שבוע טוב!

[רועי החושב]

מנגנון מכאני

החשיבה על אובייקט כלשהו מניחה כבר שיש סובייקט שנפרד ממנו.
זה לא אומר שיש סובייקט נפרד.
זה רק אומר שהצורה של המחשבה היא כך.
בגלל הצורה הזו יש בפילוסופיה ההודית שיטה שנקראת "נטי נטי" שלילה כדי למצוא את עצמך.
זה, כמובן, אוסף של חירטוטים.
מה שבפועל קורה כאשר אנשים מפעילים את השיטה הזו זה סוג של מחלת נפש חמורה שמתפתחת. אולי אפשר לסווג אותה כסכיזואידיות או משהו בסגנון. זה ניתוק מוחלט והזדהות עם ישות טרנסצנדנטית מפוברקת לחלוטין שנמצאת "מעבר להנאה וכאב, למאגר הזיכרון ולקרמה והשפעתה" (פטנג'לי יוגה סוטרות).
האדם סספטבילי לאמונה בישות הזו, ה"אני העליון" הזה, כל עוד הוא לא הבין שהחשיבה מבליעה סובייקט ככלי לארגון ידע, והשיטה של אי ההזדהות בסך הכל מנצלת את נקודת התורפה הזו.
אני מדמה את זה לקונסטלציה של פלנטות שלא מקיפות שום דבר בעל מאסה, אין להן מרכז בעל מאסה כלשהי אלא משהו במסלולן ויחסי הכוחות שלהן גורם להם לחוג מסביב למרכז בלי שום מאסה.
וכך ה"סובייקט" הוא מרכז רק כי המחשבות המקיפות מכוונות אליו אבל אינו שום דבר בעצם.
אז אין שום דבר למצוא, ואין טעם בשיטה השיגעונית של ההודים. המחשבה נמצאת כדי לתפקד באופן שפוי ונבון בעולם הזה ולא בשביל לקלקל לעצמך את הפרספקטיבה הבריאה בחיים.
&nbsp

 

[נחמדה וחכמה]

רועי החושב, בוקר טוב!

יש משפט האומר:
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ " (משלי)

 

[רועי החושב]

אז יש, נו?

לא ברור לי מה רצית לומר, איך זה קשור לנושא.
צורת המחשבה מניחה נפרדות בין סובייקט לאובייקט. זו תבנית תפיסתית, פרדיגמה מובנית.
הרי דיברת כל הזמן על היעדר היכולת שלנו לתפוס את האחדות, שמילים לא יכולות לעשות זאת וכ"ו
והנה לפנייך ביאור מסויים ללמה אי אפשר לתפוס את האחדות (וזה לא דווקא ה"מילים" שאחראיות לכך): כי יש תבניות תפיסתיות, משקפיים מסויימים שאין ביכולתנו להסיר אלא הן בתשתית החשיבה בכלל, ולא רק באיזו הסתעפות פרטית שמותנית בניסיון חיים של אישיות זו או אחרת.
לכל הפרדיגמות בתשתית ההכרה שלנו אפשר להתמדע. לעשותן למודעות לנו. כאשר מתמדעים אליהן נהיה ברור האם הן אפשריות, הכרחיות או נמנעות, ובאיזה אופן- אונטולוגי או אפיסטמולוגי.
פרדיגמת קיום הסובייקט היא נמנעת אונטולוגית והכרחית אפיסטמולוגית.
זו גם דרך להציג את בעיית גוף - נפש.

 

[נחמדה וחכמה]

רציתי לומר:

שיש בכוחו של אדם (כוח הרצון) להתגבר על כוחו המדמה.
רציתי לומר:
שהכוח השכלי של האדם הוא הכלי, המכשיר והאמצעי,
שבאמצעותו יכול האדם להכיר את האמת.
רציתי לומר:
אדם הרוצה להכשיר את עצמו לשלמות,
יודע להבחין בין מה שהוא מבין,
לבין מה שהוא זוכר ומדמה.
רועי, "השכל והמשכיל והמושכל אחד". (הרמב"ם)
האם אתה טוען שלא ניתן "לתפוס" את האחדות בגלל תשתית החשיבה?
רועי החושב, מחשבות באות והולכות...

השתמש בשכל. התמקד בעיקר.
חייבת להיות כמיהה עצומה לאמת.
הרצינות היא שתיקח אותך הלאה.
למד להבחין בחסר השינוי שבמשתנה.
לדעת את המותנה כמותנה - זה כל מה שאפשר לומר על הבלתי מותנה.
הפשט כל דבר משם וצורה.
ומה נשאר?
האמת. הכל אחד.

או שתנסה או שלא תנסה. זה תלוי רק בך.

 

[רועי החושב]

..............................

הכוח השכלי, לטענתך, הוא "שבאמצעותו יכול האדם להכיר את האמת".
אולם מה משמעות האמירה הזו? האם משמעה שביכולתו לזהות את האמת כאמת או שמא ביכולתו רק להכיר את האמת בתוך המסגרת האקסיומטית שהוא מניח?
אני טוען, חד משמעית, שאין ביכולתו של האדם להכיר את האמת כאמת, אלא במסגרת הנחות יסוד.
כשהנחות היסוד משתנות- האמת משתנה בהתאם. האמת אינה אלא בניה, הוכחה ומציאה (פרובלמה, תאורמה ופוריזמה) על פי פרופוזיציה.
והפרופוזיציה הזו, מאין באה? שמא תאמר מתאורמה, פרובלמה או פוריזמה אחרת? אך גם הן ביחס לפרופוזיציה כלשהי וכן הלאה וכן הלאה.
המסקנה המתבקשת היא שאין לכך סוף. האמת המוחלטת היא אידאה בעתיד הניצחי. לא משהו בר השגה.
הסטטי אינו אלא המבנה של החשיבה שחושף את עצמו באינטרוספקציה. הוא לא ה"אמת" אלא הוא המבנה שמטפל בידע. הוא ידע אפיסטמולוגי (ידע על ההכרה) במידה שהוא משוחרר מאקסיומות מטאפיסיות.
החיפוש העצמי שלך מניח שאתה המבנה הזה בעצם. אבל הלא הוא רק איזשהו "ידע על ידע" ולא שום עצמיות טהורה. לכל היותר הכרה טהורה וגם זה בדוחק כי מהי ההכרה בטהרתה? אוסף של הגדרות מעגליות מופשטות.
הרי כל מפעל הידע האנושי הוא הרחבה של כמה משפטים מעגליים, טאוטולוגיות שלא אומרות שום דבר מצד עצמן. סתם מבנים מתמטיים שדומים לדברים, והדמיון הזה מגרה לנו איזושהי בלוטה מעוררת.
ממש כמו במנגנון הפשוט של דג שרואה קו אופקי ושוחה לעברו כאילו היה טרף, ולא מגיב לקו אנכי. במה "אמיתי" יותר הקו האופקי מזה האנכי? רק בגלל שהדג מצוייד במנגנוני זיהוי לצורה מסויימת לא הופך אותה לאמיתית יותר מאינסוף הצורות האחרות האפשריות.
והדג הזה, האם חסר בו הכוח השיכלי? לאו דווקא, נניח שהוא מבחין בין קוים ארוכים וקצרים, בין קוים עקומים וישרים, בין קוים משוננים לקוים חלקים וכ"ו, והכל, אבל הכל, בתחום הקו שהוא מזהה.
כך שכוח השכל שלנו מה הוא מלבד הבחנה קטנה בתוך מערכת הנחות או הגדרות? הבחנה שכבר מצויה בתוך המסגרת...
כיצד זה ימצא את האמת? הוא לא ימצא. הוא ימצא רק אמת יחסית, בתוך המסגרת.

 

[נחמדה וחכמה]

רועי, "תכלית הידיעה - שנדע שלא נדע"

מה זה אומר?
האדם אוסף ידע ומדע ועושה היקשים ומזה יש לו ידיעה.
תכלית הידיעה היא בחינה אחת עם השכל הנקנה.
קיימות רמות שונות של "מציאות", עד שמגיעים אל "הנמצא שאינו משתנה".
כאשר האדם "מגיע" בכוח שכלו\רצונו אל השורש שהוא האין סוף,
ממילא לא ניתן לדעת כלום, כי אי אפשר להכניס את האין סוף לתוך ידיעה סופית.
ובמילים אחרות:
אי אפשר לנסח את האמת במילים.
האמת בלתי ניתנת לביטוי.

רועי, את האמת היחסית ניתן להסביר \להגדיר\ להכניס למסגרת.
כשה"אני" מתבטל לאין סוף..
אין מילים, אין מחשבות, אין ידע, אין הגדרות, אין מסגרת.
יש אחדות חובקת כול.
יש דממה.
יש ידיעה שלמה שלא ניתנת לביטוי.

לילה טוב!

 

[רועי החושב]

זו קפיצה למסקנה

נכון שככל שיודעים יותר, יודעים שהידע מוגבל.
אבל להסיק מזה שאפשר להגיע לאמת אבסולוטית ובה יש דממה- זה ממש חסר כל ביסוס.
ובכלל מה קשור "ביטול האני" לסיפור הזה? הסובייקט, כאמור, הוא בצורת החשיבה. כל ידע, לפיכך, מניח סובייקט. אפשר להתחכם לזה אבל זה לא תוכן שאפשר לחלוק עליו, זה בצורה של החשיבה ואין לנו חשיבה אחרת.
כל ידע הוא בתחום המחשבה ומחשבה היא רעש, ומחשבה מניחה סובייקט. אז הניסיון לדעת את האמת האבסולוטית על מנת לבטל את האני ולחוות דממה זה פשוט דבר חסר שחר ומופרך מיסודו, אבסורדי לחלוטין וסיזיפי משהו.
אנחנו בני אדם, יש לנו קופסה כזו, בין האוזניים, היא עושה לנו רעש שאנו קוראים לו מחשבה ואפשר להשתמש בה לכל מיני דברים. הכרת האמת האבסולוטית אינה אחד מהם. דממה אינה אחד מהם. לקופסה אין כפתור כיבוי והיא לא יכולה לייצר רעש שהוא שקט, רק רעש שהוא רעש.
זו המציאות שבה אנו חיים. אולי נדמה לך שאפשר לעשות איתה עיסקאות ולהטותה ולשחדה. לי לא נראה כך אבל זכותך לחשוב אחרת.

 

[aetzbarr]

השיטה המשתמשת בצירופי אותיות לתקשורת בין בני אדם,תמיד נכשלת