה לקבל את המונאדות האחרות. אבל זהו שקר במלוא מובן המילה. האמת, שהיא העוגן של כל זיקה וזיקה, נעלמת כאן. איננו מונאדות אלא הננו הרכבות. המצב האנושי הפוסט מודרני מדבר על שיח ככניעה של כל המשחקים הנובעת מהכרתו של כל משחק כי מדובר במשחק. המצב האנושי העומד על "האמת" הוא שיח בין אחים - בני משפחת האדם. השיח נשבר כאשר כופרים בריבוי הזיקות הפנימי, כאשר לא מודים על האמת. כאשר במקום ריבוי זיקות של מוסר, פילוסופיה, מדע, אומנות ודת - אשר לכל אחת המתודה שלה, הבעיה שלה והשאיפה לפתרון הבעיה המעוגן באמת שלה - ישנו גוש עמום של מוסר-פילוסופיה-מדע-אומנות-דת שהוא מיניה וביה בריחה מריבוי הבעיות, מהעלמת האמת שבעיות אלו דורשות, ומיעוט דמותו של האדם.
יש לו לנתי תכונה רעה, וזה קצת לא
חכם לומר זאת, כי אנו הנהנים העיקריים ממנה. אבל אני מרשה לעצמי כי גם אני חוטא בה לא מעט (למשל אלמלא היא לא היה האתר והפורום). וזו התכונה של ניצול לא נכון, לא תועלתני של הזמן. אתה יודע כמה מאמרים (אקדמיים, לא סתם כאלו של 400 מילה בעיתון יומי) הוא יכול היה לכתוב, רק מהחומר שהוא כתב כאן בפורום? הנה למשל ההודעה הקודמת. יתכבד נא מר, יערוך קצת, רק קצת, את ההודעה כך שתיראה כמו מאמר קצר (כי לא ניתן להעלות אותה ככה כמאמר), והנה נוסף עוד מאמר שכל אחד יכול לקרוא בקלות, וההודעה הזו לא תיעלם בתהום הנשיה של הפורום, כפי שמצויות להן שם מאות הודעות מלאות בתוכן חשוב ומחכים. אבל זה לא טוב להזכיר לו את זה, כי אז הוא פורש שוב, ואז הפורום נהיה סתם שוב, עד לסיבוב הבא.
חכם לומר זאת, כי אנו הנהנים העיקריים ממנה. אבל אני מרשה לעצמי כי גם אני חוטא בה לא מעט (למשל אלמלא היא לא היה האתר והפורום). וזו התכונה של ניצול לא נכון, לא תועלתני של הזמן. אתה יודע כמה מאמרים (אקדמיים, לא סתם כאלו של 400 מילה בעיתון יומי) הוא יכול היה לכתוב, רק מהחומר שהוא כתב כאן בפורום? הנה למשל ההודעה הקודמת. יתכבד נא מר, יערוך קצת, רק קצת, את ההודעה כך שתיראה כמו מאמר קצר (כי לא ניתן להעלות אותה ככה כמאמר), והנה נוסף עוד מאמר שכל אחד יכול לקרוא בקלות, וההודעה הזו לא תיעלם בתהום הנשיה של הפורום, כפי שמצויות להן שם מאות הודעות מלאות בתוכן חשוב ומחכים. אבל זה לא טוב להזכיר לו את זה, כי אז הוא פורש שוב, ואז הפורום נהיה סתם שוב, עד לסיבוב הבא.
בין זיקה לבין הכרה
נתי יקירי אכן כמה נקודות מחלוקת מעניינות ביננו. 1. בניגוד לך, אינני סבור שיש אפשרות לזיקה ללא מושא. [כהן מדבר על צירוף הזיקה למושא, ובזה אני שותף לו]. 2. בניגוד לך אינני סובר שה'זה' וה'אחר' מתלכדים בהיותם שניהם מושאי ההכרה. מושג האחר מורה כי רק עקבות שב'זה' מכוננות אותו, ולא הכרה ישירה. בכך הוא שונה לחלוטין ממושג ה'זה'. 3. בניגוד לך, אינני סבור שהעמדה של התמונה על ה'זה' ועל ה'אחר' מעלימה את המוסר ואת הערכים. אני סבור שמוסר וערכים מתרחשים במרחב של תמונה, והשאלה האם גבולותיה הם ה'זה' או ה'זה והאחר' משנה את מתיחות ואופי המוסר שבגבולותיה. 4.כמוך כמוני מוצא אני בתוכי גם דתיות וגם חילוניות, ולכן מגדיר את עצמי כ'דתי חילוני'. אך הדתי החילוני - במילוני - יש אחר בתמונתו, והיא שונה מתמונת החילוני שאין אחר בתמונתו. בין שתי התמונות הללו יש יחס של הצטרפות והשלמה. רציתי לחתום ב'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים', אך הוראת המשפט לשיטתך היא הזיקה לשמים, ולפי השפה שלי - שמים והשיקה אליהם...
נתי יקירי אכן כמה נקודות מחלוקת מעניינות ביננו. 1. בניגוד לך, אינני סבור שיש אפשרות לזיקה ללא מושא. [כהן מדבר על צירוף הזיקה למושא, ובזה אני שותף לו]. 2. בניגוד לך אינני סובר שה'זה' וה'אחר' מתלכדים בהיותם שניהם מושאי ההכרה. מושג האחר מורה כי רק עקבות שב'זה' מכוננות אותו, ולא הכרה ישירה. בכך הוא שונה לחלוטין ממושג ה'זה'. 3. בניגוד לך, אינני סבור שהעמדה של התמונה על ה'זה' ועל ה'אחר' מעלימה את המוסר ואת הערכים. אני סבור שמוסר וערכים מתרחשים במרחב של תמונה, והשאלה האם גבולותיה הם ה'זה' או ה'זה והאחר' משנה את מתיחות ואופי המוסר שבגבולותיה. 4.כמוך כמוני מוצא אני בתוכי גם דתיות וגם חילוניות, ולכן מגדיר את עצמי כ'דתי חילוני'. אך הדתי החילוני - במילוני - יש אחר בתמונתו, והיא שונה מתמונת החילוני שאין אחר בתמונתו. בין שתי התמונות הללו יש יחס של הצטרפות והשלמה. רציתי לחתום ב'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים', אך הוראת המשפט לשיטתך היא הזיקה לשמים, ולפי השפה שלי - שמים והשיקה אליהם...
אלוהים במרכאות ולא בסוגריים
נגעת בעקב. זיקה ללא מושא - לכאורה, עקב האכילס של תמונת העולם הליבוביצ'יאנית (או אולי עקבו של מי שרב עם אלוהים). איש תאטראות כמוך יודע כי המושא הזה הופיע כמעט בכל מערכה בבמות הקהילה בה גדלתי. בסידור, בשיעור, בזמירות שבת, במשנה ברורה, ובפיהם ועיניהם של חברי ומורי. אכן: אני לא מכונן אותו, הוא לא מושג שהחתירה שלי אחר פתרון בעית האדם או פתרון בעית המצוי מחפשת אותו כמושאה, שיהווה לה היפותזה (כמו במדע) או אבן ראשה (כמו באתיקה). אלא הוא נתון פרובלמטי אילם שניתן לי מבחוץ בתיווך הקהילה, נתון הפותח לי מרחבים של מילול (אם יש מילה כזו). הוא כלי קיבול גולמי אותו ממלאים רגשותי ומחשבותי - כילד דימיינתי אותו, כבן תמותה התפללתי אליו (ואודה גם כי המשכתי לדמיין אותו אף באופן יותר מבוקר), כפילוסוף חובב ניסיתי להמשיג אותו. מה יעשה אדם במילה כמו "אלוהים" אם לא ימלא אותה בכל התכנים הללו? אם כן - הקהילה הציבה בפני את "אלוהים" (לא בסוגריים כי אם במרכאות!). נתון אילם פתוח - לא מושא תבוני סוגר. אבל מעבר למילוי החופשי שלי המיידי והסוער לכלי הזה, שבו הייתי יכול גם להתקל באקראי לחשוב עליו לבד לגלות אותו בתאטראות אחרים, הרי שהקהילה שלי הציגה בפני תביעה לעבוד את ה-" " הזה. היא לא שאלה אותי מה יש בין ה-" " הללו, היא אמרה לי לעבוד אותו באמצעות פרקטיקה מסויימת. ועד היום לא משנה מה יש בין ה-" " הללו אני נקרא לאותה תביעה. בזה היא אומרת לי, לעיתים בגלוי לעיתים אף בלי לדעת, שכל מה שיש שם בין ה-" " הוא מוטעה. למה? כי היא דורשת את הארוס שלי לעצמה! וכל מה שיכנס שם בין ה-" " הוא יהיה ארוס פילוסופי, רגשי, מוסרי, ולא נכונות לעמוד בתביעה שלה. (במובן זה שלילת העבודה הזרה, המונותאיזם, אינם הבסיס התיאולוגי של היהדות אלא הם יסודות הנובעים מתוך התביעה שלה לעבוד את האל שהוא הבסיס שלה.) אני רוצה לעמוד בתביעה הזו. לא הארוס שלי (הפילוסופי, המוסרי, הרגשי) אל מושא מבין המושאים מכתיב את תוכנו המושגי של אלוהים, ולא תוכנו המושגי של אלוהים מכתיב את הארוס שלי. אלא התביעה הדתית, אותה אני מקבל על עצמי, מביאה עמה מקופלים יחדיו בו בעת: נתון סתום - " ", שלכשלעצמו נוטה להתמלא, ואת הדרישה לרוקנו כמה שיותר ולמלאו באמצעות מעשים. נכון, אין זיקה ללא מושא. אבל גם כאן יש מושא. בדיוק כמו ש'האחר' שלך הוא מושא. אלא בשני הבדלים שלשמם סיפרתי את כל הסיפור דלעיל. 1. הזיקה אל המושא הזה צומחת מתוך הרצון לעמוד בתביעה הדתית-מעשית של הקהילה המופנית כלפי האדם ושהוא נקרא להכריע לגביה. תביעה זו (עם כל מה שהיא מקפלת בתוכה) היא בעיה שהאדם עומד מולה: האם לקבל את עול התביעה או לא. והיא נבדלת מבעיות אחרות שיש לו (רגשיות, פילוסופיות, אתיות). קבלת התביעה מכניסה אותך לתוך "התאטרון". 2. אני מקבל את רעיון התאטרון שלך בעומקו, אבל מרגע שהצבתי זיקה במסגרתה מופיע האלוהים שאיננה זיקה פילוסופית/מטאפיסית/מדעית אלא מסוג אחר הרי שאינני מצוי יותר בתאטרון. מושג האלוהים הוא ממשי בסיטואציה הפרובלמטית הדתית, כפי שמושג הסיבה ממשי בסיטואציה הפרובלמטית המדעית, כפי שמושג היש הוא ממשי בסיטואציה הפילוסופית, וכפי שמושג החירות ממשי בסיטואציה הפרובלמטית האתית. האם יש איזו סיטואציה פרובלמטית ריבונית בין כל אלו? האם זו הסיטואציה הפילוסופית? אשר לשאלת "הממשות" - אני סבור שלא! על כן אינני רואה כאן תיאטרון. אני רואה כל " " ממשי במידה והוא צומח מתוך זיקה שיסודה בבעיה העומדת בפני האדם ועל כן אין בכחו של שום " " לשים " " אחר שהופיע מתוך זיקה אחרת ב-( ). לגבי שאר העניינים, נשאיר אותם כך. חשבתי שהם בוערים בעצמותי, אבל חיממתי לי פשטידת ברוקולי (חלבית) שגילתה בי זיקה חדשה של הרוח האנושית... אני מעדיף לשלוח ברכה לעושים במלאכה. נתי
נגעת בעקב. זיקה ללא מושא - לכאורה, עקב האכילס של תמונת העולם הליבוביצ'יאנית (או אולי עקבו של מי שרב עם אלוהים). איש תאטראות כמוך יודע כי המושא הזה הופיע כמעט בכל מערכה בבמות הקהילה בה גדלתי. בסידור, בשיעור, בזמירות שבת, במשנה ברורה, ובפיהם ועיניהם של חברי ומורי. אכן: אני לא מכונן אותו, הוא לא מושג שהחתירה שלי אחר פתרון בעית האדם או פתרון בעית המצוי מחפשת אותו כמושאה, שיהווה לה היפותזה (כמו במדע) או אבן ראשה (כמו באתיקה). אלא הוא נתון פרובלמטי אילם שניתן לי מבחוץ בתיווך הקהילה, נתון הפותח לי מרחבים של מילול (אם יש מילה כזו). הוא כלי קיבול גולמי אותו ממלאים רגשותי ומחשבותי - כילד דימיינתי אותו, כבן תמותה התפללתי אליו (ואודה גם כי המשכתי לדמיין אותו אף באופן יותר מבוקר), כפילוסוף חובב ניסיתי להמשיג אותו. מה יעשה אדם במילה כמו "אלוהים" אם לא ימלא אותה בכל התכנים הללו? אם כן - הקהילה הציבה בפני את "אלוהים" (לא בסוגריים כי אם במרכאות!). נתון אילם פתוח - לא מושא תבוני סוגר. אבל מעבר למילוי החופשי שלי המיידי והסוער לכלי הזה, שבו הייתי יכול גם להתקל באקראי לחשוב עליו לבד לגלות אותו בתאטראות אחרים, הרי שהקהילה שלי הציגה בפני תביעה לעבוד את ה-" " הזה. היא לא שאלה אותי מה יש בין ה-" " הללו, היא אמרה לי לעבוד אותו באמצעות פרקטיקה מסויימת. ועד היום לא משנה מה יש בין ה-" " הללו אני נקרא לאותה תביעה. בזה היא אומרת לי, לעיתים בגלוי לעיתים אף בלי לדעת, שכל מה שיש שם בין ה-" " הוא מוטעה. למה? כי היא דורשת את הארוס שלי לעצמה! וכל מה שיכנס שם בין ה-" " הוא יהיה ארוס פילוסופי, רגשי, מוסרי, ולא נכונות לעמוד בתביעה שלה. (במובן זה שלילת העבודה הזרה, המונותאיזם, אינם הבסיס התיאולוגי של היהדות אלא הם יסודות הנובעים מתוך התביעה שלה לעבוד את האל שהוא הבסיס שלה.) אני רוצה לעמוד בתביעה הזו. לא הארוס שלי (הפילוסופי, המוסרי, הרגשי) אל מושא מבין המושאים מכתיב את תוכנו המושגי של אלוהים, ולא תוכנו המושגי של אלוהים מכתיב את הארוס שלי. אלא התביעה הדתית, אותה אני מקבל על עצמי, מביאה עמה מקופלים יחדיו בו בעת: נתון סתום - " ", שלכשלעצמו נוטה להתמלא, ואת הדרישה לרוקנו כמה שיותר ולמלאו באמצעות מעשים. נכון, אין זיקה ללא מושא. אבל גם כאן יש מושא. בדיוק כמו ש'האחר' שלך הוא מושא. אלא בשני הבדלים שלשמם סיפרתי את כל הסיפור דלעיל. 1. הזיקה אל המושא הזה צומחת מתוך הרצון לעמוד בתביעה הדתית-מעשית של הקהילה המופנית כלפי האדם ושהוא נקרא להכריע לגביה. תביעה זו (עם כל מה שהיא מקפלת בתוכה) היא בעיה שהאדם עומד מולה: האם לקבל את עול התביעה או לא. והיא נבדלת מבעיות אחרות שיש לו (רגשיות, פילוסופיות, אתיות). קבלת התביעה מכניסה אותך לתוך "התאטרון". 2. אני מקבל את רעיון התאטרון שלך בעומקו, אבל מרגע שהצבתי זיקה במסגרתה מופיע האלוהים שאיננה זיקה פילוסופית/מטאפיסית/מדעית אלא מסוג אחר הרי שאינני מצוי יותר בתאטרון. מושג האלוהים הוא ממשי בסיטואציה הפרובלמטית הדתית, כפי שמושג הסיבה ממשי בסיטואציה הפרובלמטית המדעית, כפי שמושג היש הוא ממשי בסיטואציה הפילוסופית, וכפי שמושג החירות ממשי בסיטואציה הפרובלמטית האתית. האם יש איזו סיטואציה פרובלמטית ריבונית בין כל אלו? האם זו הסיטואציה הפילוסופית? אשר לשאלת "הממשות" - אני סבור שלא! על כן אינני רואה כאן תיאטרון. אני רואה כל " " ממשי במידה והוא צומח מתוך זיקה שיסודה בבעיה העומדת בפני האדם ועל כן אין בכחו של שום " " לשים " " אחר שהופיע מתוך זיקה אחרת ב-( ). לגבי שאר העניינים, נשאיר אותם כך. חשבתי שהם בוערים בעצמותי, אבל חיממתי לי פשטידת ברוקולי (חלבית) שגילתה בי זיקה חדשה של הרוח האנושית... אני מעדיף לשלוח ברכה לעושים במלאכה. נתי
ואתה אומר לי שאתה לא דתי מספיק?
ואתה מספר לי שאתה לא הומניסט? אין לי מושג איך אתה מצליח לעשות את זה, אבל איכשהו אתה נדמה עלי כמי שזז על הסקלה לשני קצותיה המנוגדים בעת ובעונה אחת, בלי להתאבך. התעלית על עצמך. אני מצדיע לך. קבל צל"ש (הנ' זה של נתי)
(שלא תהינה אי הבנות. האמור לעיל נאמר בכנות גמורה, ואין ליחס לו אף לא קמצוץ של סרקזם וציניות)
ואתה מספר לי שאתה לא הומניסט? אין לי מושג איך אתה מצליח לעשות את זה, אבל איכשהו אתה נדמה עלי כמי שזז על הסקלה לשני קצותיה המנוגדים בעת ובעונה אחת, בלי להתאבך. התעלית על עצמך. אני מצדיע לך. קבל צל"ש (הנ' זה של נתי)
אלוהי הקהילה?
נתי, 1. דבריך כאן על תביעת הקהילה, כמו גם בהודעה קודמת, בה כתבת:"אני מכיר זיקה אחרת של הרוח האנושית אל האלוהים - זו שהקהילה דורשת ממני", הזכירו לי את תפיסתו של דוד הרטמן (כפי שהובאה בשיחתו עם יונתן בן דב בספר "שאלות על אלוהים" - אלוהי קהילות ישראל): "המסגרת הרוחנית-קהילתית שאתה מזדהה איתה מעידה בתוך קיומה על עבודת השם... לא מצאתי את האלוהים במקום מסוים, ביום מסוים, בפינה מסוימת או בחוויה מיסטית אישית, אלא בתוך מסגרת של חיים קהילתיים... אלוהים אינו מופיע מעבר לפעולות אנושיות. הוא נוכח בתוך קהילה, וכשהיא מתפללת אתה חש את נוכחותו... כך, בתוך מסגרות רוחניות של פעולות... בשבילי המסגרת ההלכתית, הפעולתית, הקהילתית היא דרבון; היא מעוררת בי את תחושת נוכחות אלוהים..." האם זהו גם אלוהיך? 2. קשה לי לשלב בין עמדתך, השמה אלוהים אילם בין מרכאות, אותן אתה ממלא בתוכן, ובין עמדת לייבוביץ. היכן היא עבודת ה' שלך, שאינה עבודת הקהילה / עבודת עצמך? או שעבודת הקהילה היא-היא עבודת ה', משום שהיא בעצם רק מציבה את התביעה לעבודת ה'? אני תוהה אם התכנים אותם אתה יוצק למושא שבמרכאות הינם שדה שיח נפרד לחלוטין משדה ההענות לתביעת ההלכה הקהילתית. נדמה לי ע"פ דבריך שיש מפגש. משה מאיר אומר שאינו יכול לצקת תוכן למושא הזיקה, ולכן שם אותו בסוגריים. אתה טוען שאתה אכן מנסה כל הזמן למלל את ה" ". האם המשגה זו אינה למעשה התביעה לחיות חיים ע"פ ההלכה, ולא שום דבר מעבר לכך? בשולי הדברים, אם יורשה לי להעיר בפורום זה, לענ"ד הצעת התיאטרון של משה מאיר מעניקה לאדם הדתי (-חילוני?), בעל הארוס המתאים, אפשרות לעבודה שבלב (תפילה) שלייבוביץ שלל מאיתנו, בהגדרתה כעבודה שבראש (או בשכל, או ברצון לכל היותר). 3. ציטוט נוסף בעקבות דבריך: "אני אומר מה אני חש: כשאני בתפילה או קורא במקורות, אלוהים כאן, וכשאני חושב על העולם כמדען או כפילוסוף אלוהים כבר לא שם, לפחות לא אותו האלוהים." רוזנצווייג כתב: "בכל ימות השנה יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה פיה ודברה, הוא לי בגדר אגדה, אל לא בשבת פרשת בלק, כשהוא מדבר אלי מספר התורה הפתוח... אילו ניסיתי לעשות זאת היום.. הייתי גם אני מגיע לאותה חוכמה טפלה שאין הוא אלא אגדה. אולם ביום ההוא ובאותה שעה - אין הוא - מכל מקום - אגדה. אלא, אם מסוגל אני לקיים את צו השעה, היינו לכרות אוזן, הוא מה שנאמר לי" ובהמשך הוא מוסיף ומסביר: " מה שמבדיל בין השלם לפרט, אינו לדעתי ההבדל בין האלוהי השלם לאנושי, אלא בין זה שאת מקורו אנו מכירים הכרה הניתנת לביטוי, למסירה ולניסוח, לבין האחר שאת מקורו אנו יודעים ומכירים לא פחות - אך בהכרה בלתי אמצעית שאינה ניתנת לביטוי ולמסירה, והוא ניתן לידיעה-שבאמונה רק בדרך הכרה זו" (רוזנצווייג, מבחר אגרות וקטעי יומן, אל המסיתים בבית המדרש). 4. אני מודה לך, נתי, על פרשנותך לדברי משה מאיר, ועל בירור המחלוקת בינכם. מעבר להתרגשותי מפרסום מאמרו של משה, אני מוצאת שפרשנותך הופכת את הדברים למתאימים יותר להשקפת עולמי... שבת שלום נירה
נתי, 1. דבריך כאן על תביעת הקהילה, כמו גם בהודעה קודמת, בה כתבת:"אני מכיר זיקה אחרת של הרוח האנושית אל האלוהים - זו שהקהילה דורשת ממני", הזכירו לי את תפיסתו של דוד הרטמן (כפי שהובאה בשיחתו עם יונתן בן דב בספר "שאלות על אלוהים" - אלוהי קהילות ישראל): "המסגרת הרוחנית-קהילתית שאתה מזדהה איתה מעידה בתוך קיומה על עבודת השם... לא מצאתי את האלוהים במקום מסוים, ביום מסוים, בפינה מסוימת או בחוויה מיסטית אישית, אלא בתוך מסגרת של חיים קהילתיים... אלוהים אינו מופיע מעבר לפעולות אנושיות. הוא נוכח בתוך קהילה, וכשהיא מתפללת אתה חש את נוכחותו... כך, בתוך מסגרות רוחניות של פעולות... בשבילי המסגרת ההלכתית, הפעולתית, הקהילתית היא דרבון; היא מעוררת בי את תחושת נוכחות אלוהים..." האם זהו גם אלוהיך? 2. קשה לי לשלב בין עמדתך, השמה אלוהים אילם בין מרכאות, אותן אתה ממלא בתוכן, ובין עמדת לייבוביץ. היכן היא עבודת ה' שלך, שאינה עבודת הקהילה / עבודת עצמך? או שעבודת הקהילה היא-היא עבודת ה', משום שהיא בעצם רק מציבה את התביעה לעבודת ה'? אני תוהה אם התכנים אותם אתה יוצק למושא שבמרכאות הינם שדה שיח נפרד לחלוטין משדה ההענות לתביעת ההלכה הקהילתית. נדמה לי ע"פ דבריך שיש מפגש. משה מאיר אומר שאינו יכול לצקת תוכן למושא הזיקה, ולכן שם אותו בסוגריים. אתה טוען שאתה אכן מנסה כל הזמן למלל את ה" ". האם המשגה זו אינה למעשה התביעה לחיות חיים ע"פ ההלכה, ולא שום דבר מעבר לכך? בשולי הדברים, אם יורשה לי להעיר בפורום זה, לענ"ד הצעת התיאטרון של משה מאיר מעניקה לאדם הדתי (-חילוני?), בעל הארוס המתאים, אפשרות לעבודה שבלב (תפילה) שלייבוביץ שלל מאיתנו, בהגדרתה כעבודה שבראש (או בשכל, או ברצון לכל היותר). 3. ציטוט נוסף בעקבות דבריך: "אני אומר מה אני חש: כשאני בתפילה או קורא במקורות, אלוהים כאן, וכשאני חושב על העולם כמדען או כפילוסוף אלוהים כבר לא שם, לפחות לא אותו האלוהים." רוזנצווייג כתב: "בכל ימות השנה יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה פיה ודברה, הוא לי בגדר אגדה, אל לא בשבת פרשת בלק, כשהוא מדבר אלי מספר התורה הפתוח... אילו ניסיתי לעשות זאת היום.. הייתי גם אני מגיע לאותה חוכמה טפלה שאין הוא אלא אגדה. אולם ביום ההוא ובאותה שעה - אין הוא - מכל מקום - אגדה. אלא, אם מסוגל אני לקיים את צו השעה, היינו לכרות אוזן, הוא מה שנאמר לי" ובהמשך הוא מוסיף ומסביר: " מה שמבדיל בין השלם לפרט, אינו לדעתי ההבדל בין האלוהי השלם לאנושי, אלא בין זה שאת מקורו אנו מכירים הכרה הניתנת לביטוי, למסירה ולניסוח, לבין האחר שאת מקורו אנו יודעים ומכירים לא פחות - אך בהכרה בלתי אמצעית שאינה ניתנת לביטוי ולמסירה, והוא ניתן לידיעה-שבאמונה רק בדרך הכרה זו" (רוזנצווייג, מבחר אגרות וקטעי יומן, אל המסיתים בבית המדרש). 4. אני מודה לך, נתי, על פרשנותך לדברי משה מאיר, ועל בירור המחלוקת בינכם. מעבר להתרגשותי מפרסום מאמרו של משה, אני מוצאת שפרשנותך הופכת את הדברים למתאימים יותר להשקפת עולמי... שבת שלום נירה
עכשיו תורי למחות
על שולי הדברים שבסעיף 2. ליבוביץ לא שלל מאיתנו את העבודה שבלב - שהיא לאו דווקא התפילה (שהרי בודאי שאין ליבוביץ שולל את התפילה) - אבל אם את מתכוונת נאמר לארוס שמשה מדבר עליו, הנה ליבוביץ השתמש במקום זה במונח העדין יותר - פאתוס. "התכונה האופיינית להלכה היא אי-הפאתיטיות שבה ההלכה אינה סומכת על ההתעוררות של החוויה הדתית ואינה מחשיבה את הדחף הנפשי המביא לידי מעשים יוצאים מן הכלל. היא שואפת להעמיד את המעשה הדתי - גם את גילוייו העליונים - על הנוהג הקבוע של עשיית חובה : "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ודוקא באי-פאתיטיות זו יש פאתוס עצום. כמה חסרת-שחר היא האנטיתיזה המדומה בין החוויה הדתית הנפשית ובין הפורמליזם של המצוות המעשיות, אנטיתיזה החביבה כל כך בפיהם של מתנגדי יהדות ההלכה!" (מצוות מעשיות).
על שולי הדברים שבסעיף 2. ליבוביץ לא שלל מאיתנו את העבודה שבלב - שהיא לאו דווקא התפילה (שהרי בודאי שאין ליבוביץ שולל את התפילה) - אבל אם את מתכוונת נאמר לארוס שמשה מדבר עליו, הנה ליבוביץ השתמש במקום זה במונח העדין יותר - פאתוס. "התכונה האופיינית להלכה היא אי-הפאתיטיות שבה ההלכה אינה סומכת על ההתעוררות של החוויה הדתית ואינה מחשיבה את הדחף הנפשי המביא לידי מעשים יוצאים מן הכלל. היא שואפת להעמיד את המעשה הדתי - גם את גילוייו העליונים - על הנוהג הקבוע של עשיית חובה : "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ודוקא באי-פאתיטיות זו יש פאתוס עצום. כמה חסרת-שחר היא האנטיתיזה המדומה בין החוויה הדתית הנפשית ובין הפורמליזם של המצוות המעשיות, אנטיתיזה החביבה כל כך בפיהם של מתנגדי יהדות ההלכה!" (מצוות מעשיות).
הבהרות
או ניסיון להבהרות: בדברי על כך שהאלוהים ניתן לי בתיווכה של הקהילה, ביקשתי לנסות ולתאר איזה תוכן קוגנטיבי מקבל בתודעתי מושג האלוהים, ולהראות כי הוא מתעצב משני כיוונים: האחד זהו התוכן החיובי שאני מעניק לו והשני זהו התוכן שהתביעה הדתית דורשת ממני להעניק לו שהוא תוכן שלילי (ברמה הקוגנטיבית). אבל מושג קוגנטיבי זה איננו תוכנה של האמונה הדתית שלי באלוהים אלא הוא רק מרכיב בה - המרכיב הגולמי ששכלי ודימיוני כופים עלי ואשר המרכיב האמוני מבקש לשלול ולטהר. דהיינו שתוכנו של מושג האלוהים שבא מתוכי איננו בעל ערך דתי בשבילי ואיננו בעל ערך כלל. בשבילי ערך דתי יש רק בעבודת האלוהים. אני אינני אדם "רלגיוזי". אמנם יש בי (כבכל אדם אני מאמין) מושג של אלוהים והוא משחק תפקיד כלשהו ברגשותי ובספקולציות הפילוסופיות שלי על העולם (תפקיד מינורי לחלוטין ומלווה בספקות שיסודן הן בביקורת פילוסופית הן בביקורת פסיכולוגית עצמית), אבל מושג זה, כמושג מרכזי בחיי, לא צמח ולא צומח (אם אני יכול להעיד על הביוגרפיה הרוחנית שלי) מתוכי, אלא הוא רפלקסיה רגשית ושכלית כמעט הכרחית של איש חושב ומרגיש על נתון " " שהוצב בפניו יחד עם התביעה הדתית. אינני יכול להמנע מלמלא אותו בתוכן, אף שהערך שיש בו הוא רק באשר אני עובד אותו באמצעות הציווי הדתי ומנסה לטהר את תוכנו (כמשהו שראוי לעובדו). על כן אני סבור שאני קרוב הרבה יותר לליבוביץ מאשר להרטמן. אין לי שום תחושת נוכחות אלוהית ושום תודעה של ברית. יש לי מחשבות ורגשות הייתי אומר "נורמליות" על אלוהים שאינן מתרגמות לתודעה דתית, ושהן מוטלות בספק, שהן תוצר של רפלקסיה כמעט אוטומטית על המושג שהדת מציבה בפני. אלא שאני מקבל על עצמי לטהר את המושג הזה ולמלא אותו בתוכן מעשי שכן כך אני חש מחוייב כלפי הצו ההלכתי. אגב, אני מודע לחוסר בהירות בדברי. אני עדיין לא מרגיש שאני עומד באתגר לנסח בבהירות את מחשבותי, ואף אני עדיין מסופק מעט האם יש בהם ממש. אני מבין מה הזכיר לך את רוזנצווייג בדברי. וכמובן שגם דבריו של משה על התאטרון מזכירים זאת (ולדעתי יותר) ,אבל לדעתי הדברים שונים באופן עמוק. אין כאן המקום להאריך בזה. אולי בהמשך. רק אומר שאני אינני רואה באמונה הדתית הכרה בלתי-אמצעית של "משהו" (של איזה קודקוד בכוכב). אני סבור שהאמונה וההכרה השכלית הן אצל רוזנצווייג באותו המישור - המישור של הכרת המצוי, ואילו אני כופר בכך. אני חושב שיש להבחין בין מישורים שונים של התודעה, ושלכל מישור יש מושגים משלו, עם "ממשות" מסוג שונה לגמרי. אבל אין כאן המקום להאריך. (כמו כן מבחינה פילוסופית אני אישית כופר בהכרה בלתי אמצעית של משהו). אני עוד לא הספקתי להגיד: ברוכה הבאה.
או ניסיון להבהרות: בדברי על כך שהאלוהים ניתן לי בתיווכה של הקהילה, ביקשתי לנסות ולתאר איזה תוכן קוגנטיבי מקבל בתודעתי מושג האלוהים, ולהראות כי הוא מתעצב משני כיוונים: האחד זהו התוכן החיובי שאני מעניק לו והשני זהו התוכן שהתביעה הדתית דורשת ממני להעניק לו שהוא תוכן שלילי (ברמה הקוגנטיבית). אבל מושג קוגנטיבי זה איננו תוכנה של האמונה הדתית שלי באלוהים אלא הוא רק מרכיב בה - המרכיב הגולמי ששכלי ודימיוני כופים עלי ואשר המרכיב האמוני מבקש לשלול ולטהר. דהיינו שתוכנו של מושג האלוהים שבא מתוכי איננו בעל ערך דתי בשבילי ואיננו בעל ערך כלל. בשבילי ערך דתי יש רק בעבודת האלוהים. אני אינני אדם "רלגיוזי". אמנם יש בי (כבכל אדם אני מאמין) מושג של אלוהים והוא משחק תפקיד כלשהו ברגשותי ובספקולציות הפילוסופיות שלי על העולם (תפקיד מינורי לחלוטין ומלווה בספקות שיסודן הן בביקורת פילוסופית הן בביקורת פסיכולוגית עצמית), אבל מושג זה, כמושג מרכזי בחיי, לא צמח ולא צומח (אם אני יכול להעיד על הביוגרפיה הרוחנית שלי) מתוכי, אלא הוא רפלקסיה רגשית ושכלית כמעט הכרחית של איש חושב ומרגיש על נתון " " שהוצב בפניו יחד עם התביעה הדתית. אינני יכול להמנע מלמלא אותו בתוכן, אף שהערך שיש בו הוא רק באשר אני עובד אותו באמצעות הציווי הדתי ומנסה לטהר את תוכנו (כמשהו שראוי לעובדו). על כן אני סבור שאני קרוב הרבה יותר לליבוביץ מאשר להרטמן. אין לי שום תחושת נוכחות אלוהית ושום תודעה של ברית. יש לי מחשבות ורגשות הייתי אומר "נורמליות" על אלוהים שאינן מתרגמות לתודעה דתית, ושהן מוטלות בספק, שהן תוצר של רפלקסיה כמעט אוטומטית על המושג שהדת מציבה בפני. אלא שאני מקבל על עצמי לטהר את המושג הזה ולמלא אותו בתוכן מעשי שכן כך אני חש מחוייב כלפי הצו ההלכתי. אגב, אני מודע לחוסר בהירות בדברי. אני עדיין לא מרגיש שאני עומד באתגר לנסח בבהירות את מחשבותי, ואף אני עדיין מסופק מעט האם יש בהם ממש. אני מבין מה הזכיר לך את רוזנצווייג בדברי. וכמובן שגם דבריו של משה על התאטרון מזכירים זאת (ולדעתי יותר) ,אבל לדעתי הדברים שונים באופן עמוק. אין כאן המקום להאריך בזה. אולי בהמשך. רק אומר שאני אינני רואה באמונה הדתית הכרה בלתי-אמצעית של "משהו" (של איזה קודקוד בכוכב). אני סבור שהאמונה וההכרה השכלית הן אצל רוזנצווייג באותו המישור - המישור של הכרת המצוי, ואילו אני כופר בכך. אני חושב שיש להבחין בין מישורים שונים של התודעה, ושלכל מישור יש מושגים משלו, עם "ממשות" מסוג שונה לגמרי. אבל אין כאן המקום להאריך. (כמו כן מבחינה פילוסופית אני אישית כופר בהכרה בלתי אמצעית של משהו). אני עוד לא הספקתי להגיד: ברוכה הבאה.
מעבר לאלוהי הקהילה
נתי נירה וריקי 1. 'אלוהי הקהילה' הוא בוודאי מוג קיומי מדרגה ראשונה. מי שנטלוהו הוריו בינקותו לבית הכנסת, או קראו עמו קריאת שמע על המיטה, נתקל לראשונה בו ולא באלוהי הפילוסופים. אך האם ראוי שהוא יהיה מושא העבודה הבוגרת היחיד? שאותו נעבוד ואותו נטהר? לדעתי משעמד אדם על דעתו הוא ניגש לבחון את העולם, ומותא בו עקבות המובילים אותו לשתי התמונות הדתית בה קיים אלוהים והחילונית בה הוא איננו. בהכרעתו ההימורית נוטל חלק גם אלוהי הקהילה שבתודעתו, אך כשיקול ולא כמושא. אם הכריע הכרעה דתית, הרי שלמושא הפילוסופי - אלוהים שבסוגריים - מצטרף המושא הקיומי. אלוהי הקהילה יכול להצטרף לאלוהי התנ"ך, ואל שניהם אפשר לחזור עם הכניסה לבימת התיטארון הדתי בו מתרחשים חיים מלאים. 2. בימת נתיאטרון הדתי שונה בתכלית מזירת עבודת האלוהים של ליבוביץ'. יש בה את המלאות הדתית שליבוביץ' ויתר עליה, ותיאר יהדות שאינה רואה בה חלק. כאן יש גם פאתוס וגם ארוס.
נתי נירה וריקי 1. 'אלוהי הקהילה' הוא בוודאי מוג קיומי מדרגה ראשונה. מי שנטלוהו הוריו בינקותו לבית הכנסת, או קראו עמו קריאת שמע על המיטה, נתקל לראשונה בו ולא באלוהי הפילוסופים. אך האם ראוי שהוא יהיה מושא העבודה הבוגרת היחיד? שאותו נעבוד ואותו נטהר? לדעתי משעמד אדם על דעתו הוא ניגש לבחון את העולם, ומותא בו עקבות המובילים אותו לשתי התמונות הדתית בה קיים אלוהים והחילונית בה הוא איננו. בהכרעתו ההימורית נוטל חלק גם אלוהי הקהילה שבתודעתו, אך כשיקול ולא כמושא. אם הכריע הכרעה דתית, הרי שלמושא הפילוסופי - אלוהים שבסוגריים - מצטרף המושא הקיומי. אלוהי הקהילה יכול להצטרף לאלוהי התנ"ך, ואל שניהם אפשר לחזור עם הכניסה לבימת התיטארון הדתי בו מתרחשים חיים מלאים. 2. בימת נתיאטרון הדתי שונה בתכלית מזירת עבודת האלוהים של ליבוביץ'. יש בה את המלאות הדתית שליבוביץ' ויתר עליה, ותיאר יהדות שאינה רואה בה חלק. כאן יש גם פאתוס וגם ארוס.
על החסיד האמיתי
עתה ידעתי כי חסיד אמיתי אתה, ותגן על על רבך - האדמו"ר זצ"ל - בכל עת ובכל שעה. נראה לי שאת הארוס הדתי שמוצא ביטויו בבימת התיאטרון, אתה מביא לידי ביטוי ביחס לליבוביץ'. [הדברים נכתבים ברצינות בחיבה בחיוך ובכבוד, לא בציניות או בזלזול]. ומעבר לכך - בתיאטרון הדתי יש צורך לדתי החילוני המתמודד עם המתח הנורא שבין הארוס הדתי ובין ביקורת הדת הטהורה. החילוני כמובן איננו זקוק לו. מנקודת מבטי החילוני מצוי בצומת מתוחה דומה ביחס שבין הארוס המטאפיסי ובין ביקורת התבונה הטהורה, ואני מציע לו [וגם לחילוני שבי] לא להסתפק בסובלימציה המסרסת שהציע לנו סבא קאנט - אל המוסר ואל התודעה העצמית - ולחפש את זירות התיאטרון המטאפיסי שהן חלק מהותי באדם - כפי שהבחין בגאוניותו אותו זקן.
עתה ידעתי כי חסיד אמיתי אתה, ותגן על על רבך - האדמו"ר זצ"ל - בכל עת ובכל שעה. נראה לי שאת הארוס הדתי שמוצא ביטויו בבימת התיאטרון, אתה מביא לידי ביטוי ביחס לליבוביץ'. [הדברים נכתבים ברצינות בחיבה בחיוך ובכבוד, לא בציניות או בזלזול]. ומעבר לכך - בתיאטרון הדתי יש צורך לדתי החילוני המתמודד עם המתח הנורא שבין הארוס הדתי ובין ביקורת הדת הטהורה. החילוני כמובן איננו זקוק לו. מנקודת מבטי החילוני מצוי בצומת מתוחה דומה ביחס שבין הארוס המטאפיסי ובין ביקורת התבונה הטהורה, ואני מציע לו [וגם לחילוני שבי] לא להסתפק בסובלימציה המסרסת שהציע לנו סבא קאנט - אל המוסר ואל התודעה העצמית - ולחפש את זירות התיאטרון המטאפיסי שהן חלק מהותי באדם - כפי שהבחין בגאוניותו אותו זקן.
על הדבש ועל העוקץ
תודה על התיקון, מעתה אנהג כמנהג קהילתכם. אך 'חסידים שוטים' הוא ביטוי שלך ולא שלי. ברור לי שאתם האחרונים שאפשר לומר עליכם שוטים, ומלבד זאת אין דרכי לעקוץ עקיצה מזלזלת ופוגעת. אני תוהא - כאורח שבא לקהילתכם - האם אתם מחוייבים לחשיבה ביקורתית על הכל כולל על מי שאף אני רואה בו מורי ורבי [לא היחיד], או שמא הנחת העבודה היא קבלת משנתו.
תודה על התיקון, מעתה אנהג כמנהג קהילתכם. אך 'חסידים שוטים' הוא ביטוי שלך ולא שלי. ברור לי שאתם האחרונים שאפשר לומר עליכם שוטים, ומלבד זאת אין דרכי לעקוץ עקיצה מזלזלת ופוגעת. אני תוהא - כאורח שבא לקהילתכם - האם אתם מחוייבים לחשיבה ביקורתית על הכל כולל על מי שאף אני רואה בו מורי ורבי [לא היחיד], או שמא הנחת העבודה היא קבלת משנתו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.