שירשור שאלות לאסא כשר

יחיאב

New member
../images/Emo124.gifשירשור שאלות לאסא כשר../images/Emo124.gif

כאמור, ביום שלישי בשעה 20:00 (לא 18:00!), פרופ' אסא כשר יתארח בפורום לרגל צאת ספרו "יהדות ואלילות" וישיב על שאלותינו. כיוון שלא בכל יום אנו זוכים לארח אישיות נכבדת בפורומנו הצנוע (לפחות לא בגלוי) השאלות לא מוגבלות לנושא הספר בלבד, אלא כל מה שרציתם לשאול את אסא כשר ולא היה לכם את האי-מייל שלו- תרגישו חופשי לשאול כאן. רק קחו בחשבון שמן הסתם הוא יברור בין השאלות, כיוון שהזמן העומד לרשותינו אינו בלתי מוגבל. למען הסדר והנוחות אני מבקש לחלק את שאלותינו לקטגוריות: שאלות על הספר "יהדות ואלילות", שאלות על ליבוביץ והגותו, שאלות על אסא כשר, ואני שוקל גם לפתוח קטגוריה של שאלות על החיים לצד נשיאת האתר (בדימוס)
. האירוח יהיה בוידאו-LIVE, כלומר, כל מי שייכנס לפורום בשעת האירוח יראה בצד השמאלי של הפורום מסך טלוויזיה קטן ושם יתקיים האירוח (האירוח יתועד ויועלה מאוחר יותר לארכיון האירוחים) אני ממליץ לאלו שלא הספיקו לקרוא את ספרו של כשר ושרוצים לקבל מושג כלשהו על הרעיונות העולים בספר לקראת האירוח, לצפות בהרצאה שהוא נשא בכנס ליבוביץ כפי שהיא מתועדת באתר של מכון ון-ליר וגם לקרוא את המאמר "צללים תיאולוגיים" (הקישור למטה). אז שיהיה לנו אירוח מוצלח!
 

יחיאב

New member
עקידת יצחק

ברור לנו מדוע סיפור עקידת יצחק מתיישב היטב עם הגותו של ליבוביץ ומדוע הוא הירבה להציג אותה. אבל איני מבין איך סיפור (מרכזי ומשמעותי) זה מתיישב עם הפרשנות שלך ליהדות- שהיא שלילת האלילות- שהיא ההתנגדות לכל מה שיש אליו יחס חיובי קיצוני- שהיא בסופו של דבר יכולה להסתכם במילה אחת: התרסנות. שהרי הנה לך סיפור שבא ללמדנו שלא ההתרסנות היא הערך העליון, אלא שיש מצבים בקיום האנושי שחובה על האדם לא להתרסן: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"- כאילו להדגיש דווקא בגלל שהוא בנך, דווקא בגלל שהוא יחידך, דווקא בגלל שאותו אתה אוהב מכל, דווקא בגלל כל אלו אני רוצה לבחון אותך האם אתה מסוגל לנהוג בקיצוניות הראויה אם לאו. ובל נשכח שעקידת יצחק היא הפסגה של עשרה נסיונות שהקב"ה העביר את אברהם ע"מ לבחון את טיב אמונתו. לכן הפרשנות כי אברהם אבינו טעה כפי שאתה טוען במאמרך ("טעותו של אברהם אבינו") וחוזר על כך בסוף הספר, לא רק שמנוגד לכל היגיון הנגזר מהמסופר לנו בספר בראשית, אלא שלא מצאת לכך סימוכין בכל ספרות חז"ל. אהבתי לקרוא את הדיוק שלך לכך שהתורה החסירה בפעם השניה את המילים "אשר אהבת", ואני מסכים גם שיש לכך משמעות. אבל אתה גורס שזו משמעות שלילית ולי היא נראית אולי אפילו חיובית. הרי בין שתי הפעמים שתיאורים אלו מוזכרים היה נסיון: את מי אברהם אוהב יותר את אלוהים או את בנו. ובפעם השניה אכן לא היה מקום להוספת "אשר אהבת" כי הוברר לנו שזה לא כל כך נכון: אברהם אוהב את אלוהים יותר מכל. אז מה הפסול בזה??? לאדם שרואה באהבת ה' תכלית הכל- הוא לא ימצא שום פסול בזה. לאדם שלא רואה באהבת ה' תכלית הכל אלא בדברים אחרים כגון אהבת האדם או ערכים אחרים כגון התרסנות- ימצא גם ימצא פסול בכך ואפילו ייחס לאברהם אבינו "טעות". אז אני אנצל במה זו כדי להפנות אליך את השאלה בקצרה: לשיטתך, מה התורה באה ללמדנו בסיפור עקידת יצחק?
 

iricky

New member
ותוספת סימן שאלה

לשאלתו של יחיאב, הרי יהודי ירא שמים אומר פעמיים בכל יום "ואהבת את ה' אלהיך" וגו', ולא "ואהבת את בנך את יחידך".ופירש ר' עקיבא (הדמות המרכזית במשנה שהוא ספר ההלכה היהודי היסודי) כידוע "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", ומת על קידוש השם. וכן מצווה היהודי על שלושה דברים "יהרג ובל יעבור", וזה שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר המצוות (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ה, ה"ג). וכן משה רבנו ציווה להרוג את אותו זקן שקושש עצים בשבת, והרג שלושת אלפים מבני ישראל בעקבות מעשה העגל. הנה כי כן "שחיטת החיים" כדבריך, כשעל הפרק עומדת אהבת השם ויראתו, מעוגנת בתשתיתה של אמונת היהדות, ודווקא לא זאת המופשטת אלא זו המתגלמת בהלכה המעשית. מזה משתמע ההיפך מדבריך, היינו, אם אנו קוראים את סיפור המעשה, לא כמות שהוא, אלא בתוך ההקשר של כתבי הקודש של הדת היהודית- המביעים את ערכיה, כשם שאלה מובעים גם בהלכות החיים הדתיים-כי אז מהווה פרשת העקידה את ההתגלמות העילאית של ערכים אלה ושל ההלכה עצמה. וכבר אמר ל' שבקבלת עול תורה ומצוות שאין בהם שום "צורך" ושום "תועלת" (תורה לשמה),יש אחד מששים לעקדה. ובכן?
 

iricky

New member
טעותו של אסא כשר

דברים אלה באים כהמשך לשאלתו של יחיאב ולשאלתי שלי בקשר לעקידת יצחק, ועל רקע הדברים שאומר הפרופ' כשר במאמר שעליו הצביע יחיאב (טעותו של אברהם אבינו), ובספרו החדש "יהדות ואלילות". במאמר על אברהם אבינו טוען כשר "וזוהי טעתו של אברהם אבינו מנקודת המבט של המסורת הדתית: בפרשת העקידה לא בא לידי ביטוי הדפוס המעצב של החיים הדתיים", שכן "שיגרת החיים הדתיים, לא זו בלבד שאינה מחייבת שחיטת האהבה של אב לבנו, אלא שהיא מחייבת קיום מלא של אהבה רחומה של אב לבנו". דומני שלא אטעה אם אומר שכשר התכוון כאן לדפוס המעצב של החיים הדתיים היהודיים, ולא חיים דתיים סתם. אבל לפי ספרו החדש של כשר, אין שיגרת החיים הדתיים היהודיים מיחסת מעמד עקרוני, בין לחיוב ובין לשלילה, לאהבת אב לבנו בתור שכזו. "לדת היהודית יש משמעות של התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות". לפיכך, התיחסותה של הדת היהודית לעניין אהבת אב לבנו תהא לעולם רק מבחינת מעמדה של אהבה זו כגילוי אפשרי של אלילות. לשון אחר, אם באהבת אב לבנו אין שום גילוי אפשרי של אלילות - היהדות מחייבת אותה, או על כל פנים אינה שוללת אותה (אין ביהדות מצווה על האדם לאהוב את בנו. יש מצווה לאהוב את אלוהים בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ויש מצווה לאהוב את הרע כמוך). לעומת זה, אם אהבת אב לבנו מתגלה כאלילות - היהדות שוללת אותה ומתנגדת לה. ובכן, האם אהבת אב לבנו עשויה להיות גילוי של אלילות? לפי דבריו של כשר בספרו החדש, כל היבט בעולמו של אדם יכול להפוך לאליל. כיון שאהבת אב לבנו היא היבט מסוים בעולמו של אדם, גם אהבת אב לבנו יכולה להפוך לאליל. אימתי הופכת אהבת אב לבנו לאליל? לפי דברי כשר בספרו החדש, כאשר אהבה זו מבטאת רגש חיובי קיצוני, נאמנות מוחלטת, מסירות בכל מחיר, דבקות ללא סייג. במאמר על עקידת יצחק אומר כשר: "אהבה אמיתית אינה אוושה רגשית. אהבת אב לבנו אינה תחושה סמויה. אהבה אמיתית היא התוכן המובהק של פרקטיקה מורכבת. מערכת עשירה של מעשים בעלי משמעות. היא כוללת רצון מתמיד בקרבה. היא מבטאת נכונות לאמץ את נקודת המבט של האהוב. גם כשמדובר בויתור על נקודת המבט העצמית של האוהב. בנסיבות מיוחדות היא מביאה לנכונות קיצונית של האוהב להקריב את הכל למען הנאהב". נכונות קיצונית (! שימו לב לשימוש באותו מינוח) להקריב את הכל למען הנאהב היא בדיוק רגש חיובי קיצוני, נאמנות מוחלטת, מסירות בכל מחיר, דבקות ללא סייג. לכן, לפי דברי כשר, אהבה כזאת היא אליל. לפיכך כשר טועה כאשר הוא אומר ש"מי ששלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, כבר שחט את אהבת בנו". אברהם אבינו לא שלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו יחידו אשר אהב, וגם לא את אהבתו. אדרבה, דווקא בשל אהבתו הגדולה לבנו, שלח אברהם אבינו, היהודי הראשון, את ידו אל המאכלת לשחוט את האליל המכונה "אהבת אב לבנו". בשליחת ידו אל המאכלת הראה אברהם אבינו שיש להציב גבולות גם לאהבת אב לבנו. גם אהבה זו מחויבת להתרסנות, שהיא מילת המפתח למלחמה באלילות, לפי דבריו של כשר עצמו. לכן, בניגוד לדבריו של כשר, דווקא מנקודת המבט של המסורת הדתית היהודית, ודווקא על פי פרשנותו של כשר את המסורת הזו, בא בפרשת העקידה לידי ביטוי מובהק הדפוס המעצב של החיים הדתיים היהודיים - התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות. גם אלילות המתלבשת באהבת אב לבנו יחידו.
 
יש מסרים כפולים

אני מודה לך על שאלתך, המוצלחת, גם בתוכנה וגם בהצגתה. מן הראוי לשים לב לכך שמעשה, מנהג, פרקטיקה וכל כיוצא באלה נושאים אפשרויות שונות ומסרים שונים. תמונה מלאה לא מתעלמת, לא מריבוי האפשרויות ולא מריבוי המסרים. אהבת הזולת, כיוון שהיא פרקטיקה מעשית מרסנת, היא בעלת חשיבות דתית: האדם מרסן בה את החשיבות העצמית שלו ומפנה את עצמו לשם הנאהב. וכמו כל פרקטיקה, היא מאפשרת פיתוח עבודת אלילים. אהבת היבט כלשהו של העולם באופן המכריע כל היבט אחר של העולם היא בגדר עבודה זרה ועל כן היא פסולה באופן דתי. האסטרטגיה הדתית (היהודית, ונניח עכשיו להשוואה לדתות אחרות) היא להיזהר מפני הסכנה הזאת לא על ידי הכחדת הפרקטיקה אלא ע"י הגבלתה, ריסונה באמצעות המצוות הרלבנטיות. וראוי לדייק, גילוי קיצוני של אהבה אינו בהכרח בגדר עבודה זרה. דוד המלך אומר "מי ייתן מותי אני תחתיך". זהו ביטוי קיצוני, אבל טבעי (ואני עצמי שותף לו לחלוטין), אבל כל מה שיש בו הוא העדפת חיי הבן על פני חיי דוד עצמו, לא יותר מזה, ולכן, שום אלילות. בברכה, אסא כשר
 

iricky

New member
אני מודה לך על תשובתך

אלא שלצערי איני מוצא בה משום מענה לשאלתי. אנמק. אני מסכים עמך בכל פה שראוי לדייק. ההיגד שגילוי קיצוני של אהבה הוא בגדר עבודה זרה, נטלתי אותו מספרך. דווקא הניסוח שלך שם הוא מוצלח יותר, לטעמי. בספרך אתה מבחין בין רגש חיובי מופלג, שהוא לגיטימי ואין בו דופי, ובין רגש חיובי קיצוני, שהוא נגוע באלילות. לפיכך אני השתדלתי לדייק, ובדברי התיחסתי רק לרגש חיובי קיצוני, ולא התייחסתי לרגש חיובי מופלג, אך לא קיצוני. מי שמפעמת בו העדפת חיי בנו על חייו שלו מגלה כלפי בנו רגש חיובי מופלג, אך לא קיצוני, ולכן אין בו שום אלילות. אימתי הופך רגש חיובי מופלג, שהוא לגיטימי ואין בו דופי, לרגש חיובי קיצוני הנגוע באלילות? לפי דבריך שלך, כשהוא הופך להיות ערך עליון, מוחלט, בכל תנאי, ללא סייג, בכל מחיר. כשהוא תובע נאמנות מוחלטת, יחס של מסירות בכל מחיר, דבקות ללא סייג (כל אלה הם ניסוחים שלך). וזהו בדיוק הנסיון שבו הועמד אברהם אבינו. אברהם אבינו לא נתבע להקריב את חיי בנו למענו הוא. אילו זאת היתה התביעה, לא היה שום קושי לדחותה, לא מבחינתו האישית (יחסי אב ובן), ולא מן הבחינה הדתית (התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות). אברהם אבינו נתבע להעלות את בנו לעולה בדבר השם. אני מודה שזהו ניסוח קשה, כבד, מורכב, אולי, כדבריך, חסר מובן למי שאין בו תודעה של אלהים. אבל ברוח הפרשנות שלך ניתן לתרגם אותו לשאלה שכביכול הופנתה לאברהם אבינו, והיא: האם אהבתך לבנך יחידך יצחק היא בגדר ערך עליון, מוחלט, מרכזי, שאין שום דבר מעליו? בקיצור - האם אהבתך לבנך נגועה באלילות? על השאלה הזאת, ורק על זאת, ענה אברהם בשלחו את ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו. ועל כך נאמר לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". מילת המפתח כאן היא "ממני". יש משהו, או מישהו, שעומד מעל אהבת האב לבנו, וזה לא אב עצמו. לכן אהבה זו איננה ביטוי קיצוני של רגש חיובי, היא איננה בגדר ערך עליון, ולכן אין בה שום דופי. האם זה אומר שרגש האהבה נעלם מליבו של אברהם? אתה מסיק שכן מן העובדה שהאהבה נעלמה מן הכתוב. מסקנה זו אינה מחויבת ההגיון. בבראשית פרק כה מסופר שאברהם נשא אישה נוספת, את קטורה,וילדה לו עוד 6 בנים. אבל "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (שם, פסוק 5). אין אדם נותן את כל אשר לו לבנו שאינו אהוב. אני גם מבקש לגעת בדחילו ורחימו בנקודה הרגישה שהעלית. אני סבור שאני מבין מדוע אתה שותף לחלוטין לדבריו הנעלים של דוד המלך על בנו אבשלום (ככל שאדם מסוגל להבין לליבו של זולתו). אינני רואה בדברי דוד המלך, וגם לא בהזדהותך המוחלטת עמם, שום דופי. אבל לא משום שזהו ביטוי לרגש טבעי. אתה יודע היטב ממני שהתורה מלאה וממולאה במצוות המתנגדות ליצריו הטבעיים של האדם במגמה לרסן את השפעתם. דברי דוד המלך מבטאים רגש חיובי מופלג, אך לא קיצוני. לכן אין בהם, ולא בהזדהותך המלאה עמם, שום דופי. לבסוף אני מבקש לשבח את ספרך החדש "יהדות ואלילות". זהו ספר מעניין, מרתק, מחכים, מאיר עיניים, מגרה למחשבה, מגלה שפע של תובנות מקוריות, עמוקות. שפתו רהוטה וסגנונו פשוט ובהיר, ובעיקר - אחראית. אין בו בשום מקום להג וגיבוב דברים. כל מילה מחושבת וזהירה. יישר כח. יש לי רק הסתייגות אחת. כוונת המחבר להציג פרשנות חדשה של הדת היהודית נראית לי מרחיקת לכת. אני הייתי מסתפק בהצגת פרשנות טובה של היבטים מסוימים שאותם אנו מגלים בעולמה של היהדות. בברכת שנה טובה
 
איפה הלכות שחיטת החיים?

בעולם המצוות המעשיות אין שום חובה לפרוש מן התחומים המרכזיים של החיים, כדוגמת האבהות (והאמהות) והזוגיות וכיוצא באלה. אדרבה, אמירה נוקבת של חז"ל רואה בנזירות עבודה זרה. עולם המצוות המעשיות בנוי על רעיון ריסון השיגרה. אהבת ילדיך? בהחלט! אהבת בת זוגך / בן זוגך (אני לא יודע מה מאחורי הפסוודונים שלך)? בהחלט! ורק בתנאים של התנגשות מעשית בין הפרקטיקה של האהבה לבין חובת קיום תורה ומצוות, יש להכריע לטובת העבודה הדתית וכנגד השיגרה: "כבד את אביך ואת אמת", אך "את שבתותיי תשמורו". עקידת יצחק היא לא המודל ההלכתי של העבודה הדתית. שנה טובה גם לך אסא כשר
 

iricky

New member
בעולם המצוות המעשיות

של היהדות קיימת החובה לפרוש, בנסיבות מסוימות וקיצוניות, מן החיים עצמם. אתה יודע זאת היטב. בהיות נסיבות אלה מסוימות וקיצוניות, אין הן מבטאות את שגרת החיים הדתיים. בשגרת החיים הדתיים אדם אכן אינו נדרש לפרוש מן החיים, וגם לא מן התחומים המרכזיים של החיים. ואעפ"כ אותה חובה לפרוש מן החיים היא חלק מהמודל ההלכתי של העבודה הדתית במסגרת הדת היהודית. היא לא כל המודל, אבל היא חלק ממנו. כשם שמצוות "כבד את אביך ואת אמך" אינה כל המודל, אלא רק חלק ממנו. עקידת יצחק מציגה סיטואציה מסוימת וקיצונית, ולכן היא איננה מבטאת את המודל ההלכתי של שגרת החיים הדתיים. אבל עקידת יצחק היא הסמל, היא הדגל, של שגרה זו. אין צורך לנופף בדגל בכל יום על מנת לבטא את ריבונותה של המדינה. אבל הדגל הוא מסמליה של ריבונות זו. כך גם עקידת יצחק. שנה טובה
 

iricky

New member
זאת ועוד...

נכון שאין ביהדות "הלכות שחיטת החיים" אבל יש "הלכות קידוש השם" המחייבות את היהודי, בתנאים מסוימים, ליהרג ולא לעבור. הלכות אלה מופיעות במשנה תורה של הרמב"ם, שההלכה היהודית כולה עומדת עליו, במסגרת "הלכות יסודי התורה", ששמן מעיד עליהן שכל התורה כולה עומדת עליהן, עכ"פ לפי תפיסת הרמב"ם. אבל ביהדות שאין בה מקום להשם, אין מקום גם לקידוש השם. לפיכך אתה אינך יכול להודות שבעקידת יצחק בא לידי ביטוי אותו עניין של קידוש השם, ואתה אינך יכול להודות שהיא מציבה את הדגם המובהק של התנגשות גדולה וחזיתית, בין אהבת אב לבנו לבין אהבת יהודי לאלוהיו, שהיא ההיא (אהבת היהודי לאלוהיו) היסוד לכל עולם התורה והמצוות. לעומת זה, "הלכות עבודה זרה" שאתה מציע אותן כיסוד היהדות כולה, אינן חלק מהלכות יסודי התורה. הן מופיעות במשנה תורה רק במקום הרביעי, כשלפניהן באות הלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות תלמוד תורה. ובכן, על איזה מודל הלכתי אתה מדבר? ואין להתפלא שבספרך אין אפילו רמז לענין הגדול והרחב של תלמוד תורה, שעליו אומר הרמב"ם שהוא "כנגד כל המצוות כולן" (פרק שלישי הלכה ג), ושעליו אומר רב יוסף "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" (מגילה ט"ז ע"ב). שכן מצוות תלמוד תורה אינה מתפרשת יפה כאיסור עבודה זרה. נכון שהמלחמה בעבודה זרה היא עיקר גדול ביהדות, ונכון שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, אבל אין זה מספיק על מנת להיות יהודי. גם האיסלאם כופר בעבודה זרה וזה לא הופך את האיסלאם ליהדות. כל הדברים האלה אינם גורעים מאומה מאיכותו ומחשיבותו של ספרך, שכל יהודי ראוי לו שיעיין בו וישנה וישלש.
 
עקידת יצחק - התרסנות לא מרוסנת

יחיאב אני מודה לך על שאלתך. הדעת נותנת שסיפור העקידה, כמו כל סיפור אחר בתורה, מבטא ערך דתי מובהק. לכן, השאלה כיצד אני מפרש אותה היא שאלה טובה וחשובה. שניים הם לקחיו של הסיפור: ראשית, מן הראוי לרסן את הנאמנות של האדם לילדיו, גם כשהם יחידים (לאמותיהם, שגם הן ראויות לנאמנות), גם כשהם אהובים (על אבותיהם ואמותיהם כאחד). הפקודה שבתחילת הסיפור היא תביעה להביע את הנכונות לרסן את הנאמנויות הללו. שנית, התביעה להביע ריסון, ביחס להיבט מרכזי של החיים, על ידי "שחיטת" ההיבט הזה, היא מופרזת. האדם הדתי אינו אמור לשחוט את אהבת בנו שבלבבו, גם אם הוא מוכן לעשות זאת. האסטרטגיה של הדת היהודית היא אסטרטגיה של ריסון החיים השגרתיים, לא של כינון חיים מנוזרים מאהבת ילדים. ובהזדמנות זאת, כדאי לזכור כי לשיטתו של הרמב"ם, כח הסיפור הזה מתרחש בחלום. גם זה עניין עמוק שנה טובה, אסא כשר
 

iricky

New member
החלום ושברו

קשה להסכים עם דבריו של פרופ' כשר שלשיטתו של הרמב"ם, כל הסיפור הזה (היינו, עקידת יצחק) מתרחש בחלום (אני מניח שהתיבה "כח" במקור היא שיבוש, והכוונה היתה לכתוב "כל". האות ח' סמוכה במקלדת המחשב לאות ל'). הרמב"ם דן בעקידת יצחק בפרק כ"ד מהחלק השלישי ב'מורה נבוכים'. אף הוא לומד מפרשה זו "שני עניינים גדולים שהם מיסודות התורה", ושניהם עומדים בניגוד לדבריו של פרופ' כשר. לא אתעכב כאן על העניין הראשון, שהוא נושא לויכוח אחר שיש לי עם פרופ' כשר. העניין השני שלומד הרמב"ם מפרשת העקידה הוא "להודיענו שהנביאים מקבלים כאמת את מה שבא אליהם כהתגלות" (תרגום מיכאל שורץ).לפיכך, הרמב"ם מטעים שלא כל הסיפור מתרחש בחלום, או במראה הנבואה, אלא רק הציווי היה בחלום או במראה, ואילו ההיענות לציווי היתה בפועל ממש. בכך "רצה להודיענו שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא"..."דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושגים בחוש או בשכל. הראיה לכך היא שהוא פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף על פי שציווי זה היה בחלום או במראה". ואילו אם כדבריו של פרופ' כשר גם המעשה היה בחלום, לא היתה בכך שום ראיה למה שהרמב"ם רוצה להביא עליו ראיה. על מנת למנוע אי הבנה כלשהי אני מטעים במפורש, שבזה אינני טוען שאותו מעשה היה במציאות (מה שאיני יודע), ואפילו לא שהרמב"ם סבר שאותו מעשה היה במציאות (מה שאיני יודע), אלא רק שהרמב"ם מציג אותו כמעשה שהיה במציאות (מה שאני מבין מדבריו). גם זה עניין עמוק. בודאי ובודאי שאינני מטיף לו ואינני קורא לאיש שילך בעקבותיו של אברהם אבינו באותו מעשה, בין אם היה במציאות ובין אם לא היה. אני מקבל לחלוטין את עמדתו של פרופ' כשר, שמעשה העקידה איננו מבטא איסטרטגיה ראויה של ריסון החיים השגרתיים, בין דתיים ובין שאינם דתיים, בין במסגרתה של היהדות ובין מחוץ למסגרת זו. אני מקבל לחלוטין את עמדתו של פרופ' כשר שהאיסטרטגיה של היהדות, ככל שהיא נוגעת לשיגרת החיים, היא איסטרטגיה של איפוק ולא של התנזרות, של ריסון ולא של שחיטה. אבל כדרך שעגנון היה אומר, בין שטריימל לתשעה באב אין שום קשר, אבל מי שהוא פיקח ילמד מהן כל שיש ללמוד מהן (אני מצטט מהזכרון). גם ממעשה העקידה אנו מחויבים ללמוד כל שיש ללמוד ממנו, וזה מחזיר אותנו לעניין הראשון שהרמב"ם עוסק בו.
 

יחיאב

New member
הרעיון הכללי שלך

לא הבנתי מה טעם גדול אתה רואה בכך שהיהדות תהיה גם מובנת מבחוץ? מה עניין תבונה להר סיני? וכי אם זה יהיה מובן מבחוץ אנשים יקבלו אותה עליהם? סליחה על הבוטות, אבל נראה כאילו כל הספר הוא נסיון סרק לייצר איזושהי פרשנות ליהדות שתהיה רלוונטית לעם היושב בציון, אך כאשר חלק משמעותי מעם זה כלל אינו רוצה שהיא תהיה רלוונטית לגביו. אני מנסה להבין, מה אתה רואה בעיני רוחך, שלכל היהודים יהיה מכנה משותף משמעותי- היהדות (כפי שכך היה פעם), שכולם יקבלו על עצמם אורח חיים מרוסן ושהדתיים שבהם ימשיכו לבטא ריסון זה בקיום המצוות? אבל השאלה הנשאלת מלכתחילה היא מי בכלל רוצה במכנה המשותף? לא ניראה לי שחילונים ירצו למצוא מכנה משותף כלשהו עם דתיים או חרדים לבד מזה ששניהם מתגוררים באותה ארץ, וכן להיפך לגבי החרדים. מחד, אני מאוד מעריך את הנסיון הזה שלך לייצר כאן איזשהו מכנה משותף, כי גם אני כואב את זה שלעם היהודי כיום אין עוד מכנה משותף כפי שהיתה פעם יהדות התורה והמצוות, אך מאידך אני חושב שניסיון לייצר מכנה משותף כזה על רקע פרשנות מחודשת ליהדות (שהיא אגב קבילה בעיניי) הוא מתעלם "ממה שקורה בשטח". האם למשל בכלי התקשורת יבואו לעופר שכטר בטענות על כי מעשיו עומדים מתחת לכל ביקורת כיוון שמיהדותו נגזר שעליו לנהוג בריסון? אז מה הוא יצטרך לעשות להמיר את דתו? מה שאני מנסה לומר בזה שמכנה משותף משמעותי בחייהם של בני עם אחד הוא נחלת העבר. הוא לא שייך לעולם המודרני. לכן לצערי גם היהדות סופה לעבור מן העולם וכנראה כבר עברה. שהרי כפי שליבוביץ אומר, יש רק כת יהודית שמקיימת לעצמה אורח חיים יהודי, אבל אין כאן המשך של אותה יהדות היסטורית- עם שלם שקיבל על עצמו אורח חיים דתי. וקשה להעלות על הדעת שבימינו יהיה עם שלם שמקבל על עצמו א' ב' ג', לא חשוב מה (אני מדבר על ערכים, לא על אמנות חברתיות שאינטרס של כולם שיהיו כאלו, כגון שאסור לרצוח, לגנוב, שצריך לכבד עקרונות מסוימים כגון אלו העומדים בבסיס הדמוקרטיה וכדו').
 
מכנה משותף ערכי ותרבותי כתוצר לוואי

יחיאב, על שאלה זו עניתי בהרחבה בראיון המוקלט, אמש, ולכן כאן אומר בקצרה: הפרויקט שלי הוא פרשנות אחראית לדת היהודית. אחראית, ראשית, במובן זה שהמאמין יראה בה טעם, לא יראה בה מה שנוטל מן האדם כל טעם להיות דתי (כדוגמת הסבר הדת כאשלייה אנושית, על רקע החולשה והרצון באב חזק, נניח). אחראית - שנית, במובן זה שאני מסוגל להסביר כל טענה, להבהיר אותה, להגן עליה, ככל הנדרש, עד כדי כך שגם האדם החופשי, שאינו מדבר בשפה התיאיסטית של התנ"ך או התיאולוגית של הפילוסופיה היהודית, יוכל להבין ולקבל תשובות לשאלותיו. אלה שני אתגרים שהפרוייק לוקח על עצמו לעמוד בהם. יצירת מכנה משותף, תרבותי, ערכי, זהותי - זה תוצר לוואי, מבורך כשלעצמו, אבל לא המטרה של הפרוייקט. בברכה אסא כשר
 

יחיאב

New member
ליבוביץ כמיסטיקן

מתוך עמוד 295: "בכל אחת משלוש ההופעות הללו של תורת "שלילת התארים" [אצל הרמב"ם, המשך-חכמה וליבוביץ] מדובר בתיאולוגיה שלילית ולפיכך גם בתיאולוגיה מיסטית. בהגותו של הרמב"ם מעידים על כך הפרקים האחרונים של מורה נבוכים. בהגותו של בעל משך חכמה מעיד על כך השימוש שהוא עושה בקבלה במקביל לשימוש בתורת "שלילת התארים" של הרמב"ם. בהגותו של ליבוביץ קשה יותר לזהות את ההיבט הזה של תפיסתו, אולם המתעמקים כראוי בדבריו ימצאו זאת בהם." תוכל בבקשה בהזדמנות זו להרחיב קצת?
 

sandchicken

New member
מעניין לציין

שבעוד של' הרבה להדגיש שבמשך חכמה לא מופיעה הקבלה, הרי שכבר בעמוד הראשון של הספר ישנה התייחסות לנושאים קבליים.
 
"שלילת תארים" + קבלה

הערה מעניינת. המעיין בפירוש משך חכמה לא יכול שלא להיתקל בשני הזרמים: שלילת התארים, בנוסח הרמב"ם, וזיקה לקבלה, במפורש. איך שני הזרמים הללו חיים בכפיפה רעיונית אחת - קושייה היא ותירוץ היא צריכה. בברכה, אסא כשר
 
אמונתו של י"ל

בעניין ליבת אמונתו של ישעיהו ליבוביץ, החבוייה בתוך דבריו, שיש בהם נאמנות לדוקטרינה של שלילת התארים: ראה מאמרה של ד"ר נעמי כשר, על מושג האלוהים של י"ל, וחלקים מסויימים של סיפרה, אמונתו של י"ל. בברכה, אסא כשר
 

etachek

New member
שלום לאורח הנכבד

ברצוני לשאול את כבודו שאלה. בעמוד 298 כתבת "לבל יחטא איש בלשונו, הדוגמא הבאה לא תהיה מכוונת כנגד אדם מסוים אלא תהיה בגדר דוגמא בעלמא. ייתכן שתפיסת האלוהות שלו תהיה של איש מלחמה מושלם, ברצותו נוקם וברצותו מאבד...זוהי תמונה אלילית" צר לי שלא הבנתי למי אתה לא רומז. אתה יכול לומר למי יש כאלו שאולי בטעות היו יכולים לחשוב שאתה מכוון? תודה רבה! ויש לי עוד כמה שאלות, אבל נראה לי שזה כבר לא שייך לכאן.
 

חי אדר

New member
שאלות

שלום לפרופ' אסא כשר בספרך הנהדר יהדות ואלילות יש ניסיון מעניין להציע את בסיס היהדות על העיקרון של שלילת האלילות ללא ספק רעיון זה יש לו זיקה הדוקה למשנת הרמב"ם ולהגותו של לייבוביץ עם זאת דומני כי הפריסה הרחבה של רעיון שלילת האלילות על פני כל המצוות כגון הלכות שבת, כשרות ועוד מעוררת בעיה רבה.למשל בעניין השבת הינך מציין בספרך כדלהלן: " מערכת המצוות של יום השבת לדוגמה אמורה להיות ביטוי של התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות של יחס קיצוני של האדם ביחס לעבודתו" (יהדות ואליות ע"מ 96). הטעמה זו מבלי משים מוחקת את היקף התחולה של שלילת האלילות. כידוע ההתנגדות לאלילות אינה מוגבלת בזמן ובמקום והיא נשללת באורח טוטלי והיא מוחלת על כל העצמים ועל הברואים. ברם לפי הטעמה זו ההתנגדות קיימת רק פעם בשבוע ובכפוף למלאכות מסוימות בכך נחלשת עוצמת השלילה והיקפה. בעצם לפי טעם זה ההתנגדות אינה מהותית אלא סימלית. הוא הדין לגבי החלת הטעם לעניין מאכלות אסורות. 2. ההנחה שהפרשנות תהיה הולמת למאמין ושאינו מאמין מעוררת את הבעיה של הנחת המבוקש, ובהקשר הלייבוציאני היא עשויה להיות צורמת שכן באופן זה ההתמקדות מוסבת על ההתאמה הפרשנית שמטבעה היא מבקשת למצע את הדברים. תודה על תשומת הלב
 
למעלה