הפרדה בין ידיעות לערכים אצל רמב"ם

הפרדה בין ידיעות לערכים אצל רמב"ם

אנו מכירים דיכוטומיה זו אצל ליבוביץ' אבל הנה אצל רמב"ם:
"כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו." (הלכות תשובה פ' חמישי הלכה ה).

"הם ודעתם"- אולי הכוונה ש"הם" אלו הבוחרים בחירה ערכית.
ואצל הבורא- אין דיכוטומיה בין דעות לערכים.
אני טוען טענה זו- המניע מאחורי טיעון דיכוטומיית ערכים-ידיעות אצל הרמב"ם ואצל ליבוביץ' אינו מבוסס אלא על רצון לסתום פירצה אמונית זו- פן יסגדו בני אדם לבני אדם יוצאי דופן שאחדות פנימית מאפיינת אותם. טיעון דיכוטומיה זה אינו מבוסס על עובדות. מדוע שלא יהיו בני אדם שהם ודעתם (או ערכיהם ודעותיהם) מאוחדים?
יתכן שאצל בני אדם נורמלים- יש פיצול. אבל מצב הסכיזופרניה הכללי הזה יכול להיחשב כגורל רע שהאנושות נסחפה אליו עקב צירוף נסיבות ולא ככורח מוחלט.
אגב, בתנ"ך מוזכרים "אנשי האלוהים", "בני האלוהים" וכ"ו. תארים אליליים לכאורה, אבל מה אם הכוונה בסך הכל לאנשים במצב של אחדות פנימית שכזו?
יתכן שהרמב"ם העדיף להרחיק את דעת הבריות מעניינים מסוכנים שכאלו שיכולים להדיח לאלילות ולכן סתם את הפירצה באופן שיטחי, אבל איפה אמר שאי אפשר לו לאדם להשיג אחדות כזו או שאין אנשים יוצאי דופן שיש בהם אחדות כזו? דבריו בהחלט עשויים להתייחס על כלל בני האדם ולא על יוצאי הדופן.
 

u r i el

New member
ידיעות וערכים.

המושג הליבוביציאני 'ערך' כפי שליבוביץ מפרשו ומשתמש בו הוא נכס רטורי פרטי של ליבוביץ ואין הוא מוכר וידוע ככזה במסגרת ההגות היהודית-ההיסטורית- הרווחת. מבחינת ליבוביץ - השימוש במילה זו על פי הפרשנות שלו משמש נדבך בקונסטרוקציית הדת שהוא מבקש לבנות, היינו טכנאות דתית ללא סיבה או מניע או גורם אלא טכנאות קשיחה ואובססיבית לשמה, לא מעניקה אלא אך ורק תובעת. ברטוריקה המיוחדת לו הצליח ליבוביץ לגרום לרבים להשתמש במושג הערך הליבוביציאני כמעט בכל דבר ועניין, לדובב את נושא הערכים הליבוביציאניים ולהדהד אותו מבוקר עד ערב ממש כשם שהוא עצמו הרבה לעשות.

עניין "הם ודעתם" של הרמב"ם לא קשור לא לערכים בכלל ולא לערכים הליבוביציאניים אלא לשאלת הבחירה החופשית שמתעוררת ביתר עוצמה בעולמו של המאמין הרווח המייחס לאל ידיעה טוטאלית, של העבר ההוה והעתיד, ידיעת כל ברואיו ומעשיהם, ונשאלת שאלה אמונית דתית - אם האל יודע את כל הזמנים והמעשים כיצד יתכן אדם שיבחר בדרך טובה או רעה מעצמו וכיצד ניתן להענישו אם חטא כל זמן שהכל נתון בידי שמים ?

כחלק מהדיון בנושא זה שהוא רלוונטי לעניין ה'תשובה' מסביר הרמב"ם שבניגוד לאדם שכל ידע שלו מעשיר אותו בתוספת שהיתה חסרה בו קודם לכן ( ולכן הוא ודעתו שניים ) הרי שאצל האל לא ניתן לומר שיש בו חסרון ידע ושנוספה לו ידיעה, כי הוא שמו ודעתו אחד.

וקרא שוב בעיון עת פרק ה' של הלכות תשובה.
 
ברטראנד ראסל השתמש בדיכוטומיה הזו הרבה לפני ל'

וזה ממש לא המצאה של ל', על אף שעשה ממנה יסוד גדול בתורתו:
"While it is true that science cannot decide questions of value, that is because they cannot be intellectually decided at all, and lie outside the realm of truth and falsehood. Whatever knowledge is attainable, must be attained by scientific methods; and what science cannot discover, mankind cannot know."

— Bertrand Russell, Religion and Science (1935), Ch. IX: Science of Ethics.

מכיוון שראסל השתמש בזה, אני חושב שאולי יש לחפש את המקורות של התפיסה הזו בחוג הוינאי שראסל היה קרוב אליו. כמו כן ל' מפרש את הסיום של הטרקטטוס של ויטגנשטיין באמצעות הדיכוטומיה הנ"ל (מה ש"אי אפשר לדבר עליו" הוא ערכים) והלז היה באותו החוג.

שנית- כשאתה אומר "בחירה חופשית" האם אינך מבין שאתה מדבר על בחירה ערכית?
בחירה חופשית אינה בין עובדות, אלא בין ערכים. כך שכפי שכבר אמרתי במפורש- ה"בוחר" או ה"שופט" הוא ה"אני" והוא נפרד מהידיעות שלו. זהו המצב הרווח בקרב בני האדם. השאלה היא לא האם זה המצב הרווח אלא האם כורח הוא שהמצב הזה יאפיין את כל בני האדם ותמיד.
ידיעה טוטאלית (שמיוחסת לאל) היא אופן אפשרי אחד של אחדות בין ערכים (או ה"אני") לבין ידיעות.
אבל לבני אדם אולי יכולות להיות עוד אפשרויות לאחדות כזו.
שלישית- אפשר לשאול- מדוע בכלל לייחס לאל תארים חיוביים כאלו- אחדות בין שמו לבין ידיעותיו? ע"פ שיטת הרמב"ם הכוונה אינה אלא שהאל אינו מפוצל (כל תואר חיובי אינו בא אלא לשלול תואר חיובי שיש בו פחיתות ואין לקחת אותו כפשוטו).
ההסבר התיאולוגי הרדוד שנגרר משלילת תואר הפיצול, שהוא הסבר בדיעבד והוא בבחינת מליצה ואגדה בלבד, הוא שלאל יש ידיעה מוחלטת.
אני יודע שאתה אוהב להתלהב ולטעון שתיאולוגיות סיפורי הסבתא הן הן הדת האמיתית וה"אותנטית" שבאה מה"עם" אבל לדעתי אתה שוגה. הסיפורים שמספרים החכמים לעם מדורי דורות מכילים מסר גלוי ומסר סמוי. המסר הגלוי הוא תיאולוגיה אלילית ותארים חיוביים והמסר הסמוי מובן רק באמצעות חשיבה שלילית.
 

u r i el

New member


1. לא כתבתי שזו המצאה של ליבוביץ !
כתבתי, ואני מצטט : " ...המושג הליבויציאני 'ערך' ... הוא נכס רטורי פרטי של ליבוביץ ואין הוא מוכר וידוע ככזה במסגרת ההגות היהודית-ההיסטורית- הרווחת. " כלומר ובאופן כללי, ליבוביץ אונס את הדת המסורתית-רווחת בשלל אספקטים הגותיים שניתן למצוא להן מקבילות בספרות הפילוסופית ( ובזה אינני אומר שאין הוא מביא גם מדברי חכמים ), בין אם זה ראסל, קאנט, שופנהאואר או אפלטון ודי לקרוא את ליבוביץ כדי להתרשם כמה פעמים הוא מביא ציטוטים לא רק מהעולם המסורתי יהודי אלא מאישים מאומות העולם.

2. כשאתה מדבר על בחירה ערכית אינני יודע אם אתה מבין "ערכית" במובן הליבוביציאני או במובנה הרווח. "בחירה חופשית" הינה שם כולל לשאלה הגדולה והבלתי פתורה האם האדם מונחה ע"י כוחות על או גורל, סיבתיות וכיוצ"ב או שהוא עצמאי במעשיו והתנהגותו וכיוצ"ב. במובן זה הבחירה החופשית חלה גם על השאלה האם אדם בוחר ברגע נתון מעצמו ללכת לשירותים או לחילופין לצפות בטלוויזיה בסוף משחק כדורגל מרתק או שהבחירה נכפתה עליו ע"י גורם-על חיצוני לו. האם זו בחירה בין ערכים ? תלוי את מי שואלים.

3. היפה והמרשים שבספורי חכמים הוא שנתן לנתח אותם כמו שמנתחים כל יצירה ספרותית משובחת. אין ספק שלכל סיפור כזה יש מסר והסיפור סופר ברגע נתון במקום נתון לקהל נתון על רקע היסטורי ודתי נתון כך שכל הפרמטרים הללו עשויים להיות חלק מהבנת המסר. לסיפוריהם, אגדותיהם ודרשותיהם של חכמים יש לעתים מבנים ספרותיים חיצוניים ופנימיים ומשחקי לשון, לעתים הם משתמשים במלים רבי משמעויות, לפעמים הם מאריכים ולעתים מקצרים והמספר בוחר אם לספר בעברית, בארמית או במשולב ויש על כך ספרות מחקרית ענפה ביותר של חוקרים מחוננים שהאירו את עיני המתעניינים והלומדים, כך שמותר לך לחשוב ככל העולה על רוחך מהו הגלוי ומהו הנסתר בדבריהם וכל המרבה הרי זה רק משובח, ובמיוחד יפה למצוא עקביות או שיטה המתקיימת בקובץ מסויים או בכמה. יחד עם זאת במידה שיש בי התלהבות כפי שכתבת עלי, הרי היא נובעת מהעושר הרב של מחשבת חז"ל, מהגוונים ומה"ראש הפתוח" וה"זורם", מהעומק שאני מוצא בדבריהם בעזרת מחקרים של אחרים שאותם אני קורא בשקיקה, אני מתלהב מחכמת החיים שלהם ומהאנושיות והרגישות שלהם כפי שהם לעתים באים לידי בטוי ( לא תמיד ) ואם יש בהם דבר אחד מן המשותף בנוסף לאינטרס הדתי הכללי הרי הוא היותם אנטיתזה לעולם הפילוסופי ! נכון אמרת בשמי, בסופו של דבר הם אלה שעצבו את יסודות הדת, לא ליבוביץ ואף לא רס"ג או הרמב"ם, החכמים של ימי המשנה והגמרא הם אלה בעיקר שניסחו את הדת בתפילות, בפיוטים, בהלכה ובמדרש, ואין לך - לא בתפילות ולא בדרשות ולא בפיוטים ולא בתלמוד אף לא מאמר אחד של פילוסוף במובן שאנו היום מכנים את אנשי ההגות הפילוסופיים הסיסטמטיים הללו, אדרבא - אם נוספו תפילות, דרשות ומנהגים על אלה הקדומים, כולם באו מהעולם הקבלי/מיסטי, שהוא ברובו אנטי פילוסופי בעליל, עולם שהפילוסופים המרובעים לא מבינים, לא רוצים אולי להבין, בזים לו ומתעבים אותו.

על אפם ועל חמתם - דווקא זו היא היהדות הרווחת שהמאמין דבק בה ובוחר בה ולא בחוכמת הפילוסופים שמעניינים רק קומץ אינטלקטואלים סטודנטים ו/או כופרים למינהם ( כמוני ).
 
אני מוצא את קביעתך מוזרה

אתה אומר שהעולם הקבלי-מיסטי הוא אנטי פילוסופי.
אבל זה באמת חסר כל קשר למציאות. קודם כל- אחד מהפירושים הלגיטימים לסימבוליזם הקבלי הוא של שכלים, (אחר, לגיטימי לא פחות, הוא של מאמרות (קטגוריות)). עד כמה שאני רואה- הקבלה היא פילוסופיה אפלטוניסטית שהורדה לרמת מיסטיקה או מאגיה, כלומר לרמת מכאניקה של סימבוליזם מופשט (שדורש מילון נהיר למונחים הפילוסופיים שלו ובלעדיו הוא אינו אלא שפה זרה ומייצר דמיונות משונים, שגם להם יש תפקיד בזרם הכללי של התרבות ויכולים להפוך להיות כלי פדגוגי בידי החכמים).
מה ההבדל העקרוני בין דיון של אריסטו על השכלים לבין טקסט קבלי שמתייחס אליהם? שום הבדל עקרוני. הסימבוליזם של הקבלה מורכב יותר ורב משמעי יותר ואולי השיטה מעט שונה, אבל באופן יסודי- זו פילוסופיה וזו פילוסופיה רק שזו של הקבלה מתחבאת בתוך סמלים ומרפררת למקורות טקסטואליים תנכיים. אז מה? גם אצל אריסטו אפשר למצוא סימבוליזמים פיתגוראיים מלוא החופן וריפרור למקורות הומריים. מה ההבדל, אני שואל? חוץ מזה שאריסטו ברור הרבה יותר. האם העמימות שמשרה הקבלה על הקורא ההדיוט מבחין אותה במשהו מפילוסופיה? לא. לא חסרים כתבים פילוסופיים עמומים וסימבוליים ואפילו כתבים פילוסופיים שנושקים למיסטיקה ואפילו כתבים פילוסופיים יווניים שנושקים לזרמי מחשבה מהמזרח הרחוק, ממש כמו הקבלה עם תורת הצמצום-אור-אינסוף שלה שהוא המצאה הודית.
אם הקבלה היא התשתית של היהדות, אז היהדות בנויה על פילוסופיה, ופילוסופיה הודית-יוונית.
שנית- נחזור לטענתך- האמנם הקבלה עוינת פילוסופיה? או שמא ההיפך הוא הנכון, וזרמים מסויימים של הפילוסופיה עוינים את המיסטיקה? מה הם זרמים אלו? אמפיריציזם, כמובן. הקבלה היא ביטוי של אפלטוניזם. הספירות הן אידאות. המתח אינו אלא המתח שבין הרציונליזם שמוליך למיסטיקה (עולם האידאות והישויות של הרוח) לבין האמפיריציזם הניסיוני.
אין זה משליך כלל על "היהדות". היהדות לא עוינת לא את הרציונליזם ולא את האמפיריציזם אלא זרמים שונים שלה עושים שימוש בזרמים הפילוסופיים הללו, בעיקר כדי להשיב שיות טועים שהלכו לרעות בשדות האלו. השדות האלו עוינים זה לזה ולכן צריכה הדת להכניס את כולם תחת כנפיה ולספק להם סיפורים שיקרבו אותם אליה בהתאם לנקודת המוצא האכסיומטית שלהם ונטיות ליבם.
שלישית- כל זה לא מלמד אותנו דבר על מהי הדת. מהאלימיניציה של הזרמים הפילוסופיים הללו - לא לומדים על הדת דבר. אני אפילו לא קונה את מה שליבוביץ אומר עליה, שהאמונה היא קיום מצוות. הרי הוא גם כן מבאר אותה על פי שיטה פילוסופית, כלומר ביחס לרעיון של הצו קטגורי הקאנטיאני.
אם יש מישהו שטענותיו לגבי דת נשמעו לי ריאליות- הרי זה ניטשה. הוא טען שיסוד הרגש הדתי הוא בבוז כלפי בני אדם. לשיטתו הרעיון של אלוהים אינו אלא צורת ביטוי מגומגמת ומעורפלת לבטא הן את אותו הבוז כלפי כל הקטנות האנושית ויחד עם זאת לבטא איזשהו רגש של שגב והוד ממה שמעבר לבני האדם. תיאוריה זו, שאני מכנה אותה "תיאוריית הבוז והשגב" נשמעת לי היותר סבירה מכל התיאוריות על הדת שאי פעם שמעתי.
אני טוען שאם יש דת אותנטית היכנשהו או מתישהו, יש לחפש את מקורותיה במאורעות היסטוריים ותרבותיים שמובילים לרגש בוז-שגב שכזה שעורר אנשים להתנסח בלשון דתית ולקיים טקסים וכ"ו
 

u r i el

New member
1. מה לעשות - עולם הדת הוא מוזר

במיוחד אם מביטים בו בעין זרה, למשל בעין פילוסופית.

2. אם אתה כותב שדברי על העולם הקבלי-מיסטי שהוא אנטי פילוסופי הינם חסרי קשר למציאות, משמע הדבר שאינך מצוי בנושא, לא מצד חז"ל ולא מצד אלה שממשיכים דרכם. אני שולף לך מהשרוול - לך למשל אצל כתביו של ד.י.אברבנאל או אברהם אבולעפיה שהם מעט זעיר מן המעט מהדוגמאות של אישים המצויים גם בפילוסופיה וגם בקבלה וקרא את דבריהם.

3. מה שאתה רואה כזיקה בין פילוסופיה לקבלה, כגון השפעות כאלה ואחרות מכאן ומשם - הוא לגיטימי כל זמן שהבאת סימוכין לקביעתך באמצעות ציטוטים מכתבי המקובלים עצמם, לאחר שחקרת את הנושא לעומקו וקראת לא פחות מכמה עשרות או מאות כתבי-יד של חכמים החל מימי הביינים וכלה בימינו אנו, ובמקביל הינך מצוי היטב בספרות המקצועית בנושאים אלה שהיא ממלאה היכלות וסיפריות בארץ ובכל העולם כולו, ספרים הכתובים ע"י אלה שעשרות שנים חוקרים את התחום החל מגרשום שלום ועד דניאל אברמס ועשרות אחרים. אנו לא דנים במה שאנחנו חושבים על הקבלה, ואפ' הסטיקירים הארסיים של ליבוביץ על הקבלה לא מענייננו. כדי לקבוע האם הקבלה דומה או מתנגדת לפילוסופיה עלינו להתרשם ממה שכותבים המקובלים עצמם על עצמם. ויקיפדיה לא תושיע בעניין זה.

4. הדת היהודית הינה יש היסטורי, ראלי, דינמי ורב משמעי בשלל תחומים. מבחינה ראלית והיסטורית החשיבה הקבלית נכון להיום הכניעה את החשיבה הפילוסופית ששום מאמין רווח לא מכיר ולא יודע ולא צריך. להוציא כמה עקרי אמונה בודדים נער יספרם - כל השאר הוא כאמור דינמי, מתפתח, מתרחב ומתפרץ וזוכה ל70 פנים ולרב-משמעויות שכולן לגיטימיות באותה מידה ולכולן אותו התוקף בבחינת אלו ואלו דברי אלהים חיים ששום פילוסוף לא היה מסוגל להשלים עם חשיבה שכזו.
 
.........................

כפי שניסיתי להסביר לך- הדת משתמשת תמיד באופנה פילוסופית זו או אחרת כדי לפתות בחזרה את השיות הטועים.
אם היא תודה שהזרם שהיא מקדמת (נאמר קבלה, לצורך העניין) זה אותה פילוסופיה זרה- אז אנשים יתייחסו אל הזרם הזה בהתאם ויבקרו אותו בכלים של ביקורת לוגית וכ"ו, יתווכחו עליו ויבחינו מחדש בינו לבין הדת.
ולכן באופן רשמי אנשי דת שונים יכולים לומר שהם מתנגדים לפילוסופיה זו או אחרת או לפילוסופיה בכלל, אבל לספק לקהל מאמיניהם את אותה פילוסופיה, כלומר ביטוי "כשר" להלכי רוח וזרמי מחשבה ששייכים במקורם לאותה פילוסופיה.
כל פילוסופיה ששולטת בכיפה בזמן זה או אחר- הדת תמצא לה תחליף, כלומר "זרם" משלה שנותן ביטוי לאותן תפיסות, אבל בשמות מכובסים.
אז הדרישה להוכיח מדבריהם של מקובלים את היותה של הקבלה פילוסופיה יכולה להיות פרוייקט לא פשוט ואולי בלתי אפשרי גם למי שבקיא בה (לא אני).
יחד עם זאת, מחיפוש שיטחי בגוגל, הנה הודאה "מפתיעה" של "בעל הסולם" (יהודה אשלג) ביחס לקשר בין הפילוסופיה האפלטונית לבין הקבלה. כמובן שהנארטיב שלו הוא שהפילוסופיה האפלטונית גנבה מהקבלה (כן בטח, אפלטון בנה מכונת זמן, שיגר את עצמו למאה ה13 וגנב את רעיונותיו מהקבלה). מצחיק:
&nbsp
" חכמי הקבלה צופים על התיאולוגיה הפילוסופית, וקובלים על כי גנבו את הקליפה העליונה מחכמתם, שאותה רכשו אפלטון וקודמיו היוונים, בעסקם הרבה עם תלמידי הנביאים שבישראל, וגנבו נקודות יסודיות מחכמת ישראל, והתעטפו בטלית שאינה שלהם, ועד היום הזה ישבה התיאולוגיה הפילוסופית על כסא מלכות של הקבלה, וירשה את גבירתה...
הקבלה לא תוכל להוכיח טבעה ואמיתותה, ולא תועיל לה כל מיני התגלויות שיהיה די לעולם להכירה, בטרם תתברר אפסותה וכזבנותה של התיאולוגיה הפילוסופית, שירשה את כסאה.
ועל כן, לא הייתה עוד תשועה לישראל כבעת שהתגלתה הפסיכולוגיה המטריאליסטית והכתה על קודקודה של התיאולוגיה הפילוסופית מכה ניצחת."
&nbsp
בעל הסולם, תכונתה של חכמת הנסתר בכללה
&nbsp
&nbsp
 

u r i el

New member
כל מה שכתבת בחלק הראשון מחייב הוכחה.

כלומר לא די לטעון טענה. עליך להראות כיצד היא מוכחת מהכתובים. אני מאתגר אותך - היכן תמצא מקבילה פילוסופית לקבלת האר"י למשל, שבמרכזה תורת הצימצום והשבר האלוהי המחייב את המאמין בתיקונו ע"י החזרת הניצוצות. עוד אני מאתגר אותך - היכן תמצא מקבילה פילוסופית לרעיון שהאלהות מחולקת בין פן זכרי ונקבי, בין טוב לרע, בין ימין לשמאל, ועוד כהנה וכהנה שפע רעיונות מטאפיזיים, תיאולוגיים, קוסמולוגייים ועוד.

אינני יכול שלא להסכים איתך שיש השפעות תרבותיות בין עמים, דתות וחברות אולם לא המבנה החיצוני של רעיון הוא העיקר, לא דרך ההבעה היא העיקר אלא המסר התוכני - הוא העיקר. אפלטון השתמש בהגותו במשלים, והוא לא היחיד שכך נהג. האם נומר שבגלל שצורת המשל קיימת גם במקרא הרי מכאן שמשלי המקרא ומשלי אפלטון הינם היינו הך ? אותה הגברת בשינוי אדרת ?

הרב אשלג הוא חכם בן זמננו שחי לפני כמה עשורים, ובמובן זה הוא דומה לכל אחד מאתנו שאומר את דעתו על הקבלה. אני חוזר ואומר לך שכדי להיכנס לראש הקבלי יש לקרוא את כתבי המקובלים עצמם ושם תמצא את יחסם הם לפילוסופיה, וזה מה שמעניין.
----------------------------
הערה :
כאשר אני מדבר על פילוסופיה כוונתי לפילוסופיה הראציונאלית דיסקורסיבית.
 

iricky

New member
אה, אני חושב שהרעיון

שהאדם יתקן את השבר האלוהי הוא רעיון גדול. אולי נעשה לו גבס? אה סליחה, זה לא הולך עם גבס, רק עם ניצוצות. תגיד, הניצוצות האלה שיוצאים מהמצת שאיתו אני מדליק את הגז זה בסדר? כי אין לי עוד מאיפה להביא ניצוצות.
 

u r i el

New member
תשאל את המקובלים


הם אלה שהמציאו את הרעיונות האלה.
אני לא אחראי, לא על השטויות שלהם ולא על אלה של הרמב"ם ואפילו לא על אלה של ליבוביץ ושלך. כל מה שאתה כותב על אלהים ומעמיד פנים רבי חשיבות עצמית, זה מבחינתי קישקוש כי כל הרעיון האלהי באשר הוא וכל מה שנובע ממנו הוא מבחינתי קישקוש פעם בלבוש סחבות ופעם בגלימות משי.

אני נהנה רק מהלימוד עצמו, לימוד לשמו ללא בקשת שכר או תועלת כי מעניין אותי לאיזו תרבות אני משתייך בעל כורחי, סוף סוף זה הריאלטי הכי מוצלח.
 
מקבילות פילוסופיות

להעלאת ניצוצות- דיאלקטיקה סוקרטית (וגם הגליאנית).
ר"ל- התהליך השיחתי שבו מבחינים את האמת מהשקר, את ההגדרה המהותית מהטפל וכ"ו.
לבריאה ע"י צימצום אור אינסוף- רעיון שמובע כבר בהודו העתיקה, אמנם גם שם עדיין יש יסודות מיתיים למרות שאפשר לראות את הצורה הפילוסופית ביתר בירור- התודעה נרדמת וחולמת וכך נולדים עולמות, שבהם יש תודעות שחולמות ומולידות עוד עולמות וכ"ו. התודעה מזדהה עם הישויות שהיא חולמת. התעוררות, לפיכך, מאופיינת באי הזדהות, אי היצמדות, אדישות (אטרכסיה, נירוונה וכ"ו).
המיתוס הזה על הצימצום מביע תפיסה פילוסופית ביסודה- שהיא (ואתה מוזמן לנסחה בלשונך) שהזהות הנבדלת (של יחיד, של עם, של בני אדם, של יצורים חיים) היא אשליה שמולידה עוד ועוד חלוקות אשלייתיות שמצידן מולידות עוד חלוקות אשלייתיות וכן הלאה.
הרבה כלול בעיקרון הפילוסופי הזה והרבה נגזר ממנה: הומניזם, לדוגמא, יכול להיות נגזר ממנו כתחנת ביניים (בין תודעת השבט האשלייתית ממנה לבין תודעת החיים האשלייתית פחות ממנה אך עדיין אשלייתית).
כך שזו תפיסה שיוצרת בעצם מפה היררכית של דרגות תודעה ולכן גם מפה של ערכים שמתאימים לכל דרגת תודעה (ליבוביץ לא היה אוהב את זה).
בבחינת עיקרון מעשי (עד עכשיו הוא רק אינפורמטיבי), כלומר ערך, העיקרון שיש לשאוף לדרגות תודעה עליונות לתודעת השבט, או העם, הוא זר לרוח היהדות, שהיא בראש ובראשונה דת של עם.
יתר על כן, האם אין זה ברור כשמש שהיהדות עוצרת, מרצון, בדרגת תודעת העם ואומרת- פה נישאר? "לא בשמים היא" אומרים חז"ל.
ולכן תורות כמו זו של ליבוביץ שאומר שיש להבחין בין מדע לערכים קוסמות ואולי גם נחוצות, כי אז יכול מי שהזדהותו עם העם גבוהה, לעלות לדרגות תודעה גבוהות יותר ולא לקצץ בנטיעות ליבו, כלומר בערכים שנולדים בדרגת תודעת העם.
אז יש פה בעצם שתי תפיסות- האחת היא שעליה בדרגת התודעה פוגעת בלב (כלומר בערכים שנולדו מדרגת התודעה השבטית-עממית) והשניה היא שיש אנשים שאפשר להם לעלות ויצאו בשלום.
אלו לא תפיסות מיסטיות, ידידי, ואין להן דבר עם מיסטיקה. הלשון המיסטית של הקבלה מסתירה את חומר הנפץ שבתפיסות האלו. אלו תפיסות, או ליתר דיוק שאלות, על היחס שבין התפתחות התודעה לבין ערכים, שעלו בליבם של בני אדם מאז ומעולם.
אישית אני סבור שהשאלות האלו צצו לראשונה כתפיסות פילוסופיות מגובשות בתרבות עמק האינדוס שעשו שימוש נרחב במשקה, כנראה פסיכדלי, בשם "סומא" אשר, כדרכם של חומרים פסיכדליים, ייצר במקביל מצבי תודעה גבוהים יחד עם ניתוק מהזהויות העצמיות. הדיסוננס שנוצר עקב השימוש בו גרם לשאלות האלו ולכן לפילוסופיה הזו להיות פופולארית.
היסטוריית השימוש בחומרים כאלו היא כבר עניין להיסטוריונים, אבל באירופה של המאה ה13, בשעת הולדת הקבלה, היה נפוץ השימוש בפטריות הזיה (במיוחד באמניטה מוסקרה).
אצל היוונים היה נפוץ השימוש במשקה הקיקיון והנה אצל אפלטון יש הדהוד לתורת הצימצום (הנשמה שוכחת את מראה הדברים כהווייתם בעולמות השמימיים).
ובקיצור- כל חבורת מסטולים רצינית מפתחת מתישהו פילוסופיה (או "דת" או "מיסטיקה") שתעזור להם להתמודד, ולו במושגיות עמומה, עם הדיסוננס הקוגניטיבי שהם גורמים לעצמם.
ומשום מה חבורות המסטולים האלו מייצרות תורות שזוכות לפופולאריות עצומה. בציבור הרחב, ההתלבטות של אנשים בסוגיות של זהות מייצר עניין בתורות שמאחדות את הזהויות השונות תחת כנפי אמונת הבל זו או אחרת.
&nbsp
 

u r i el

New member
לא מכיר.

הדוגמאות שהבאת מסוקרטס לא מוכרות לי כמבטאות את רעיון העלאת הניצוצות שעניינו לתקן את האלוהות, שהיא נתפשת בד"כ בדתות המושתתות על התגלות כשלמות טוטאלית שכולה רק טוב, ואין צ"ל שעל האדם מוטל התפקיד לתקן את האלוהות ולהביאה לכלל איזון. ראה את הנסיונות המטופשים של הרמב"ם לפתור את בעיית הרוע בכפוף לפילוסופיה היוונית שסינוורה את מוחו היהודי.

מה שהבאת מהודו לא שייך לענייננו מאחר שכל הדתות המיסטיות אינן עונות להגדרה "פילוסופיה ראציונאלית דיסקורסיבית" וראה הערתי בהודעתי הקודמת.

רעיון הצמצום משרת בין היתר את פתרון הקונפליקט שבין "מלא כל הארץ כבודו" היינו אלוהות שהיא כליל הטוב והשלמות הנמצאת בכל מכל כל, לעומת המציאות הטבעית והאנושית ששטופה רוע, אי צדק, שקר וחידלון. ברעיון הצמצום מתכנסת האלוהות לתוך עצמה ומותירה את ה"טהירו" אותו חלל שבו מתקיימים העולמות הלא אלוהיים וממילא קיימים בהם רוע, שקר וחידלון, אלא שאותו חלל מכיל עקב הצמצום "שאריות אלוהיות" = "רשימו" ועל המאמין להעלותם למקורם ע"י קיום המצוות ובכך לתקן את האלוהות. כבר בחז"ל יש יסודות לתפיסה כזו, אלה הם אותם חז"ל בעלי הדמיון הדתי הבלתי מוגבל האמונים בין היתר גם על ההלכה שליבוביץ עשאה לטכנאות יבשה, שדופה וריקה.
 
מובן שאינך מכיר. זה נקרא ללמוד משהו חדש

אתה ביקשת הקבלה לשני רעיונות:
האחד הוא רעיון הצימצום אור אינסוף, השני הוא רעיון העלאת ניצוצות.
אצל סוקרטס רעיון הצמצום הוא רעיון השיכחה של הנשמה את הדברים כפי שהם, כהווייתם.
ואילו רעיון העלאת הניצוצות מתבטא בתורת ההיזכרות שלו (כל למידה היא בעצם היזכרות בידע שיש לנשמה ונשכח עם ההתגשמות בגוף פיסי)+ שיטת הדיאלקטיקה שבאמצעותה נזכרים.
ההיזכרות האפלטונית שמיושמת באמצעות הדיאלקטיקה, מוליכה להכרת האידאות של הטוב, האמת והיופי. מה זה אם לא בדיוק התפיסה של מה שקראת לו "שלמות טוטאלית שכולה רק טוב"?
שנית- בקבלה קשור רעיון הצמצום בספירת הדין. מה זה אם לא ביטוי לתפיסה ששיפוט ערכי מאפיין צמצום התודעה? במילים אחרות- זהות עצמית נפרדת מנביעה מערכת ערכים שמנביעה שיפוט.
דוגמא- אתה מזהה את עצמך כ"אנושי" וזה מנביע מערכת ערכים הומניסטית וזה מנביע שיפוט הומניסטי.
דוגמא אחרת- אתה מזהה את עצמך כחיה וזה מנביע מערכת ערכים של אי פגיעה ביצורים חיים ושיפוט בהתאם.
דוגמא אחרת- מזהה עצמך כרוח, מנביע ערכים של יושר אינטלקטואלי, מנביע שיפוט בהתאם.
אחרת- מזהה עצמך כגוף פיסי, מנביע ערכי הישרדות... שיפוט אנוכי... וכ"ו וכ"ו
כל הזדהות (או זהות) מנביעה מערכת ערכים ושיפוט. זה נדמה לי כרעיון מאחורי תורת הצימצום. אין בה, אני חוזר ואומר, שום דבר מיסטי לכשלעצמה.
כמו כן בפילוסופיה ההודית- יש את מושג ה"אגו" שהוא המקביל למושג ה"קליפה" בקבלה. כפי שלספירות הקליפות כך לתודעה האגו וכך לנשמה השיגעון (סוקרטס קושר בין שיגעון לשיכחה של הנשמה את טבעה).
ההזדהות\השיכחה\הצימצום של התודעה\נשמה\אור מולידה אגו\שיגעון\קליפה. אלו רק שינויים קוסמטיים במונחים, בהתאם להקשר התרבותי, אבל הפילוסופיה היא אותה פילוסופיה.
&nbsp
 

u r i el

New member
פרשנות

מה שכתבת לעיל זו פרשנות. אינני יודע אם היא שלך או של אחר או אחרים, אבל כל טקסט זכאי לפרשנות. היצירות הגדולות זוכות לפרשנויות רבות וכמעט שהייתי אומר שהמדד ליצירה גדולה וחשובה הוא מספר הפרשנויות שלה.

מה שכתבתי לעיל ושעליו הגבת בתמיהה שהעולם הקבלי מתנגד לפילוסופיה היא עובדה ולא פרשנות והיא עולה באופן חד משמעי מכתבי המקובלים עצמם על עצמם, הם כותבים זאת לא כטקסט קבלי אלא ברשימות פרטיות, אגרות, פולמוסים וכיוצ"ב.
 
גם ההתנגדות שלהם היא פרשנות

אחד העקרונות המשעשעים והמרגיזים בפוסטמודרניזם הוא שהאמן לא יודע יותר טוב מאחרים לפרש את יצירתו ויש אף שיגידו שיודע הכי פחות.
"מקובלים" הם בני אדם ובלי שום קשר לערכן של יצירותיהם הם גם רטוריקנים, חיות פוליטיות, בעלי פחיתויות, דעות קדומות, טירופים, כסל וכ"ו, פשוט מכיוון שהם בני אדם.
הראה לי היכן מצויה התנגדות מפורשת לפילוסופיה בתוך היצירה הקבלית עצמה, בטקסט חשוב שלה ואז אומר- או קיי, מצאת ראיה.
אבל אם אתה מביא מכתבי פולמוס שלהם- זה לא אומר שום דבר כי זה סביל להשפעות פוליטיות וחברתיות.
אז מהי פרשנותם של המקובלים לקבלה- האם היא אובייקטיבית או שמא כמעט הכרח גמור הוא שהיא תהיה כלי בידם להשפעה?
יתר על כן, גם בתוך טקסט כזה אפשר שחלק מסויים יפנה למביני דבר ושחלק אחר יפנה להמון.
אז "התנגדות" (במקרה הזה לפילוסופיה)- מהי בכלל? למה אתה קורא "התנגדות"? האם היא מציאת פסול? האם היא אזהרה על סכנות תוך כבוד לקורא שיבחר בתבונה גם אם יכנס לאיזור הסכנה? האם היא פונה לכולם כאחד? אתה טוען משהו מאד כללי, מאד גורף, מאד רב משמעי ולא מביא בעצמך שום ראיות (שנינו באותה סירה, מסתבר :) ).
לפי זכרוני טיעוני ההתנגדות מבוססים בעיקרם על שני עקרונות- האחד- שאין צורך בחוכמת גויים, השני- שחוכמת גויים מביאה לכפירה.
עכשיו- טיעונים שכאלו, מעבר לכך שאפשר לחלוק עליהם (לא בערך האמת שלהם עוסק דיוננו), קשורים לרוח הזמן בתקופה שהם נכתבו ואינם אינטגרליים ואינם אינהרנטיים עם הקבלה. הם קשורים, ברובם, לפולמוס סביב תנועת ההשכלה. יש לציין שהיו לא מעט משכילים מקרב התנועה הזו שלמדו קבלה לעומק וכשאני אומר "למדו" פירושו של דבר שהם גם יצרו אותה.
אני גם לא מקבל את קביעתך שמקובלים במאה ה19 מודרנים מדי ולכן אינם מקובלים אמיתיים.
אני גם לא יודע כיצד אתה מבחין בין "מקובלים" לבין סתם משכילים שעוסקים בקבלה לעומקה כתחום עיוני (!) אני טוען שאין שום הבדל.
 

u r i el

New member
אם כך - גם תגובתך זו שלעיל היא פרשנות ...

ואולי גם שלי ?!
מי יודע. באופן זה נגיע עד לאבסורד ואין לדבר סוף.
כאשר נכתב טקסט סימבולי, כמו הטקסטים הקבליים, הרי שמלכתחילה הוא מוליד פרשנות. אולם כאשר נכתב טקסט פולמוסי או איגרת תשובה מתוך כוונה תחילה להביע עמדה כך שהיא תהיה ברורה וחד משמעית הרי שמלאכת הפרשנות היא התחכמות מיותרת, אם כי כשרה מבחינה ספרותית או פסיכולוגית.

מאחר שקבעת, ואני כמובן מסכים אתך, שגם המקובלים הם בני אדם, וכך גם אתה ואני, הרי שאין מנוס אלא לקבוע ע"פ אותה המשוואה שנסחת לעיל שמה ששנינו כותבים, אתה ואני הינו בחזקת ( ואני מצטט אותך ) : רטוריקה, פוליטיקה, דעה קדומה, טירוף, כסל וכו' פשוט מכוון שאנו בני אדם ... וכל מה שנותר הוא שיבוא מאן דהוא וינסח פרשנות יצירתית לדברינו וכך ייעשה גם לדברי פרשננו קרי לסופר קומנטר, שגם הם יזכו לפרשנות ואין לדבר סוף.
 
לא הבנת

מכתבי פולמוס הם חוץ טקסטואליים לקבלה. בערך כמו מכתבי אהבה, רשימות מכולת, רכילות וכ"ו
על הטקסט להיות מוערך על פי עצמו, בנפרד. כך הוא הדבר במדע- שאין חשיבות מכרעת למה מפטפטים המדענים מחוץ לרפרנס המחקרי.
הקבלה היא מדע (במובן של העולם העתיק, מדע אפיסטמולוגי). אין זה חשוב אם מקובל זה או אחר התנגד, בחייו החברתיים והפוליטיים, לאישיות כלשהי, להגות כלשהי או לאמונה כלשהי. מה שחשוב הוא מה הוא כתב בתוך המסגרת של הטקסט הקבלי ולא מה שכתב מחוצה לו.
 

u r i el

New member
לא מדוייק

מכתבי הפולמוס אינם כמכתבי אהבה או רשימות מכולת, הם עוסקים בעניין עצמו ולא בזוטות מכל הבא ליד. גם מכתבי המדענים לא כולם בגדר רשימות מכולת, כאשר הם מופנים לעמיתיהם הם אולי לא בהכרח מתכתבים בנוסחאות וסימנים מתמטיים אך בהחלט מובעים בהם עניינים הקשורים ישירות לעיסוקם המדעי, ממש כשם שליבוביץ התכתב והתפלמס למשל עם גרשום שלום ומתוך מכתביו ניתן ללא כל פרשנות הכרחית להבין את דעותיו והגיגיו.
 
הם לא עוסקים בעניין עצמו

אלא הם משתמשים בעניין עצמו כקרדום לחפור בו. העניין שהם עוסקים בו הוא שיכנוע, השפעה, רטוריקה. כחלק מהרטוריקה הזו אפשר להם להציג עמדות ערכיות אישיות כמסקנות אופרטיביות שנגזרות מהעיסוק המדעי, אולם זה יהיה שקר.
 
למעלה