ציטוט
מ"לאחר קביה": יש, אמנם, צד יהודי ספציפי בפרשת קיביה, אך הוא אינו בעייה מוסרית אלא בעיה דתית מובהקת. אנו חייבים לשאול את עצמנו : מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול ? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. דבר זה הוא מן התוצאות של השימוש בקטיגוריה הדתית של קדושה לענינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית : מושגי קדושה – ז. א. מושגי המוחלט שמעבר לכל הקטגוריות של החשיבה וההערכה האנושית - מועברים על החולין, מבחינה דתית רק האל הוא קדוש ורק צוויו הוא מוחלט, ואילו כל ערכיו של האדם וכל החובות והתפקידים הנובעים מהם - חולין הם ואינם בעלי משמעות מוחלטת. מולדת, מדינה, עם - חובות ותפקידים נעלים הם, המחייבים לפרקים אף למעשים קשים מאד, אך לעולם אין הם נעשים קודש, ז. א.לעולם הם עומדים למבחן ונתונים לביקורת של משהו הגבוה מהם. על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור. אנו עוקרים את הקטגוריה של קדושה ממקומה ומעבירים אותה על דברים שלא להם נועדה, עם כל הסיכון הכרוך בשימוש מסולף זה. החטא הקדמון הזה של חינוכנו כבר משתקף במגילת עצמאותנו - ב"צור ישראל" המופיע בסיומה כביטוי לקנוניה בין שני זרמים ציבוריים, קנוניה שאינה מוסיפה כבוד לאף אחד מהם : העם והמדינה החילוניים, שהוציאו מושג זה ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד למיעוט הדתי, וזה לא נמנע מלקבלו, אעפ"י שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש זה בכינוי הקדוש. וצור ישראל" של דוד המלך, של ישעיהו הנביא, של הברכה שאחרי קריאת-שמע של שחרית - אינו בישראל אלא מעבר לישראל ומעבר לכל הערכים,הגורמים והגילויים האנושיים - האישיים והקולקטיביים כאחד. "צור ישראל" של מגילת העצמאות" הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל : ישראל שנתגלה בהיסטוריה. אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת...
מ"לאחר קביה": יש, אמנם, צד יהודי ספציפי בפרשת קיביה, אך הוא אינו בעייה מוסרית אלא בעיה דתית מובהקת. אנו חייבים לשאול את עצמנו : מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול ? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. דבר זה הוא מן התוצאות של השימוש בקטיגוריה הדתית של קדושה לענינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית : מושגי קדושה – ז. א. מושגי המוחלט שמעבר לכל הקטגוריות של החשיבה וההערכה האנושית - מועברים על החולין, מבחינה דתית רק האל הוא קדוש ורק צוויו הוא מוחלט, ואילו כל ערכיו של האדם וכל החובות והתפקידים הנובעים מהם - חולין הם ואינם בעלי משמעות מוחלטת. מולדת, מדינה, עם - חובות ותפקידים נעלים הם, המחייבים לפרקים אף למעשים קשים מאד, אך לעולם אין הם נעשים קודש, ז. א.לעולם הם עומדים למבחן ונתונים לביקורת של משהו הגבוה מהם. על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור. אנו עוקרים את הקטגוריה של קדושה ממקומה ומעבירים אותה על דברים שלא להם נועדה, עם כל הסיכון הכרוך בשימוש מסולף זה. החטא הקדמון הזה של חינוכנו כבר משתקף במגילת עצמאותנו - ב"צור ישראל" המופיע בסיומה כביטוי לקנוניה בין שני זרמים ציבוריים, קנוניה שאינה מוסיפה כבוד לאף אחד מהם : העם והמדינה החילוניים, שהוציאו מושג זה ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד למיעוט הדתי, וזה לא נמנע מלקבלו, אעפ"י שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש זה בכינוי הקדוש. וצור ישראל" של דוד המלך, של ישעיהו הנביא, של הברכה שאחרי קריאת-שמע של שחרית - אינו בישראל אלא מעבר לישראל ומעבר לכל הערכים,הגורמים והגילויים האנושיים - האישיים והקולקטיביים כאחד. "צור ישראל" של מגילת העצמאות" הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל : ישראל שנתגלה בהיסטוריה. אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת...