שירשור שאלות לאסא כשר

יחיאב

New member
ליבוביץ וכשר

במה אתה רואה את עיקר ההבדל (אם ישנו) בין שיטתך לשיטתו בדברים אלו: תפיסת האלוהות (כי נדמה לי שלשניכם אין "תפיסת" אלוהות אלא שהאחד לא מוכן לומר כלום על האל, והשני מוכן להשתמש לפעמים במושגים מהמסורת היהודית כשהוא מדבר על האל) דת ומוסר (יש התנגשויות? ואני לא שואל לגבי דת והגינות בראייתה של המדינה הדמוקרטית, שעל זה ענית במאמרך דת, חברה והגינות)
 
מוסר

יחיאב, אני מודה לך על שאלתך בדבר המוסר והדת. ליבוביץ השתמש במילה "מוסר" בדרכים שונות, במגוון העלול להטעות. לפעמים, "מוסר" היה מערכת ערכים כלשהי. לפעמים, "מוסר" היא ערך עליון, במערכת ערכים כלשהי. לפעמים, "מוסר" היה המערכת ההומניסטית של קאנט. וכולי. אני חושב שבכל המילים שליבוביץ הכביר על ההבדל בין ערכים וצרכים, הוא לא נתן מקום ראוי להבדל בין ערכים לבין מוסר. מערכת מוסרית יכולה להיות מערכת ליישוב קונפליקטים בין בעלי ערכים שונים, מבלי שהיא עצמה תהיה ערך נוסף בין הערכים. (הגינות היא ממין העניין הזה.) על כן, חלק ממלחמתו הדתית של ליבוביץ במוסר, כאילו הוא בגדר עבודת האדם, נראה לי מיותר. מערכת המוסר, בתור מערכת ליישוב הוגן של קונפליקטים, היא בגדר כורח הקיום האנושי. היא נעשית אליל, אך ורק אם ניתן לה מעמד עליון. כשם שההזדקקות למאכל ולמשקה היא בגדר צורך אבל לא בגדר אלילות, כך ההזדקקות למערכת כללי המוסר אינה בגדר אלילות או יריב שיש להילחם בו. שונה הדבר כשהמוסר מתפרש בצורה של כבוד עליון לאנושיות שבכל אחד ואחת. לטעמי, המוסר הוא מערכת מרסנת ועל כן יש לוחשיבות דתית, מנקודת המבט של המלחמה באלילות. בברכה אסא כשר
 

nun

New member
שאלה ספק פילוסופית ספק אישית:

שלום פרופ' כשר. יסלח לי שאני מערב משפחה וקרירה אבל זו שאלה מתבקשת: דומה שאתה ואשתך (נעמי) סובבים סביב הגותו של ליבוביץ משני כיוונים משלימים, כמעט מתואמים להפליא: היא מחפשת אחר מושג האלוהים של ליבוביץ ומנסה להפיג מבחינה פילוסופית את זרותו של מושג זה בהגותו ולצקת בו מובנות פילוסופית, ואילו אתה מבקש להעמיד הגות הממשיכה את ליבוביץ' אשר איננה נזקקת למושג האלוהים הזה כלל כמושג חיובי אלא מסתפקת בהעמדת היהדות על שלילת הע"ז לבדה. האם ניתן לומר שהבעיה הפותחת את דיונכם בליבוביץ היא על כן זהה? האם אתם מנסים "להציל" את הגותו מהלקונה הכביכול הגדולה ביותר שלה? היא בכך שתתן משמעות פילוסופית מובנת למושא אמונתו החיובי (ע"י שימוש בעולם המושגים של קאנט ובוויטגנשטיין) ואתה בכך שתעמיד את השיטה ללא מושא בעייתי זה?
 

nun

New member
בין פילוסוף (כשר) לנביא (ליבוביץ)

שלום פרופ' כשר, אני יודע כי הדיכוטומיה המוצגת להלן חוטאת במידה מסויימת של חוסר מורכבות, אך דומני כי יהיה מעניין לראות כיצד אתה מפרק אותה, אם בכלל: *ליבוביץ מטעים את הרצון, את המאבק על ערכים. מכאן אף כי המכנה המשותף היכול להחזיק קיומו של ציבור והאינסטוטציות שלו הוא מכנה משותף רצוני (יהא זה הרצון לקיום מצוות בציבור הדתי בפרט, יהא זה הרצון לחיות ביחד כעם בכלל, וכדו'). אתה מטעים את המושג ואת ההפשטה. מכאן כי המכנה המשותף יבוסס ע"י הבנה (הבנה של היהדות כשלילת האלילות, הבנה של הדמוקרטיה, הבנה של הגינות מהי). *ליבוביץ צעק על עוולות ללא ניסיון לנמקם אלא כמוכיח בשער הקורא לכולם לראות את המציאות ולא להתחמק משיפוט. אתה רובך ככולך עסוק בבניית מערכת מושגים עליה תהא מושתת החברה הטובה. *ליבוביץ אומר "זהו פרדוקס לוגי אבל לא פרדוקס דתי" כאומר שהרצון שובר את המעגליות (כך בתשובתו אליך) אתה משתדל להראות כי מבחינה הגיונית אין פרדוקס. *ליבוביץ מצביע על האל כמושא בלתי אמצעי של אמונתו שהיא היא רצונו, היא הבחירה הלא מנומקת לקיים מצוות כעבודת האל. אתה כפילוסוף משתדל להוציא את המושג המביך כל כך מבחינה פילוסופית הזה שנקרא אלוהים. *ליבוביץ מציג את היהדות כדרישה הבאה לאדם מבחוץ, כנתון הנישאר תמיד נתון, תובעני ופולשני, ללא מערכת מושגים קודמת השופטת אותו כ"קביל", אלא ברצונו מקבלו האדם וברצונו לא מקבלו. ברצונו הבלתי "מובן מבחוץ". מילת המפתח אצלו היא הלכה הפונה אל הרצון. לך היהדות איננה נתון כזה, אלא הוא נתון למדרש פירוש ובנייה מחדש, זאת למען יהא נתון זה "קביל מבפנים ומובן מבחוץ". מילת המפתח אצלך היא פרשנות הפונה אל האינטלקטואל. תודה.
 
יפה אמרת, אבל

שלום נון (נן?): אני מודה לך על דבריך היפים. אני מקבל את ההשוואות, מלבד האחרונה. ליבוביץ עצמו עסק בקדחתנות בלתי נלאית בפרשנות של הדת היהודית ובנקודה זו אין בינינו הבדל. לאמיתו של דבר, אין מנוס מעיסוק יסודי בפרשנות של הדת היהודית, כאשר רוצים לא רק לדבר עליה, אלא גם להגן עליה, גם לדאוג לעתידה, גם לנסות להשפיע על אורחותיה. דרושה תמונה של המצוי ודרושה תמונה של הראוי. לאדם המודע למעשיו, לאדם החופשי בהחלטותיו, אין מנוס מפרשנות. היא יכולה להופיע מראש או בדיעבד, להיות שלמה או חלקית, ברורה או מעורפלת, אבל לעולם היא שם. ההתנגדות של ליבובית להתעסקות במה שהוא כינה "טעמי המצוות" יוצרת את הרושם שהוא מציג תביעה שלא על רקע פרשנות, אולם תביעה כזאת כלל לא תיתכן, בנסיבות הנתונות: ליבוביץ מפרש את היהדות כתביעה ללא טעמי מצוות. אני מפרש אותה כתביעה עם משמעות למצוות.. ושוב תודה לך וברכות לשנה החדשה, אסא כשר
 

sandchicken

New member
הלכה

ידועה דעתו של ליבוביץ שעל מנת שההלכה תהיה רלבנטית לחיים הדתיים בישראל המודרנית יש צורך דתי בחקיקת הלכה - הכרה בחיובים ואילוצים דתיים המתבטאים בהיתרים ואיסורים חדשים. מהי עמדתך בנידון? אם אתה שולל את עמדתו של ליבוביץ - מדוע? ואם אתה מקבלהּ - באילו תחומים אתה חושב יש לשנות את העמדה ההלכתית (במטותא ממך, אנא ספק דוגמאות ספציפיות)? אשמח אם תתייחס במיוחד לתחומים הללו: היחס למדינת ישראל ולחגיה, שאלת המסורות (הן בתחום פסיקת ההלכה והן בתחום המנהג) העדתיות השונות לעומת השאיפה לתורה אחת ("לא תתגודדו"), שאלת מעמד הנשים, דיני קניין (להבדיל מהנושא הקודם
) במדינה קפיטליסטית חילונית. תודה.
 
חקיקת הלכה

תודה לך על שאלתך. אני משיב עליה בספרי "יהדות ואלילות". על רגל אחת, אני חושב שהאסטרטגיה של הדת היהודית היא לבטא את הערך של התנגדות לכל אלילות בכל תחום שבו אלילות יכולה לצוץ, כלומר - בכל תחום. ההלכה עוצבה, במידה רבה, כריסון סכנות של אלילות קיימת או אפשרית בתחומים שונים של החיים. ומכאן, אם התחום הוא חדש (מדינה, מדינה דמוקרטית, מדינת היהודים, מדינת היהודים הדמוקרטית) מן הראוי לחוקק הלכה, ואם ההנחות העובדתיות בדבר התחום משתנות (מעמד האשה, מעמד הלא-יהודי, מעמד הנוצרי) מן הראוי להביא זאת בחשבון. ייתכן שהמילה "חקיקה" לא מתאימה, אם משתמעת ממנה אנלוגיה לאחת משלוש הרשויות של המדינה. המשמעות הפנים-דתית של "חקיקה" תהיה גיבוש נורמות חדשות, בידי המוני המאמינים, אם ינהגו באופן מתאים, או בידי הרבנים שיהיה להם האומץ להכריז על הנורמות החדשות, הראויות. בברכה אסא כשר
 

צורי80

New member
חיילי צה"ל כיודו-נאצים../images/Emo5.gif

האם אדם המכנה את חיילי צה"ל יודו-נאצים ראוי ליחס כלשהו או שמה אדם כזה צריך לעניין אותנו כקליפת השום? האם לדון באמירותיו על החיים זה לא כמו לדון עם הפרופסור עדי צמח על הומניזים?
 
התלהמות והתגובה עליה

אני מודה לך על שאלתך (הרטורית, כך נדמה). הייתי עד ראייה ושמיעה להשמעה הראשונה של הביטוי "יודו-נאצים" בפיו של ליבוביץ. הוא השתמש בזה לתיאור "תופעות", ולשאלות עיתונאי לאילו תופעות הכוונה הבהיר שהמדובר בנאצים בשנות ה30 של המאה הקודמת. אלה העובדות ההיסטוריות. כאז כן עתה אני חושב שזהו ביטוי מיותר, גרוע ומזיק. ליבוביץ חשב שהוא יעורר מחשבה כשהוא ירגיז. (הוא גם אמר זאת בראיון כלשהו, אני זוכר.) אני חושב שזוהי טעות גסה. כשאתה מרגיז, ועוד מרגיז מאוד, המאזין אוטם את אוזניו ולא כורה אותן לדברים המרגיזים. מצד שני, זה לא מתקבל על דעתי לפסול את כלמה שליבוביץ כתב, בתור לא ראוי לקריאה או למחשבה או ללימוד או אפילו לאימוץ, רק מפני שבהתלהמות מיותרת הוציא מפיו ביטוי אומלל, מיותר לחלוטין. אגב, אני מוכן להשתמש באותו כלל, של הפרדת הקליפה המתלהמת מן התוכן הענייני, לא רק כשמדובר בליבוביץ. בברכה אסא כשר
 

scissors

New member
אתה דתי?

באמת יש לי שאלה לפרופסור אסא כשר, ואני שמח על ההיזדמנות הזאת (בדרך כלל אני רק קורא בפורום הזה. "כשהגדולים מדברים, הקטנים שותקים"
). אני עוד לא הבנתי אם אתה דתי-אורתודוקס שמקיים אורח חיים דתי (ואין לי רצון לבדוק בציציות). שמעתי שיש דתיים שמעדיפים ללכת בלי כיפה. נו, מילא. גם ליבוביץ היה הולך פעם בלי כיפה. אבל יש כל מיני שמועות שפעם הלכת עם כיפה ובגלל איזה אירוע הורדת אותה. יש בזה אמת? ואם אתה דתי, ונראה שיש לך רצון להשפיע על ציבור זה, אתה לא חושב שמן הראוי להגיע למסקנה שליבוביץ הגיע אליה שכדי להשפיע על הציבור צריך להיות וחשוב מזה להיראות חלק ממנו? בברכה, ויישר כוח.
 
שאלות אישיות

שלום לך, מספריים. אדם הבא לומר לאנשים, ממני תראו וכן תעשו, מוכרח לתת את הדעת על השאלה, האם הוא יגרום להם לעשות כמוהו, אם הוא נראה כמות שהוא והם כמות שהם. אני לא אומר לאף אחד שום דבר כזה, בספרי "יהדות ואלילות". אני מציע פרשנות ומי שירצה יאמץ אותה ומי שלא ירצה לא יאמץ אותה. אני לא מוכר אותה, אני מציג אותה. השאלה מה הזהות האישית שלי לא מעלה ולא מורידה לצורך הבנת הדברים שאני אומר בספרי. אני לא חסיד המנהג התקשורתי לחלק אנשים למגירות, דתי, חילוני, מסורתי, שמאלי, ימני, וכדומה. כל אדם יכול להיות עולם מלא, מגוון, לא מתאים את עצמו לחלוקה רדודה למגירות עיתונאיות. נוכח החלוקה למגירות, דתי, חילוני, התשובה שלי תהיה - אני לא דתי ולא חילוני. בברכה אסא כשר
 

etachek

New member
אסא כשר - עתידו

הבעיה עם ליבוביץ היתה שהוא לא היה איש הלכה. כלומר, כדי להיכנס לפנתיאון של אישים גדולים ומשפיעים במסורת היהודית צריך להיות לך יד ורגל בתחום זה. כך שלי יש תחושה של החמצה באשר לליבוביץ. כאילו שהוא יכול היה להגיע למעמד של הרמב"ם לו היה מפנה 10 שנים מחייו ושוקע בלימוד ש"ס ופוסקים על בוריים כדי שיוכל להוציא תחת ידיו שולחן ערוך מעודכן, או משהו כזה. נכון שייתכן שרוב הציבור לא היה מקבל את פסקיו, אבל לא מדובר כאן במשימה קצרת טווח, אלא במשימה ארוכת טווח. יקח 100, 200 שנה, בסוף היהדות כולה תאמץ ספר זה וכולם יכירו בגדולתו. לכן אני פונה אליך בבקשה פרופ' כשר הנכבד. אנחנו זקוקים למישהו רציני שיכול להירתם למשימה חשובה כזו. מורי נבוכים יש לנו מספיק. יש ליבוביץ, יש גולדמן, יש עכשיו גם כשר, ב"ה לא חסר. אבל פוסק הלכה רציני וכולל אין לנו. אנא ממך, פנה מזמנך 10 שנים, עשה את מה שליבוביץ לא עשה, והוצא תחת ידך ספר הלכות מעודכן לדורנו ולדורות הקרובים. "משנה תורה 2.0" יכול להיות שם טוב, ברוח הזמן. נכון, החרדים ישרפו אותו ואולי גם עוד כמה. יטילו עליך חרמות ועוד ועוד... אבל מה איכפת לך, אתה כבר תהיה זקן בן 75-74 שלא שם על אף אחד. כמו ליבוביץ בערך בגיל הזה שהדברים האלו רק האריכו את חייו ועשו אותם חיוניים יותר. אלא אם כן אתה יכול להמליץ על מישהו אחר בדורנו המוכשר לכך ממך. בתודה, בברכה וברצינות
 

רינה11

New member
רעיון מצוין

והפסיקות הראשונות והבוערות צריכות להיות קשורות לשיפור מעמדה של האשה ביהדות. ולפרופ' כשר רציתי לשאול: האם לדעתך יש סיכוי ליהדות(האורתודוקסית) להשתחרר משרידי קודים התנהגותיים שעבר זמנם?אני מתכוונת במיוחד לקידום מעמד האשה שם הפער בין ההלכה למציאות הוא כל כך גדול הדורש שינוי מידי ולא הדרגתי כשאר התחומים האחרים,כי לי נדמה שלא רק שאין שינוי אלא שהכיוון הוא להתחרדות והתבדלות שתביא קץ לחיותה של הדת היהודית. בתודה על תשובתך.
 
מעמד האשה

אני מודה לך על שאלתך החשובה. המעמד ההלכתי של האשה טעון שינוי, ככל שהוא עומד על הנחות חסרות שחר בדבר מעמדה החברתי או התרבותי או הכלכלי. לא מתקבל על הדעת לקיים נורמות דתיות העומדות על הנחות הנסתרות מניה וביה בהתנהגות השגרתית. הדרך הריאלית היחידה לשינוי המצב היא בהתארגנות רחבה של נשים וגברים לנהוג על פי נורמות אחרות, אולם לא באופן מהפכני אלא באופן זהיר ומדורג. נשים דתיות רבות מספור הן משכילות, גם בתחומי הדת. הן לא קיבלו את ברכת העולם הרבני להיות כאלה, מראש, אבל איש לא יוכל להתעלם מכך, בדיעבד. ככל שתופעה זו תרחיב ותעמיק, כך יוכלו הנשים, בעזרת גברים, להתקדם בפיתוח הנורמות הראויות, גם מבחינת הערכים הדתיים המתבטאים בהן וגם מבחינות ההנחות עליהן הן עומדות. לפני שנה, הייתי בניו-יורק. בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת הקרוב ביותר למלון שלי. זה היה מניין של נשים, שהיו בו גם גברים אחדים כמוני. נשים ניהלו את כל התפילה - חזנית, גבאית, קוראת בתורה, אומרת קדיש, הכל. זה לא רק היה ללא דופי, זה גם נראה לי נהדר. יהדות חיונית, לא מתנוונת. בברכה אסא כשר
 

avshif

New member
נושא השכול

בתור אב ששכל את בנו וכפי שאני יודע גם אתה שכלת את בנך יהורז, מה עמדתך בנוגע להתייחסות וסיבות המוות של ילדים/בחורים צעירים ביהדות. ליבוביץ מתייחס לזה בספר המרכז שאלות ותשובות לאנשים שונים, כשאשה כתבה לו שבעזרת ה' בנה ניצל ממחלה קשה והוא ענה לה שבעזרת ה' הוא היה יכול גם למות.
 
נוכח המוות

אני מודה לך על דבריך. תשובתו של ליבוביץ לאותה אשה אינה משקפת יחס דתי אל המוות אלא יחס דתי לרעיון של השגחה עליונה. מי שמייחס להשגחה העליונה את הטוב, אמור לייחס לה גם את הרע. אחרת הוא חוטא באי עקביות, בשרירותיות או בחוסר אחריות מחשבתית. ליבוביץ מיעט מאוד לדבר על עצמו כאב שכול. פעם ראיינו את שנינו יחד בעניין זה. תחילה הוא לא אמר מילה. אחר כך אני דברתי באריכות ובפרוטרוט על השכול: על החורבן, על היגון, על הרגשות הנשמרים, למרות הכריתה, ועוד ועוד. כשסיימתי, ליבוביץ אמר שהוא מסכים לכל מילה שלי. זה לא הפליא אותי שהסכים. וזה גם לא הפליא אותי שהוא שתק מראש והצטרף במשפט יחיד בדיעבד, שעה שאני דברתי עוד ועוד. אני לא יכול לסמן עמדה ברורה של "היהדות" בדבר מוות של אנשים צעירים. בהלכה, ניכר החשש מפני התמסרות האדם לאבלו או ליחסו אל הנפטר. לכן, יושבים שבעה בלבד. לכן, לא מרבים בהליכה לבית העלמין. לכן, אזכרה בבית העלמין נערכת פעם בשנה בלבד. וכולי. כל העריצות הפסיכולוגית הזאת מיועדת למנוע את האדם מהחלפת השגרה של חייו בשגרה אחרת, של התמסרות למת ולמיתה. היהדות לא אוהבת שום התמסרות, גם לא את זאת. אני חושב שאין בה רגישות פסיכולוגית נאותה בעניין מיוחד זה. אני לא מתפעל מהלכות אבלות. ביטויי התפעלות משמיעים בדרך כלל כאלה שלא ידעו אבל, למזלם הטוב. אני מתקומם למשמע הביטויים של מסכת "שמחות" (אבלות) ומקורות קדמונים אחרים, בדבר האבל "יותר מדי", בדבר "גזירה" על המת שמשתכח מן הלב, וכדומה. אני מקיים בחיי את הרעיון של "חיים בלבבות". דמותו של בני הבכור חיה בתוך לבי, כל הזמן, ורגשותיי הם כשהיו ויחסיי הם כשהיו, עד כמה שאפשר. יש הרבה ביטויים תרבותיים, בכל זמן ובכל מקום, לרעיון "החיים בלבבות", אבל צריך לשים לב לזה, כדי להבחין בהם. כתבתי על כך את הפרק האחרון של ספרי "ספר קטן על משמעות החיים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז. בברכה אסא כשר
 
על החצנת השכול

מה תאמר לאנשים שיאמרו לך שהאופן בו אתה בוחר להחצין את זה שאתה אב שכול, כולל ריבוי הליכה לקבר וטיפוחו, הוא מנוגד ליהדות כיוון שהוא מפגין יחס חיובי קיצוני לתחום זה? הרי כאן היהדות הגדירה היטב מהו זמן השכול, כמה זמן לנהוג מנהגי אבלות ומתי (אם בכלל) לעלות לקבר. וברור שגם היהדות מבינה את כאב השכול שהוא אינסופי. ובכל זאת מטילה גבולות או בשפתך, מרסנת. נדמה לי שפעם קראתי אותך אומר בזעם, "אף אחד לא יכול להגיד לי איך להתנהג ביחס לביטויי השכול שלי". אבל זה לא נכון. הסביבה אומרת לך איך להתנהג. לאדם הדתי הסביבה היא הסביבה הדתית שהולכת לפי המסורת הדתית.
 
ביטויי שכול

תודה לך על שאלותיך. אם אנשים יגידו לי שהאבלות שלי מתבטאת באופן המנוגד ליהדות, אמשוך בכתפיי באדישות. אם יגידו לי, בתום לב, שהמדובר ביחס קיצוני, אעמיד אותם על טעותם. יחס קיצוני הוא יחס המכריע כל ערך אחר, שיקול אחר, בכל זמן, בכל מקום, בכל מצב. כל מה שאני עושה מרוסן, בין השאר בגבולות המוסר, לכן שום דבר שאני עושה, גם בתחום האבלות, אינו קיצוני, במובן של ספרי "יהדות ואלילות". אתה חושב שהסביבה אומרת לי איך להתנהג ביחס לביטויי השכול שלי. אני לא רואה שום נימוק טוב להתחשב במה ש"הסביבה" (שכנים? קולגות? עיתונאים?) אומרת לי בדבר ביטויי האבלות שלי. אני נהנה מחופש הביטוי שלי, גם באבלי. הניסיון לומר לי כיצד להתאבל הוא בלתי נסבל, עוד יותר מהניסיון להגיד לי מה צריכה להיות דעתי בעניין כלשהו, נניח, פוליטי. הסביבה הדתית היא בעלת דעות מגוונות בדבר מנהגי האבלות, ככל שאני מכיר את הסביבה הדתית ואת בית העלמין. מה שקוראים בספרים הוא לא מה שרואים במציאות החיה. בברכה אסא כשר
 
אתה מבקש

כך אני מבין, להשתית את היהדות על שלילת "כל מה שהבריות סוגדים לו", נשאלת השאלה מהו אם כן הדבר החיובי שהיהודי מחוייב לעשות? (ולא כדי לשלול דבר מה)
 
למעלה