אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
שרשור השאלות לרב יובל שרלו
- פותח הנושא iricky
- פורסם בתאריך
שלום.הרב יובל שרלו
עקב פסיקתך לא להכניס את ספרי ליבוביץ לבית המדרש כמה שאלות.
.א.ספר מורה נבוכים לרמבם הנמצא בבית מדרשך,במה הוא שונה מספרי ליבוביץ האסורים?
.ב.גם באמירותיו בע״פ כגון: מנטאליות יודו נאצית או דיסכותל,שכל כוונתם לעורר לעבודת השם באמת,הן מחווירות בעזותם לעומת אמירה של הלל האמורא שאמר ״ מת משיח לישראל שאכלוהו בימי חזקיה״והגמ׳ ז״א חכמים לא החרימו אותו ,רק התפללו לקב״ה שיסלח והמשיכו להביא דברים בשמו.ומה עם רבי עקיבא שתמיכתו בבר כוזיבא הביאה לאחד האסונות הגדולים בתולדות ישראל?
.ג.השאלות הנ״ל מובילות להרגשתי הקשה שהציונות הדתית בעיקר בזרם החרדי יותר,ממשיכה להתבטל בפני העולם החרדי,ומה שגרוע יותר להנסות ולהדמות להם,המאבק האמיתי הוא בחרדים שמתנהגים ככת,ועוברים על יסודות התורה בעיקר בהקשר הסולידרי,״לא תעמוד על דם רעך״ ״לא תגודדו״ בכל הקשור לנושא הגיור,האתיופים, וחמור מכל תפיסתם הגזענית המונעת מהם קשרי חיתון עם היהודים הספרדים,גזענות הגובלת בכפירה בבורא שיצר את האנושות מהאדם שניברא יחידי.
עם בהחרמות עסקינן,אזי את ספרי ״החרדים״ יש להחרים, בכלל בתפיסת עולמי אין מקום לחרמות,הם אינן מועילות.את ספרי ליבוביץ יש להכניס לכל בית מדרש כדי ללמוד מהי דבקות באמת,מהי אחריות אמיתית לקיומו של העם היהודי,ספרי ליבוביץ אמורים להיות חוד החנית במאבק לגיבוש הזהות היהודית,גם ללא הסכמה עם כל דבריו.
לא בהתרפסות תצלח הדרך,אלא בהעזה ובהתחברות לכוחות חילוניים ומסרותיים המשוועים לגיבוש זהותם היהודית,זאת הזהות שהניעה את ישעיהו ליבוביץ בכל ימי חלדו.
עקב פסיקתך לא להכניס את ספרי ליבוביץ לבית המדרש כמה שאלות.
.א.ספר מורה נבוכים לרמבם הנמצא בבית מדרשך,במה הוא שונה מספרי ליבוביץ האסורים?
.ב.גם באמירותיו בע״פ כגון: מנטאליות יודו נאצית או דיסכותל,שכל כוונתם לעורר לעבודת השם באמת,הן מחווירות בעזותם לעומת אמירה של הלל האמורא שאמר ״ מת משיח לישראל שאכלוהו בימי חזקיה״והגמ׳ ז״א חכמים לא החרימו אותו ,רק התפללו לקב״ה שיסלח והמשיכו להביא דברים בשמו.ומה עם רבי עקיבא שתמיכתו בבר כוזיבא הביאה לאחד האסונות הגדולים בתולדות ישראל?
.ג.השאלות הנ״ל מובילות להרגשתי הקשה שהציונות הדתית בעיקר בזרם החרדי יותר,ממשיכה להתבטל בפני העולם החרדי,ומה שגרוע יותר להנסות ולהדמות להם,המאבק האמיתי הוא בחרדים שמתנהגים ככת,ועוברים על יסודות התורה בעיקר בהקשר הסולידרי,״לא תעמוד על דם רעך״ ״לא תגודדו״ בכל הקשור לנושא הגיור,האתיופים, וחמור מכל תפיסתם הגזענית המונעת מהם קשרי חיתון עם היהודים הספרדים,גזענות הגובלת בכפירה בבורא שיצר את האנושות מהאדם שניברא יחידי.
עם בהחרמות עסקינן,אזי את ספרי ״החרדים״ יש להחרים, בכלל בתפיסת עולמי אין מקום לחרמות,הם אינן מועילות.את ספרי ליבוביץ יש להכניס לכל בית מדרש כדי ללמוד מהי דבקות באמת,מהי אחריות אמיתית לקיומו של העם היהודי,ספרי ליבוביץ אמורים להיות חוד החנית במאבק לגיבוש הזהות היהודית,גם ללא הסכמה עם כל דבריו.
לא בהתרפסות תצלח הדרך,אלא בהעזה ובהתחברות לכוחות חילוניים ומסרותיים המשוועים לגיבוש זהותם היהודית,זאת הזהות שהניעה את ישעיהו ליבוביץ בכל ימי חלדו.
ראשית, אני מציע נוסח הרבה פחות אלים.
ראשית, אני מציע נוסח הרבה פחות אלים. לא פסקתי לא להכניס אלא אמרתי שלא להכניס. ממילא, גם הביטוי "ספרי ליבוביץ האסורים" מבטא הרבה מעבר למה שאני מכוון לו. אין מדובר בפסק הלכה, אלא בהבחנה שאני עושה בין ספרים שנכנסים לבית המדרש ובין ספרים שלא נכנסים לבית המדרש. כדי להסיר ספק, גם לספרים שלא נכנסים לבית המדרש אני מייחס חשיבות, ולעתים גדולה, אך אני מבדיל.
ומדוע ? קבעתי שני תנאים להכנסת ספרים לבית המדרש, ברוחב הגדול ביותר האפשרי. ראשון בהם הוא שהם יוצאים מנקודת הנחה של תורה מן השמיים. בזה ליבוביץ עומד, ובגאון. שני בהם הוא שהם מתנהלים בדרך בה התנהלו דיונים בענייני התורה שבעל פה, בסגנון ובראיות. בזה לדעתי ליבוביץ לא עומד.
אומר בכנות כי סביר להניח כי אם את ספר מורה הנבוכים לא היה כותב הרמב"ם – אפשר שהייתי מתייחס אליו באותה דרך. אלא שהרמב"ם הוא רמב"ם ופרופ' ליבוביץ הוא פרופ' ליבוביץ.
הסיבה המהותית אינה נובעת מניסוחיו. כמדומני שאף פעם לא טענתי נגד ניסוחיו הקיצוניים, ואפשר לבדוק זאת. הדוגמה שתמיד מביאים מהלל היא לגבי ראיה לסתור, לאמור: לו יטען את זה מישהו היום שאין משיח לישראל הוא אכן לא יהיה בבית המדרש.
כמדומני שמעולם לא טענתי שחכמים לא טועים. חכמים הם בני אדם. לפיכך, לא בשל כך אני טוען כנגד פרופ' ליבוביץ.
לגבי ההתבטלות מול העולם החרדי: נראה לי שזה הדבר הלפני אחרון שניתן לומר עלי. גם כל הדוגמאות שהבאת – לא תעמוד על דם רעך, וכל הנושאים שהבאת, הם הדבר הלפני אחרון שניתן לומר עלי. אנא הכנס למנוע החיפוש גוגל את המילים שרלו בצירוף כל מילה אחרת שהוספת (אתיופים, גיור, החרמות, התרפסות) ומנה את מספר התוצאות שתקבל, ואני חושב שתצטרך לשוב לפורום ולומר כי טעית בדברים שכתבתי כלפיי.
ראשית, אני מציע נוסח הרבה פחות אלים. לא פסקתי לא להכניס אלא אמרתי שלא להכניס. ממילא, גם הביטוי "ספרי ליבוביץ האסורים" מבטא הרבה מעבר למה שאני מכוון לו. אין מדובר בפסק הלכה, אלא בהבחנה שאני עושה בין ספרים שנכנסים לבית המדרש ובין ספרים שלא נכנסים לבית המדרש. כדי להסיר ספק, גם לספרים שלא נכנסים לבית המדרש אני מייחס חשיבות, ולעתים גדולה, אך אני מבדיל.
ומדוע ? קבעתי שני תנאים להכנסת ספרים לבית המדרש, ברוחב הגדול ביותר האפשרי. ראשון בהם הוא שהם יוצאים מנקודת הנחה של תורה מן השמיים. בזה ליבוביץ עומד, ובגאון. שני בהם הוא שהם מתנהלים בדרך בה התנהלו דיונים בענייני התורה שבעל פה, בסגנון ובראיות. בזה לדעתי ליבוביץ לא עומד.
אומר בכנות כי סביר להניח כי אם את ספר מורה הנבוכים לא היה כותב הרמב"ם – אפשר שהייתי מתייחס אליו באותה דרך. אלא שהרמב"ם הוא רמב"ם ופרופ' ליבוביץ הוא פרופ' ליבוביץ.
הסיבה המהותית אינה נובעת מניסוחיו. כמדומני שאף פעם לא טענתי נגד ניסוחיו הקיצוניים, ואפשר לבדוק זאת. הדוגמה שתמיד מביאים מהלל היא לגבי ראיה לסתור, לאמור: לו יטען את זה מישהו היום שאין משיח לישראל הוא אכן לא יהיה בבית המדרש.
כמדומני שמעולם לא טענתי שחכמים לא טועים. חכמים הם בני אדם. לפיכך, לא בשל כך אני טוען כנגד פרופ' ליבוביץ.
לגבי ההתבטלות מול העולם החרדי: נראה לי שזה הדבר הלפני אחרון שניתן לומר עלי. גם כל הדוגמאות שהבאת – לא תעמוד על דם רעך, וכל הנושאים שהבאת, הם הדבר הלפני אחרון שניתן לומר עלי. אנא הכנס למנוע החיפוש גוגל את המילים שרלו בצירוף כל מילה אחרת שהוספת (אתיופים, גיור, החרמות, התרפסות) ומנה את מספר התוצאות שתקבל, ואני חושב שתצטרך לשוב לפורום ולומר כי טעית בדברים שכתבתי כלפיי.
פתיחת הדיון על הטעויות
אדגים רק חלק מדבריו שנראים בעיני כטעות, בכל רוחב היריעה של הנושא: דבריו כי התפילה אינה פניה לריבונו של עולם אלא עבודת ד' בלבד – אינה עומדת בשום מבחן של שום מקור בנושא התפילה בתנ"ך, בחז"ל וכדו', וגם הניסיון לבסס זאת על "ולעבדו בכל לבבכם – אינו נכון"; דבריו על כך שאין מושג של קדושת מקום אינם עומדים בשום קריטריון של המסופר בתורה, בנביאים, בחז"ל ובכל מקור אחר (אני מכיר את המשך חכמה ואת משנת הרב סולובייצי'ק, ניתן לקרוא את התייחסותי לכך כאן: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=22886)); דבריו על כך שההלכה היא הגורם היחיד המגבש של היהדות אינה עומדת בשום מבחן – לא של המקורות ולא של ההיסטוריה, ועוד ועוד. ליבוביץ לדעתי היה פילוסוף גדול של הדת, אולם דבריו על הדת היהודית אינם עומדים בשום מבחן. אני יודע שאני טוען כאן טענה שמוטלת עלי ההוכחה לכך, ובעיקר – היא קשה לטיעון, כי צריך לערוך רשימה של כל טענותיו ולבחון את הדברים אחד לאחד.
גם בעולם בו אנו גמישים הרבה יותר בתחום הפרשנות, ומבינים כי הרבה מאוד תלוי בעיני המתבונן – הדברים רחוקים מאוד.
אדגים רק חלק מדבריו שנראים בעיני כטעות, בכל רוחב היריעה של הנושא: דבריו כי התפילה אינה פניה לריבונו של עולם אלא עבודת ד' בלבד – אינה עומדת בשום מבחן של שום מקור בנושא התפילה בתנ"ך, בחז"ל וכדו', וגם הניסיון לבסס זאת על "ולעבדו בכל לבבכם – אינו נכון"; דבריו על כך שאין מושג של קדושת מקום אינם עומדים בשום קריטריון של המסופר בתורה, בנביאים, בחז"ל ובכל מקור אחר (אני מכיר את המשך חכמה ואת משנת הרב סולובייצי'ק, ניתן לקרוא את התייחסותי לכך כאן: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=22886)); דבריו על כך שההלכה היא הגורם היחיד המגבש של היהדות אינה עומדת בשום מבחן – לא של המקורות ולא של ההיסטוריה, ועוד ועוד. ליבוביץ לדעתי היה פילוסוף גדול של הדת, אולם דבריו על הדת היהודית אינם עומדים בשום מבחן. אני יודע שאני טוען כאן טענה שמוטלת עלי ההוכחה לכך, ובעיקר – היא קשה לטיעון, כי צריך לערוך רשימה של כל טענותיו ולבחון את הדברים אחד לאחד.
גם בעולם בו אנו גמישים הרבה יותר בתחום הפרשנות, ומבינים כי הרבה מאוד תלוי בעיני המתבונן – הדברים רחוקים מאוד.
נהפוך הוא - הם בעד תפישת התפילה של אנשים
טיעון בית המרקחת חושף מהי באמת תפישת התפילה של המתפלל, ולא מה שנדמה לו שהיא תפישת התפילה שלו או מה שאחרים דורשים ממנו שתהיה תפישת התפילה שלו. והנה עוד ציטוט מדברי ליבוביץ:
"לענין התפלה (זהו הכתיב הנכון, בלי י'): לא דברתי על תפלה סתם, אלא על מצות תפלה (התיבות תפלה סתם ומצות תפלה מודגשות), שהיא עבודת ה' ושאינה תלויה ברחשי לבו של האדם. התפלה שאדם מתפלל מתוך צורך או דחף נפשי איננה מצוה, אבל היא כשרה מאד, ותפלתך שעליה כתבת ושבאה ממעמקי לבך ודאי שהיא כשרה שבכשרות - ויתן ה' את שאלתך (ניסוח מוזר. ליבוביץ מתפלל?) אבל גם המתפלל מתוך עשיית חובתו, לשם קיום המצוה, ראוי שתפלתו תתקבל, שהרי הוא מתכוון לעשות רצון בוראו" ('רציתי לשאול' עמ' 233)
דברים אלו נאמרו במכתב תשובה של ליבוביץ שהשיב על מכתב שכתב לו נער בן 17 שהוא פגוע מוחין, ומכאן ניתן להבין את הסגנון הרך והמעודד של התשובה (ליבוביץ היה פדגוג ענק). אבל התוכן ברור מאוד ואינו משתמע לשתי פנים.
טיעון בית המרקחת חושף מהי באמת תפישת התפילה של המתפלל, ולא מה שנדמה לו שהיא תפישת התפילה שלו או מה שאחרים דורשים ממנו שתהיה תפישת התפילה שלו. והנה עוד ציטוט מדברי ליבוביץ:
"לענין התפלה (זהו הכתיב הנכון, בלי י'): לא דברתי על תפלה סתם, אלא על מצות תפלה (התיבות תפלה סתם ומצות תפלה מודגשות), שהיא עבודת ה' ושאינה תלויה ברחשי לבו של האדם. התפלה שאדם מתפלל מתוך צורך או דחף נפשי איננה מצוה, אבל היא כשרה מאד, ותפלתך שעליה כתבת ושבאה ממעמקי לבך ודאי שהיא כשרה שבכשרות - ויתן ה' את שאלתך (ניסוח מוזר. ליבוביץ מתפלל?) אבל גם המתפלל מתוך עשיית חובתו, לשם קיום המצוה, ראוי שתפלתו תתקבל, שהרי הוא מתכוון לעשות רצון בוראו" ('רציתי לשאול' עמ' 233)
דברים אלו נאמרו במכתב תשובה של ליבוביץ שהשיב על מכתב שכתב לו נער בן 17 שהוא פגוע מוחין, ומכאן ניתן להבין את הסגנון הרך והמעודד של התשובה (ליבוביץ היה פדגוג ענק). אבל התוכן ברור מאוד ואינו משתמע לשתי פנים.
מקורות להגותו של ליבוביץ.
שלום רב.
בקרב תלמידיו/מוקיריו של ליבוביץ מקובלת בדרך כלל הדעה שאין בהגותו של ליבוביץ חידושים אלא דגשים והרחבות של דברים שנאמרו כבר קודם לו בכתבי הקודש או בדברי חכמים והוגים. בחלק ניכר מהמקרים גם אני שותף לדעה זו. כידוע, ליבוביץ עצמו היה מודע לכך שכנגד דעות שהשמיע תתכנה גם דעות אחרות או נוגדות שגם הן מצויות במסגרת היהדות לדורותיה.
אעפ"כ ישנה לפחות אמירה אחת משלו שהיא בעלת משמעות רבת משקל ביותר מבחינת נקודת מבטה של המסורת הדתית יהודית היסטורית . כוונתי לניסוח הבא או כדוגמתו :
" ... מבחינת היהדות תושבע"פ קודמת לתושב"כ. אלמלא ההלכה שקבעה שחמשה חומשי תורה ( או כ"ד ספרי תנ"ך ) כתבי קודש הם, לא היו הללו אלא ספרות עברית ישנה, ובחלקה ספרות ממדרגה שניה. ההלכה הנחתכת בתושבע"פ - היום כלפנים - היא אורח החיים המוטל עלינו מבחינה דתית, ולא מפי פסוקים מן התורה או מן הנביאים אנו חיים. ההלכה הנפסקת יום-יום היא הדת החיה, ואילו דת התולה עצמה במאורע בימי קדם היא דת מתה...."
[ הדברים לקוחים מתוך הספר 'רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ' עמ' 131/2 והם מהווים חלק מתשובה שנתן ליבוביץ לשואל שפנה אליו בכתב. ההדגשות שלי ].
שאלתי מתייחסת למשפט הראשון.
מבחינה פילוסופית-ביהוויוריסטית אי אפשר להטיל דופי בדברים הנ"ל, שכן בעצם הציות לחוק ניתן לו תוקפו ע"י המציית, וכך הוא גם באשר לציות לצו הדתי. אולם מבחינת התודעה הדתית, מה שליבוביץ מכנה במשפט הנ"ל "מבחינת היהדות", לא רק שלתורה קדושה אימננטית, היא אף נתפסת כמכוננת הבריאה וככזאת היא אף קודמת לה. על טענה זו יכול ליבוביץ להשיב בפשטות שאילמלא הקנו חכמים לתורה מעמד זה בדרשותיהם היא לכשעצמה הייתה חסרה אותו.
מהלוּפּ הזה אי אפשר לדעתי לצאת אלא אם כן מקבלים את ההבחנה בקיומם של שני עולמות מנוגדים : העולם הדתי וכלליו, וכנגדו העולם הפילוסופי וכלליו ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.
ידוע הדיון התלמודי במעמדם של אי אילו ספרים ככתבי קודש ( "מטמאין את הידים" ) אולם חמשה חומשי תורה אינם בכללם. וכאמור, מיותר להזכיר את שפע המדרשים והכתובים המייחסים לתורה גם קדמות וגם קדושה אימננטית.
אתה כמורה וכאיש הלכה - האם מוכר לך כתוב דתי מסורתי הלכתי או הגותי יהודי ( לא פילוסופי ) כלשהו שיכול היה לשמש לליבוביץ מקור לניסוח דבריו אלו באופן שנוסחו, או שמא נאמר שבדברים אלה יש משום חידוש והטיית מוסכמות דתיות לצד הפילוסופיה ?
שלום רב.
בקרב תלמידיו/מוקיריו של ליבוביץ מקובלת בדרך כלל הדעה שאין בהגותו של ליבוביץ חידושים אלא דגשים והרחבות של דברים שנאמרו כבר קודם לו בכתבי הקודש או בדברי חכמים והוגים. בחלק ניכר מהמקרים גם אני שותף לדעה זו. כידוע, ליבוביץ עצמו היה מודע לכך שכנגד דעות שהשמיע תתכנה גם דעות אחרות או נוגדות שגם הן מצויות במסגרת היהדות לדורותיה.
אעפ"כ ישנה לפחות אמירה אחת משלו שהיא בעלת משמעות רבת משקל ביותר מבחינת נקודת מבטה של המסורת הדתית יהודית היסטורית . כוונתי לניסוח הבא או כדוגמתו :
" ... מבחינת היהדות תושבע"פ קודמת לתושב"כ. אלמלא ההלכה שקבעה שחמשה חומשי תורה ( או כ"ד ספרי תנ"ך ) כתבי קודש הם, לא היו הללו אלא ספרות עברית ישנה, ובחלקה ספרות ממדרגה שניה. ההלכה הנחתכת בתושבע"פ - היום כלפנים - היא אורח החיים המוטל עלינו מבחינה דתית, ולא מפי פסוקים מן התורה או מן הנביאים אנו חיים. ההלכה הנפסקת יום-יום היא הדת החיה, ואילו דת התולה עצמה במאורע בימי קדם היא דת מתה...."
[ הדברים לקוחים מתוך הספר 'רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ' עמ' 131/2 והם מהווים חלק מתשובה שנתן ליבוביץ לשואל שפנה אליו בכתב. ההדגשות שלי ].
שאלתי מתייחסת למשפט הראשון.
מבחינה פילוסופית-ביהוויוריסטית אי אפשר להטיל דופי בדברים הנ"ל, שכן בעצם הציות לחוק ניתן לו תוקפו ע"י המציית, וכך הוא גם באשר לציות לצו הדתי. אולם מבחינת התודעה הדתית, מה שליבוביץ מכנה במשפט הנ"ל "מבחינת היהדות", לא רק שלתורה קדושה אימננטית, היא אף נתפסת כמכוננת הבריאה וככזאת היא אף קודמת לה. על טענה זו יכול ליבוביץ להשיב בפשטות שאילמלא הקנו חכמים לתורה מעמד זה בדרשותיהם היא לכשעצמה הייתה חסרה אותו.
מהלוּפּ הזה אי אפשר לדעתי לצאת אלא אם כן מקבלים את ההבחנה בקיומם של שני עולמות מנוגדים : העולם הדתי וכלליו, וכנגדו העולם הפילוסופי וכלליו ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.
ידוע הדיון התלמודי במעמדם של אי אילו ספרים ככתבי קודש ( "מטמאין את הידים" ) אולם חמשה חומשי תורה אינם בכללם. וכאמור, מיותר להזכיר את שפע המדרשים והכתובים המייחסים לתורה גם קדמות וגם קדושה אימננטית.
אתה כמורה וכאיש הלכה - האם מוכר לך כתוב דתי מסורתי הלכתי או הגותי יהודי ( לא פילוסופי ) כלשהו שיכול היה לשמש לליבוביץ מקור לניסוח דבריו אלו באופן שנוסחו, או שמא נאמר שבדברים אלה יש משום חידוש והטיית מוסכמות דתיות לצד הפילוסופיה ?
דיון בשאלת היחס בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה
מה שאומר ליבוביץ על תורה שבעל פה שהיא זו שקבעה שהתורה שבכתב היא התורה שבכתב נכון, אבל רק באופן חלקי. התורה שבכתב והתורה שבעל פה מנהלות יחסים של ריקוד ביניהם, ותלויים האחד בשני. חלק בלתי נפרד מההלכה כן תולה את דבריו בפסוקים שבתורה שכתב; לא כל מה שחפצים חכמי התורה שבעל פה לעשות – הוא נכון במישור האונטולוגי. הדברים שכתב ליבוביץ, כדרכו, חתוכים מידי, והוא מתעלם מאותו ריקוד מיוחד. בקיצור כתבתי על כך את המאמר הבא (ב"רציתי לשאול" שלי):
תוכן השאלה:
שלום לכבוד הרב שרלו שליט"א
אני לומד באחת מישיבות ה"קו". היה לנו עונג שבת עם הר"מ שלנו והוא יצא בהתקפה חריפה עליך. הוא אמר שיש כאלה שמרוממים את העם אל התורה ויש כאלה שמורידים את התורה אל העם והדרך צריכה להיות "ומקרבן לתורה" ולא "ומקרב את התורה אליהם".
אני קראתי את מה שכתבת על איך עושים מחלוקת וזה בעיקר את הצורך קודם כל לדייק את העמדה של הצד השני ורציתי לדעת האם כבוד הרב באמת חושב שצריך לכופף את התורה אל העם, ואם זה באמת נכון אז למה הרב חושב ככה והאם זה לא משפיל את התורה כמו שאמר הר"מ שלנו.
סליחה על השאלה ותודה אם תענה
תוכן התשובה:
שלום וברכה
ראשית אומר, שאני חושב שאתה הולך בדרך נכונה מאוד. החובה לדייק את עמדת הצד השני קודם שחולקים עליו היא מהותה של מחלוקת לשם שמיים, שאם לא כן, ואם מנהלים מחלוקת על עמדות שלא קיימות – מדובר בדבר שאין לו טעם זולת רוע וקרע ושאיפת כוח. כך אני מבין את תחילת סוגיות רבות בש"ס, כאשר הגמרא כותבת "מאי קסבר ? אילימא...", שזה נוסח שהוא למעשה דיוק העמדה, ויש כמובן עוד הרבה לשונות בגמרא המנסות קודם כל לדייק את הדעה, ולבחון לאור איזו שיטה היא הולכת. אדגיש את מה שהדגשתי גם בדבריי המקוריים שהדבר אינו מונע אפשרות מחלוקת, ומותר לאדם (ואולי חובה מוטלת עליו) לחלוק בכל כוחו ובכל מאודו על עמדות שהוא סובר שהן אינן נכונות. כל זה, אך ורק אחרי תהליך הדיוק.
נראה לי כי הדימוי של התעלות אל התורה או כיפוף התורה אלינו הוא מקור הבעיה בדיון הזה. בחירת הדימוי עצמו, של כיפוף והתרוממות מכניס למלכודת מחשבתית ולקיבעון, ובשל כך בו עצמו טמונה הבעיה. ומדוע ? שכן "הינעלות" על הדימוי הזה אינה יכולה להיות נכונה, שכן יש אין ספור מקורות שניתן להביא לשני הצדדים. מחד גיסא, כל התורה כולה מעלה אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו, ומקרבת אותנו אל דבר ד´. שבת – מוציאה אותנו מיום חול ומקרבת אותנו לקב"ה; צניעות - מוציאה אותנו מהמקום המושחת שאנו עלולים להיות בו ומרוממת אותנו לקדושה ולטהרה, וכן הלאה. למעשה, כל המצוות כולן, ובעיקר השמעיות שבהן, מרוממות אותנו ומקרבות אותנו לריבונו של עולם.
מאידך גיסא, אין תחום אחד בהלכה בו אין "התכופפות" של התורה אלינו. בראש ובראשונה, עצם העובדה שהתורה כתובה בשפה שלנו ופונה אלינו; דרך המצוות הממוקדות של "התכופפות" כגון אשת יפת תואר ומינוי מלך (לדעת תנאים, אמוראים וראשונים רבים); אין ספור סוגיות בש"ס (ראה את הפתיחה של מסכת סנהדרין, המורידה את הצורך בשלושה דיינים מומחים מדאורייתא לרמה נמוכה יותר, בשל חולשות בני אדם "כדי שלא תינעל דלת בפני לווין"; ראה את התוס´ הראשון בש"ס המלמד על הפער שיש בין הלכות קריאת שמע שבמשנה ובין המציאות בצפון אירופה, והצורך לגשר על כך; ראה את כל פסיקות רבינו תם בנושא גויים; ראה את הסוגיה בנושא "לעשות נחת רוח לנשים" ועוד ועוד), ואין ספור פסיקות בספרות השו"ת. אני מבקש להדגיש כי הדוגמאות שנתתי אינן בודדות, ואין אני נוקט בשיטת דיון המוציאה את ה"צימוקים" ומביאה ראיה מכאן וראיה מכאן, בעוד שרוב מוחלט של המקורות הוא הפוך. טענתי היא שהדוגמאות האלה אינן יוצאות מן הכלל. ניתן לומר שאם ננעלים על הדימוי של התכופפות ההלכה – אין ולו סוגיה אחת בש"ס שאין בה "התכופפות" של ההלכה לעובדה שאנחנו בני אדם, מהלכות קריאת שמע ועד הלכות עיגון, ומהיחס לגויים ועד לדיני כלאיים. כל זה, רק אם ננעלים על הדימוי הלא-טוב הזה.
לא זו בלבד, אלא שגם אם ננעלים עליו ומתקבעים בו – מובן מאליו כי בכל הסוגיות המטרה של ההלכה ושל הפוסקים אינה לעשות את החיים קלים יותר, אלא להעלות את הציבור, בדרך זו של התכופפות, למקום הרבה יותר גבוה. לפיכך, אם מבקשים להתקבע בדיון – זו בהחלט עמדתי, וראת את אחד המאמרים שלי על כך כאן: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19873
לפיכך, אני חושב שטוב יותר להשתמש בדימוי של חז"ל, ביחס לשני הטפחים באמצע. אני שולח לך קטע קטן מתוך עלון של הישיבה בו כתבתי על הנושא:
ושני טפחים באמצע
ר´ שמואל בר נחמן בשם ר´ יונתן,
הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה,
והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע (ירושלמי).
האירוע ההיסטורי של מתן תורה לא בשעתו בלבד התקיים, אלא שהוא מתקיים בכל התרחשות של תלמוד תורה. שני הטפחים למעלה הם התורה שאנו לומדים, והיא כמובן כוללת היום לא את התורה שבכתב בלבד, אלא את מה שהצטבר במשך הדורות והפך לחלק מההתגלות הא-לוהית. שני הטפחים שלמטה הם אנחנו עצמנו. אנחנו באים ללימוד עם מי שאנחנו: המקום שליבנו חפץ ללמוד תורה; ההתרחשויות הנפשיות שבנו; העולם המוסרי שלנו; התרבות בה אנו חיים; החינוך שזכינו בו יחד עם שורש נשמתנו – כל אלה באים לבית המדרש. החידוש הגדול שיש בקריאתו הוא שלא נצטווינו לבטל ולאיין את מי שאנחנו. שני הטפחים ביד משה רבינו לא התאדו עם מתן תורה. להפך, ריקוד תלמוד התורה מתנהל בשני הטפחים שבאמצע, במפגש שבין א-לוהים ואדם, ובין לומד התורה לתורה עצמה.
לאמור: זה הדימוי שנראה לי נכון הרבה יותר, והוא מבוסס על עולמם של חז"ל לאור דברי המהר"ל מפראג על הגמרא הזו (בהסברו השני). התורה מתחוללת בשני הטפחים שבאמצע. ריבונו של עולם ואנחנו לא מופיעים בשני הטפחים שבאמצע בצורה שווה חס ושלום. הוא מלמעלה, אנחנו מלמטה. אסור לטשטש את ההבדל הזה לרגע. גם בריקוד יש מוביל ויש מובל. ואף על פי כן, אנחנו מביאים את עצמנו למפגש, ופוגשים שם את התורה האלוקית העליונה, וההלכה מתרחשת בשני הטפחים שבאמצע. נראה לי כי אם תאמץ את הראייה הזו – תוכל למצוא יתר ברכה בדיון של יחסי הקב"ה ועם ישראל, תורה ומציאות, ואז להבין לעומק את התפיסה הרוחנית שאני בא מכוחה. מכאן ואילך, הרשות לחלוק בוודאי קיימת.
כל טוב ויישר כוח
התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו
בתאריך א תמוז תשע"ג
אם תשים לב, למעשה אני לא מקבל לא את מה שכתבת אתה ולא את מה שכתב ליבוביץ, אלא את אידיאת הריקוד.
מה שאומר ליבוביץ על תורה שבעל פה שהיא זו שקבעה שהתורה שבכתב היא התורה שבכתב נכון, אבל רק באופן חלקי. התורה שבכתב והתורה שבעל פה מנהלות יחסים של ריקוד ביניהם, ותלויים האחד בשני. חלק בלתי נפרד מההלכה כן תולה את דבריו בפסוקים שבתורה שכתב; לא כל מה שחפצים חכמי התורה שבעל פה לעשות – הוא נכון במישור האונטולוגי. הדברים שכתב ליבוביץ, כדרכו, חתוכים מידי, והוא מתעלם מאותו ריקוד מיוחד. בקיצור כתבתי על כך את המאמר הבא (ב"רציתי לשאול" שלי):
תוכן השאלה:
שלום לכבוד הרב שרלו שליט"א
אני לומד באחת מישיבות ה"קו". היה לנו עונג שבת עם הר"מ שלנו והוא יצא בהתקפה חריפה עליך. הוא אמר שיש כאלה שמרוממים את העם אל התורה ויש כאלה שמורידים את התורה אל העם והדרך צריכה להיות "ומקרבן לתורה" ולא "ומקרב את התורה אליהם".
אני קראתי את מה שכתבת על איך עושים מחלוקת וזה בעיקר את הצורך קודם כל לדייק את העמדה של הצד השני ורציתי לדעת האם כבוד הרב באמת חושב שצריך לכופף את התורה אל העם, ואם זה באמת נכון אז למה הרב חושב ככה והאם זה לא משפיל את התורה כמו שאמר הר"מ שלנו.
סליחה על השאלה ותודה אם תענה
תוכן התשובה:
שלום וברכה
ראשית אומר, שאני חושב שאתה הולך בדרך נכונה מאוד. החובה לדייק את עמדת הצד השני קודם שחולקים עליו היא מהותה של מחלוקת לשם שמיים, שאם לא כן, ואם מנהלים מחלוקת על עמדות שלא קיימות – מדובר בדבר שאין לו טעם זולת רוע וקרע ושאיפת כוח. כך אני מבין את תחילת סוגיות רבות בש"ס, כאשר הגמרא כותבת "מאי קסבר ? אילימא...", שזה נוסח שהוא למעשה דיוק העמדה, ויש כמובן עוד הרבה לשונות בגמרא המנסות קודם כל לדייק את הדעה, ולבחון לאור איזו שיטה היא הולכת. אדגיש את מה שהדגשתי גם בדבריי המקוריים שהדבר אינו מונע אפשרות מחלוקת, ומותר לאדם (ואולי חובה מוטלת עליו) לחלוק בכל כוחו ובכל מאודו על עמדות שהוא סובר שהן אינן נכונות. כל זה, אך ורק אחרי תהליך הדיוק.
נראה לי כי הדימוי של התעלות אל התורה או כיפוף התורה אלינו הוא מקור הבעיה בדיון הזה. בחירת הדימוי עצמו, של כיפוף והתרוממות מכניס למלכודת מחשבתית ולקיבעון, ובשל כך בו עצמו טמונה הבעיה. ומדוע ? שכן "הינעלות" על הדימוי הזה אינה יכולה להיות נכונה, שכן יש אין ספור מקורות שניתן להביא לשני הצדדים. מחד גיסא, כל התורה כולה מעלה אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו, ומקרבת אותנו אל דבר ד´. שבת – מוציאה אותנו מיום חול ומקרבת אותנו לקב"ה; צניעות - מוציאה אותנו מהמקום המושחת שאנו עלולים להיות בו ומרוממת אותנו לקדושה ולטהרה, וכן הלאה. למעשה, כל המצוות כולן, ובעיקר השמעיות שבהן, מרוממות אותנו ומקרבות אותנו לריבונו של עולם.
מאידך גיסא, אין תחום אחד בהלכה בו אין "התכופפות" של התורה אלינו. בראש ובראשונה, עצם העובדה שהתורה כתובה בשפה שלנו ופונה אלינו; דרך המצוות הממוקדות של "התכופפות" כגון אשת יפת תואר ומינוי מלך (לדעת תנאים, אמוראים וראשונים רבים); אין ספור סוגיות בש"ס (ראה את הפתיחה של מסכת סנהדרין, המורידה את הצורך בשלושה דיינים מומחים מדאורייתא לרמה נמוכה יותר, בשל חולשות בני אדם "כדי שלא תינעל דלת בפני לווין"; ראה את התוס´ הראשון בש"ס המלמד על הפער שיש בין הלכות קריאת שמע שבמשנה ובין המציאות בצפון אירופה, והצורך לגשר על כך; ראה את כל פסיקות רבינו תם בנושא גויים; ראה את הסוגיה בנושא "לעשות נחת רוח לנשים" ועוד ועוד), ואין ספור פסיקות בספרות השו"ת. אני מבקש להדגיש כי הדוגמאות שנתתי אינן בודדות, ואין אני נוקט בשיטת דיון המוציאה את ה"צימוקים" ומביאה ראיה מכאן וראיה מכאן, בעוד שרוב מוחלט של המקורות הוא הפוך. טענתי היא שהדוגמאות האלה אינן יוצאות מן הכלל. ניתן לומר שאם ננעלים על הדימוי של התכופפות ההלכה – אין ולו סוגיה אחת בש"ס שאין בה "התכופפות" של ההלכה לעובדה שאנחנו בני אדם, מהלכות קריאת שמע ועד הלכות עיגון, ומהיחס לגויים ועד לדיני כלאיים. כל זה, רק אם ננעלים על הדימוי הלא-טוב הזה.
לא זו בלבד, אלא שגם אם ננעלים עליו ומתקבעים בו – מובן מאליו כי בכל הסוגיות המטרה של ההלכה ושל הפוסקים אינה לעשות את החיים קלים יותר, אלא להעלות את הציבור, בדרך זו של התכופפות, למקום הרבה יותר גבוה. לפיכך, אם מבקשים להתקבע בדיון – זו בהחלט עמדתי, וראת את אחד המאמרים שלי על כך כאן: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19873
לפיכך, אני חושב שטוב יותר להשתמש בדימוי של חז"ל, ביחס לשני הטפחים באמצע. אני שולח לך קטע קטן מתוך עלון של הישיבה בו כתבתי על הנושא:
ושני טפחים באמצע
ר´ שמואל בר נחמן בשם ר´ יונתן,
הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה,
והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע (ירושלמי).
האירוע ההיסטורי של מתן תורה לא בשעתו בלבד התקיים, אלא שהוא מתקיים בכל התרחשות של תלמוד תורה. שני הטפחים למעלה הם התורה שאנו לומדים, והיא כמובן כוללת היום לא את התורה שבכתב בלבד, אלא את מה שהצטבר במשך הדורות והפך לחלק מההתגלות הא-לוהית. שני הטפחים שלמטה הם אנחנו עצמנו. אנחנו באים ללימוד עם מי שאנחנו: המקום שליבנו חפץ ללמוד תורה; ההתרחשויות הנפשיות שבנו; העולם המוסרי שלנו; התרבות בה אנו חיים; החינוך שזכינו בו יחד עם שורש נשמתנו – כל אלה באים לבית המדרש. החידוש הגדול שיש בקריאתו הוא שלא נצטווינו לבטל ולאיין את מי שאנחנו. שני הטפחים ביד משה רבינו לא התאדו עם מתן תורה. להפך, ריקוד תלמוד התורה מתנהל בשני הטפחים שבאמצע, במפגש שבין א-לוהים ואדם, ובין לומד התורה לתורה עצמה.
לאמור: זה הדימוי שנראה לי נכון הרבה יותר, והוא מבוסס על עולמם של חז"ל לאור דברי המהר"ל מפראג על הגמרא הזו (בהסברו השני). התורה מתחוללת בשני הטפחים שבאמצע. ריבונו של עולם ואנחנו לא מופיעים בשני הטפחים שבאמצע בצורה שווה חס ושלום. הוא מלמעלה, אנחנו מלמטה. אסור לטשטש את ההבדל הזה לרגע. גם בריקוד יש מוביל ויש מובל. ואף על פי כן, אנחנו מביאים את עצמנו למפגש, ופוגשים שם את התורה האלוקית העליונה, וההלכה מתרחשת בשני הטפחים שבאמצע. נראה לי כי אם תאמץ את הראייה הזו – תוכל למצוא יתר ברכה בדיון של יחסי הקב"ה ועם ישראל, תורה ומציאות, ואז להבין לעומק את התפיסה הרוחנית שאני בא מכוחה. מכאן ואילך, הרשות לחלוק בוודאי קיימת.
כל טוב ויישר כוח
התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו
בתאריך א תמוז תשע"ג
אם תשים לב, למעשה אני לא מקבל לא את מה שכתבת אתה ולא את מה שכתב ליבוביץ, אלא את אידיאת הריקוד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.