"אילו ידעתיו - הייתיו" (הרמב"ם)

[חיים פרידמן1]

"השגתו היא אי היכולת להגיע לחקר השגתו"

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/a16-2.htm

 

[נחמדה וחכמה]

חיים, מאוד מעניין,

אני מעתיקה מתוך הקישור.
[ככל שהשלילה רבה יותר - השגתו גדולה יותר]
וכיון שכל אחד הבין שאין להגיע להשגת מה שיש בכוחנו להשיג כי אם על ידי השלילה, והשלילה אינה מסמנת מאומה בשום אופן מאמיתת הדבר אשר נשלל ממנו הדבר שנשלל, אמרו כל בני אדם בהדיא, החולפים והעתידים, כי ה' יתעלה לא ישיגוהו השכלים , ולא ישיג מה הוא כי אם הוא, ושהשגתו היא אי היכולת להגיע לחקר השגתו.

תודה רבה!

 

[חיים פרידמן1]

סליחה. התבלבלתי עם המשפט "תכלית הידיעה..." לגבי "אילו ידעתיו

יש במורה בדיון על הידיעה שציפיתנו לדעת את ידיעתו היא ציפייה שנהיה אנחנו הוא

 

[נחמדה וחכמה]

אשר, תודה! גילגלתי שוב בגוגל,

וזה אשר העליתי בחכתי.

"וידעת את ה'"
ישנו פתגם של הראשונים (המופיע בספר העיקרים) האומר (ביחס לבורא): "לו ידעתיו – הייתיו". הרבי הרש"ב היה אומר שכאשר הוא יושב מאחורי דלת סגורה ולומד ליקוטי תורה הוא קורא את המשפט הזה בניחותא – בלי סימן שאלה – "ידעתיו – הייתיו"!
אמרה חריפה זו הוסברה בדרכים רבות, ונביא כאן ביאור אחד לדברים.
בחסידות מוסבר כי ישנן שלש דרגות בדעת:
הידיעה החיצונית ביותר – ידיעה אודות מציאותו של דבר, כלומר: ידיעה שישנו מושג מסוים במציאות (הרובד הראשוני ביותר של "לידע שיש שם מצוי ראשון") גם ללא הכרתו פנים בפנים. הידיעה הפנימית יותר היא ידיעה שיש בה הרגשה פנימית של התאמתות הדבר, מעבר לידיעה החיצונית על מציאותו – אך גם ברובד זה הידיעה היא ידיעת המציאות, ולא הכרת המהות.
בדרגת הידיעה הפנימית ביותר – ההכרה – מתחבר האדם לגמרי עם הדבר אותו הוא יודע. המילה הכרה רומזת לנישואין – חיבור ממשי ומשמעותי של ידיעה עצמית (כפי שהרבי מכנה הכרה זו "הכרת עצם בעצם", על דרך ההכרה שבנישואין: "זאת הפעם עצם מעצמי") – כפי שדורשים חז"ל במגילת רות: "'מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני' – מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ".
על האפשרות שדרגת הידיעה העמוקה ביותר תתפוס ביחס לבורא העולם טבעו הראשונים את הביטוי שהזכרנו קודם "לו ידעתיו הייתיו".
על פי השכל ניתן לדעת על מציאותו של הקב"ה בידיעת המציאות, ואף לחוש בעוצמה רבה את התאמתות הידיעה הזו – תחושה שהיא היא הפנמת האמונה למודעות (תפקידו של ה'רבי' רועה האמונה). אמנם – כך קבע הרמב"ם – לא ניתן להשיג את מהות האלקות, כלומר: לא ניתן 'להכיר' את האלקים. הדרך היחידה המתקרבת לידיעת ה' מן הפן המהותי ― ולא רק המציאותי ― היא ב'ידיעת השלילה', הידיעה שה' שונה ואחר מכל דבר מוכר, חלקי ומוגבל. השכל התופס את אין-סופיותו הבלתי-מוגבלת של ה', מבין כי רק ה' יכול לדעת את עצמו ואדם איננו מסוגל להגיע לידיעה נעלית כזו, שהרי "אילו ידעתיו הייתיו".
אמנם, למרות ההנחה שאין אפשרות להכיר את ה', קובע המדרש כי "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", כיצד? למרות שלא ניתן להמחיש בכלי השכל וההבנה את הכרת הבורא, חז"ל מלמדים כי התכונה הנפשית היהודית הפנימית היא הכרת הבורא ממש – מתוך החיבור העצמי של היהודי עם ה', והיכולת לחוש חיבור זה.
אם הקביעה שאין יכולת לדעת את ה' מתנסחת במשפט "לו ידעתיו הייתיו", חוזרת הקביעה כי היהודי מכיר את ה' בשל החיבור, הקשר ואף הזהות ביניהם ומתנסחת במשפט שהבאנו קודם בשם הרבי הרש"ב: "ידעתיו – הייתיו"!

 

[חיים פרידמן1]

הוא אשר אמרתי. הרמב"ם התכוון במשפט זה שלא ניתן לדעתו כי

אין אנו הוא, ויש מאחרוני החסידים שהפכו את המשפט על פניו היפך מכוונת הרמב"ם.